אשר לתכלית הסובייקטיבית, סקירת ההיסטוריה החקיקתית של הוראה זו בחוק מלמדת כי תכליתו על פי מסמכי ההכנה לחקיקה, משקפת כוונה לקבוע רף מינימלי, אשר יאפשר פסיקת פיצוי משמעותי לנפגע גם ללא צורך בהוכחת נזק מיוחד או נזק כללי כלשהו....התכלית האובייקטיבית מעוגנת במטרות, בערכים וביעדים שהפיצוי על לשון הרע נועד להשיגם. תכלית זו לא תושג אם יינתן פירוש מרחיב להוראת חוק זו, המגביל את השיעור המקסימלי של הפיצוי שניתן להטיל על לשון הרע גם במצבים שבהם הובאו נתונים לבית המשפט ביחס לנזק כללי, גם אם לא הוכח נזק מיוחד. מטרת ההרתעה הטמונה ביסוד הוראה זו תושג רק אם יינתן לה פירוש מצמצם, המגביל את סמכות בית המשפט בפסיקת הפיצויים הנקובים בסעיף 7א למצבים בהם לא הוכח בפועל כל נזק לתובע – בין נזק מיוחד ובין נזק כללי. שאם לא כן, תסוכל מטרת ההרתעה, ועימה התכלית העיקרית שלשמה שולבה ההוראה בענין פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק."
והנה, על אף האמור, ביום 22.11.11 מליאת הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 10) (הרחבת סעדים), התשע"ב-2011, בהצעה בה נקבע כי הסכומים יועלו, ללא שינוי והבהרת נוסח הסעיף. גם הפעם עמדת מציעי הצעת החוק היא כי ההצעה תשפר את מצבם של הנפגעים. בדברי ההסבר נאמר:
"נוכח הנזק הגלום בפרסום לשון הרע, ולשם הרתעה, מוצע בזה להגדיל את הסכומים הקבועים בסעיף 7א לחוק לפיצוי ללא הוכחת נזק לסכום שלא יעלה על 300,000 שקלים חדשים, ולסכום שלא יעלה 600,000 שקלים חדשים אם הוכחה כוונה לפגוע"
כפי שאנו רואים, במקרים מסוימים יביא הדבר לקביעת מגבלה על סכום הנזק שבית המשפט מעריכו כגבוה יותר (ובדברי ההסבר אכן נאמר: "לא יעלה על"). באחרים, וזהו החשש הגדול יותר, יהיה בכך פיצוי עונשי, שאינו מפצה על נזק שנגרם. אם הכוונה היא אכן לפיצוי עונשי יש להבהירה במפורש, ונראה שאינה מהווה מטרה ראויה כאשר מדובר באיזון בין שם טוב לחופש הביטוי.
חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, לשון הרע: הדין המצוי והרצוי, 397 (ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי חקיקה ע"ש סאקר, 2005), סבורים גם הם כי ההצעה מיותרת, כי אין לקבוע סכום בחקיקה ויש להשאיר את הערכת הפיצוי בתחום זה לבתי המשפט, כפי שנעשה בתחומים אחרים, גם בהם נפסק פיצוי על נזקים לא ממוניים (עוד ראו מאמרו של עמית אשכנזי, "פיצויים ללא הוכחת נזק", בתוך: יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכויות יוצרים, 580 (מיכאל בירנהק וגיא פסח, עורכים, 2009), המנתח הוראה דומה בחוק זכויות יוצרים).
--- סוף עמוד 55 ---
לאור כוונת המחוקק, ולאור העובדה כי השם הטוב כלול בכבוד האדם שהועלה לדרגת זכות חוקתית, יש להעדיף פרשנות שאינה מגבילה פיצויים בנזקים שאינם נזקי ממון. דווקא המקרה שלפניי מבסס טענה זו. אמנם הפרסום בחלקו היה בעיתונים, אך מקורו אינו בתחקיר עיתונאי אלא במסע יחסי ציבור, שכל כולו נועד לפגיעה מכוונת בתובעים. מדוע יש להגביל את הסכומים במקרים אלו? יש לזכור כי שווי העסקה היה כ-12 מיליון דולר. אלה הסכומים שהיו תלויים על הכף. כלומר נדרש נזק רציני לשמם של התובעים כדי להביא אותם להכנע לדרישות הנתבעים. מדוע יש להגביל את הפיצוי במקרה כזה לסכומים הנקובים בחוק?
כפי שציין בית המשפט בעניין שרנסקי (פסקה 46 לפסק הדין):
"יש הסבורים, כי אף שאין בסעיף 7א לחוק דבר המגביל פסיקת פיצוי ממשי בגין נזקים לא ממוניים, יש בו כדי להבהיר קיומה של חובה על תובע להוכיח את הפגיעה בשמו הטוב בראיות ממשיות גם כאשר מדובר בנזק כללי, אם מבקש הוא לחרוג מרף הפיצוי הסטטוטורי המקסימלי שבהוראת החוק. בענין זה נראה, כי אין הכרח בהצגת ראיות ישירות לנזק כללי, אלא די אם הוכחו בפני בית המשפט נסיבות מטריאליות, המבססות קיומו של נזק כזה, והמניחות תשתית להערכת הנזק שנגרם.... די בכך כדי להוציא מקרה זה ממגבלות הפיצוי הסטטוטורי על פי סעיף 7א.
