זאת ועוד, קיומה של "פרקטיקת המימוש לשיעורין" ובעיקר השלכתה של פעולה לפי הפרקטיקה הזו על מחיר המניות שהתובע היה מוכר, לא הוכחו על-ידי התובע. כזכור, הנתבעים טענו כי אילו היה התובע המחזיק בכמות משמעותית של אופציות (הוא רכש כ-13% מהאופציות של החברה), בוחר לממש אותן, הדבר היה מביא לנפילה בשווי המניה. זאת בעיקר לאור שיעורי המסחר הנמוכים במנייה. כן צוין כי יתכן שגם יתר מחזיקי האופציות היו בוחרים לממשן, וכתוצאה מכך היה מחיר המניה "מתרסק". אילו היה שווי המניה אכן יורד, לא ברור האם וכיצד היה התובע ממשיך לממש את האופציות שלו "לשיעורין".
כל העניינים הללו היו טעונים הוכחה באמצעות חוות-דעת של מומחה, שהיה עליו להבהיר את המשמעות של המימוש לשיעורין של התובע, את האפשרות שגם מחזיקי אופציות נוספים היו פועלים באופן דומה, ואת הרווח שהוא היה יכול להרוויח בנסיבות אלה אם תקופת המימוש היתה מוארכת.
משהתובע לא עשה כן, לא תמך את עמדתו בחוות דעת מומחה – לא ניתן לקבוע כי הוא הוכיח את הנזק שהוא טען לו בכתב התביעה. עוד יש לציין כי ככל שהדבר נוגע לנזק הנובע ממחיר הרכישה של האופציות ששולם על ידי התובע (נזק שהתובע התייחס אליו בעדותו אך לא בכתב התביעה), נזק זה יכול היה להימנע על ידי מכירת האופציות בתקופת המימוש במועדים בהם היה ערכם "בתוך הכסף".
94. סוף דבר -
לכן ומכל הנימוקים שפורטו לעיל, התביעה נדחית.
אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעים. בהתייחס להוצאות, הבאתי בחשבון את העובדה כי סכום התביעה עמד על כ-400,000 ₪, וכי במסגרת התביעה נתבעו 10 נתבעים והעידו 6 עדים.
ביחס לנתבעים 1 ו-5-10 – הוצאות בסכום כולל של 50,000 ₪;
וביחס לנתבעים 2-4 – הוצאות בסכום כולל של 70,000 ₪.
ניתן היום, י"ד שבט תשע"ח, 30 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.
רות רונן