לאור כל האמור, אני סבורה כי אין להגביל את הפיצוי, ועל כן הייתי מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה גם כן על מיליון ש"ח (בחופף לסכום הנזק מכוח עוולת הרשלנות).
8. עילות תביעה נוספות
לנוכח קביעותיי, כמפורט לעיל, כי הנתבעים הפרו את הוראות עוולת הרשלנות וחוק איסור לשון הרע, מתייתר הצורך להמשיך ולבחון את זכאותם של התובעים לפיצוי מכוח עילות התביעה הנוספות, אשר נטענו בכתב התביעה לחילופין.
עם זאת, מצאתי להרחיב מעט בעניין, באשר כפי שכבר ציינתי, התנהלות הנתבעים, בנסיבות העניין, אכן מקימה לתובעים עילות תביעה נוספות.
לעיל עמדתי על כך שתכנית המשחק מקימה לתובעים עילת תביעה עקרונית מכוח דיני הנזיקין הכלליים. אוסיף, כי לטעמי בהוצאתה אל הפועל של תכנית המשחק גם הפרו הנתבעים את עקרון תום הלב. כפי שנקבע לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון, עקרון תום הלב הוא עקרון "מלכותי", אשר אינו מוגבל לחוזים או חיובים, זהו עקרון יסוד החולש על כל תחומי המשפט (ראו רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 275 (1999)). הדוקטרינה של תום הלב "חותכת את משפט ישראל כולו לאורכו ולרוחבו, מלוא כל הארץ כבודה" (שם, 230, מפי כב' השופט מ' חשין). משכך, יש בעקרון תום הלב גם כדי למנוע שימוש לרעה בזכות, כפי שנעשה בענייננו. יפים לעניין זה דברי כב' הנשיא ברק בעניין רוקר הנ"ל (שם, 279) :
"עקרון תום-הלב קובע את אופן התנהגותם של אנשים שמציאות החיים הפגישה ביניהם. הוא קובע כי התנהגות זו צריכה להיות ביושר ומתוך הגינות כנדרש על-פי תחושת הצדק של החברה בישראל. מעצם מהותו, עקרון תום-הלב מהווה אמת-מידה "פתוחה" המשקפת את תפיסות היסוד של החברה הישראלית באשר להתנהגות ראויה בין בני-אדם. הקטגוריות של תום-לב לעולם
--- סוף עמוד 56 ---
אינן סגורות; לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים. תום-הלב מכניס לשיטתנו יסוד של גמישות המאפשר לשיטה להתאים את עצמה לצורכי החיים המשתנים. הוא מאפשר למשפט לגשר על הפער בין צרכיו של הפרט לצרכיו של הכלל.. עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם.."
במקרה שלנו מדובר באדם לאדם – זאב, ואף למעלה מכך.
אי פרסומו של פסק הבורר באותו האופן שבו פורסמו הידיעות הקדומות בעניינם של התובעים גם מהווה לטעמי מחדל רשלני, בנסיבות העניין. בהוצאתה אל הפועל של תכנית המשחק, יצרו הנתבעים כללי משחק שאמורים היו לחייבם בהמשך. אולם, בניגוד גמור לאופן התנהלותם עד לאותה נקודה, הנתבעים לא טרחו לפרסם את פסק הבורר באותו האופן שבו דאגו לפרסם את הידיעות השליליות בעניינם של התובעים. תחת האמור, הנתבעים הפסיקו את המסע התקשורתי כנגד עזור וחזרו הביתה ובלשונו של אספר (עמ' 114 ש' 21-23):
"..Once we lost the arbitration we just stopped everything and went home"
זאת, על אף שהממצאים והקביעות שנפסקו במסגרתו של פסק הבורר היו רלבנטיים לפרסומים הקודמים בעניינם של התובעים והם אף עמדו בניגוד להם. הנתבעים גם לא טרחו לפנות לבנק לאומי ולהודיע לו כי לנוכח ממצאיו של הבורר, אין עוד רלבנטיות למכתב ששלחו לבנק בעניין עזור ומרקעי תקשורת. התנהלות כאמור עולה לכדי מחדל רשלני, שבתוצאותיו אמורים היו הנתבעים לשאת.
לעניין זה, ניתן לגזור גזירה שווה מחובת העדכון אשר עוגנה בסעיף 25א לחוק לשון הרע. מכוח חובה זו מחויבים אמצעי התקשורת אשר פרסמו כי נפתחה חקירה פלילית נגד אדם, או שהוגש נגדו כתב אישום, או שהורשע בעבירה, לפרסם הודעת עדכון אם התבקשו לעשות כן, מקום בו התקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום, או לעכב הליכים, או מקום שבו האדם זוכה או התקבל ערעורו. במקרה שלפנינו, מי שדאג להעביר ידיעות לתקשורת על החלטות שהתקבלו לטובתו במהלך ההליך, צריך היה להפיץ ידיעות דומות כאשר בסופו של ההליך זכה בו הצד שכנגד.
9. סוף דבר
הנתבעים 3-1 ו-5 ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך מיליון ₪.
כמו כן, הנתבעים 3-1 ו-5, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪.
שני הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.
--- סוף עמוד 57 ---
ניתן והודע לצדדים היום, ל' סיון תשע"ב, 20 יוני 2012
דר' מיכל אגמון גונן
ד"ר מיכל אגמון-גונן, שופטת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה