בענייננו, אין המדובר באמירות שגלומה בהן אמת עובדתית כלשהי. ניסיונם של הנתבעים להציג בסיס לכאורה לטענתם, כי לעזור היסטוריה של סכסוכים עסקיים, לא צלח (ראו, לעניין זה, את חקירתו הנגדית של גולן, פרוטוקול מיום 21.12.11 עמ' 13-22; חקירתו הנגדית של מר מוטי מורל, פרוטוקול מיום 22.12.11 עמ' 16-17). לא הוצגה גם – ולו ראשית ראיה – שתקים בסיס לכאורה לטענות הנתבעים, כי עזור הינו איש עסקים שאינו נוהג על פי אמות המידה המקובלות בעולם העסקי, כי הוא הפר הסכמים וכי הוא היה מצוי בקשיים כלכליים במועדים הרלבנטיים לפרסומים.
מעבר לכך, המדובר באמירות שמטרתן נועדה, כל כולה, לפגוע בעזור ובעסקיו ולא לקדם עניין ציבורי אמיתי. עזור גם איננו איש ציבור במובן שהמחוקק התכוון אליו בהוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. לעניין זה אעיר, כי סעיף 14 אינו דורש כי מושא הפרסום יהיה בהכרח איש ציבור לצורך תחולת ההגנה, אולם נטייתו של בית המשפט לסווג פרסום ככזה שיש בו "עניין ציבורי" תגבר מקום בו מתייחס הפרסום לדמות ציבורית (ראו עניין בן גביר, פיסקה 21 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). בנסיבות אלו, ההנחה כי הפרסום הפוגע מגשים ערך או אינטרס אחר בעל חשיבות, באופן שהפגיעה בשם הטוב נתפסת "כמחיר נסבל" למען הגשמתו של אותו ערך או אינטרס נעלה, אינה קיימת. ויובהר. אין בעצם היותם של הפוגע והנפגע פרטים המוכרים בציבור
--- סוף עמוד 50 ---
והעובדה כי ההתבטאויות הושמעו בכלי תקשורת רב תפוצה, כדי להפוך את האמירות לבעלות עניין ציבורי (ראו שנהר, 234).
הנה כי כן, הגנת אמת בפרסום אינה עומדת לנתבעים.
ב. הגנת תום הלב – הוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע
הנתבעים טוענים עוד, כי בעת שנעשו הפרסומים, היינו במהלכו של הליך הבוררות ובטרם ניתן פסק הבורר, הם סברו, בתום לב, כי התובעים הפרו עימם את תנאי ההסכם, ניסו לסחוט מהם שינויים בתנאיו ולבסוף אף נכסו לעצמם הזמנות עסקית שיצרה קאנווסט. היינו, הנתבעים טוענים להגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק לשון הרע.
הגנת תום הלב חלה בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב. השני, כי התקיימה אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15, כאשר הרלבנטית לענייננו, כך לטענת הנתבעים, הינה זו שבסעיף 15(4) הקובעת, כדלקמן:
"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם התגלו באותה התנהגות."
שני היבטים להגנת תום הלב בחלופה הנוגעת לענייננו: האחד, פרסום בתום לב; והשני, תוכן הפרסום, העוסק בהבעת דעה, להבדיל מהצגת עובדות, על התנהגות הנפגע בתפקיד בעל אופי ציבורי, או בהקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו, במידה שנתגלו באותה התנהגות. הפטור מאחריות ללשון הרע בנוי, אפוא, מיסוד תום לב בפרסום ומתוכן ההתבטאות, הקשורה בהתנהגות איש ציבור בתפקידו הציבורי, או בקשר לעניין ציבורי.
למושג "תום לב" משמעות שונה בהקשרים שונים. גם בתוככי סעיף 15 עצמו אין לתת פרשנות אחת לתום הלב הנדרש בנסיבות המנויות בחלופות השונות שבסעיפי המשנה. ככלל, ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום ובמידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום (ראו עניין בן גביר, פיסקה 32 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין). תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה (שנהר, 260).
מקצת משיקולים אלה משתקפים בחזקות תום הלב הקבועות בסעיף סעיף 16 לחוק לשון הרע. וזהו נוסח הסעיף:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
--- סוף עמוד 51 ---
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת אם לאו;
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15".
הפן החיובי של החזקה בוחן האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות לעניין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת. הפן השלילי של החזקה בוחן האם הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה כי לא מתקיים תום לב לגביו. חלופה נוספת לשלילה, לכאורה, של תום לב היא מקום שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב (עוד על הפן החיובי והשלילי של חזקת תום הלב ראו עניין שרנסקי, פיסקה 27). כך היה בענייננו.
כפי שציינתי לעיל, תכנית המשחק הינה פרקטיקה עסקית בלתי לגיטימית בעליל. וודאי ווודאי שאין לאפשר לה לחסות תחת הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק לשון הרע. כוונה לפגוע אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענה לתום לב. בנוסף, הפרסומים בהם אנו עוסקים, פורסמו כחלק מתכנית שמטרתה הייתה לפגוע ולהשחיר את דמותו של עזור, אינם בתחום הסביר בנסיבות המקרה (ראו שנהר, 264-265). על כן, ניתן לקבוע, כי לא מתקיימת בנתבעים חזקת תום הלב בפן החיובי שלה, כאמור בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע, וכן כי מתקיימת החזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב בפן השלילי שלה, כאמור בסעיף 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע. חזקה זו לא הופרכה.
אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי ביסודם הפרסומים נשוא התביעה לא היו בבחינת הבעת דעה, אלא אוסף של טענות עובדתיות, אשר אמיתותן לא הוכחה. זאת ועוד, כפי שהובהר לעיל, גם אין המדובר באיש ציבור או בעניין ציבורי במובן שאליו התכוון המחוקק. על כן, כלל לא התקיימו בענייננו התנאים הנוספים הנדרשים להקמת ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, כנטען על ידי הנתבעים.
הנה כי כן, גם הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבעים.
7. הפיצוי
א. עקרונות כלליים
משקבעתי כי בפרסומים נשוא התביעה יש משום הוצאת לשון הרע וכי פרסומים אלה אינם חוסים בצל הגנות החוק, חלה על הנתבעים אחריות בגין ביצוע עוולה אזרחית על פי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. לאור זאת, יש לבחון את זכותם של התובעים לפיצוי.
כפי שציינתי לעיל, כיוון שמדובר בתכנית בה מעורבים פרסומים, ופעולות שנועדו לפגוע בתובעים, שאין עניינן בפרסום, לא ניתן להפריד בין הנזקים ויש להעריך את הנזק כולו.
--- סוף עמוד 52 ---
אמות המידה לפסיקת פיצוי בגין לשון הרע נגזרות מהתכליות הטמונות ביסוד הטלת האחריות לפגיעה בשמו הטוב של האדם. משכך, סכום הפיצוי נגזר מנקודת האיזון הראוי בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי (עניין אבנרי, 874). המטרה העיקרית בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע היא השבת מצב הנפגע לקדמותו והעמדתו במצב בו היה נתון אלמלא פורסמו דברי לשון הרע. פסיקת הפיצוי עשויה גם לבטא הכרה שיפוטית בעוולה שנגרמה לנפגע בלא הצדקה ובצורך לשקם את הפגיעה בשמו ואת מעמדו בקרב החברה הסובבת אותו (שנהר, 369, עניין אמר, 524). יש ומתלווה לפיצוי יסוד של הרתעה מפני פגיעה בשמו של אדם וכן גורם של חינוך הציבור לערכים (עניין אמר, 525; עניין בן גביר, פיסקה 32 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה).
בעניין אמר עמד כבוד הנשיא א' ברק על מכלול השיקולים בהם יהא על בית המשפט להתחשב בפסיקת פיצויים, כדלקמן (שם, 525):
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים.."
שיעור הפיצוי צריך לשקף, אפוא, את הפגיעה בשמו הטוב של התובע, תוך התחשבות במכלול השיקולים האמורים לעיל, אשר נקבעו כקריטריונים לקביעת שיעור הפיצוי.
ב. גובה הנזק
גיבושה של עוולת לשון הרע אינה מותנית בקיומו של נזק. יחד עם זאת, לצורך פסיקת פיצוי, חלות ההוראות הכלליות של דיני הנזיקין, המחייבות קיומו של נזק כתנאי לפסיקת פיצוי, שהרי סעד הפיצוי, מטבעו, מצריך קיומו של נזק עליו יש לפצות. זאת, בכפוף לפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק, המוסדר בהוראה מיוחדת בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. דרישת הנזק אין משמעה "נזק ממון" דווקא וגם נזק כללי הוא בבחינת נזק לצורך העניין (ראו עניין שרנסקי, פיסקה 50).
כפי שראינו בעניין עוולת הרשלנות הוכיחו התובעים נזק לא ממוני. מדובר באותו נזק שנגרם במקרה זה – נזק לשמם הטוב לאמינותם ומהימנותם בכלל, ולעזור בפרט, נזק שנגרם מהתכנית בכללותה. על כן אין להוסיף ולפצות בגין אותו נזק בראש נזק זה. אולם, גם המבחנים לפסיקת נזק בעוולה של לשון הרע היו מובילים לקביעת סכום דומה של מיליון שקלים. האינדיקציות הבולטות הן חומרת הדיבה בפרסום ותפוצתו. במקרה שלפניי הכוונה לפגוע שעמדה בבסיס הפרסומים ותפוצתם הרחבה. בעניין אמר ציין המשנה לנשיא, השופט שלמה לוין:
"סבור אני כי הסטנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעת לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי וכי, בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה, יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר..."
--- סוף עמוד 53 ---
כך ככלל, כך וודאי כאשר מדובר בכוונה לפגוע, כדי לגרום לתובעים לוותר במו"מ לרכישת חברה בסכום של כ-12 מיליון דולר.
ג. פיצוי ללא הוכחת נזק ו"כוונה לפגוע"
הנתבעים טענו כי לתובעים לא נגרם נזק כלל ועיקר. כאמור, דחיתי טענה זו. יש להדגיש כי פסיקת פיצוי בשיעור של מיליון ₪, גם בגין נזקי לשון הרע בפרסום אינו עומד בסתירה לסעיף 7א לחוק. סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע קובע, כדלקמן:
"(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה כדי לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.."
הצעת החוק שהוסיפה סעיף זה הבהירה שהמטרה היא "להרתיע מוציאי לשון הרע בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק" (הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 6) (פיצויים ללא הוכחת נזק) תשנ"ח-1998, ה"ח 2748, עמ' 568). למעשה, הצעת החוק התעלמה מהמצב ששרר בפסיקה עד אותה עת, שבפועל בתי המשפט במקרה של נזק לא ממוני (שככלל הוא הנזק שנגרם בתביעות לשון הרע), העריכו את הנזק, שהינו, במהותו, נזק הקשה להוכחה. המטרה הייתה להעלות את רף הפיצויים. אולם, בניגוד לאמור, הוספת תקרה לפיצוי ללא הוכחת נזק הובילה לטענה כי ההסדר נועד למעשה להגביל את הפיצוי בתביעות לשון הרע ולא להפך (לניתוח של הטעות שנפלה בהבנת המצב קודם לתיקון ראו: יובל קרניאל ועמירם ברקת, "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט ב' 205, 218 (תשס"ב). במאמר מוכיחים המחברים כי סכומי הפיצוי קודם לתיקון בפיצוי על נזק לא ממוני עלו, פעמים רבות, על הסכום של 50,000 ש"ח). סכום זה, שמטרתו הייתה לסייע, פגע בנפגעים כיון שהפך, כביכול, לקנה מידה לפסיקת פיצויים). סקירת הפסיקה (קרניאל וברקת לעיל, בעמ' 221) מצביעה על כך שבתי המשפט נהגו לפרש את התיקון כמגביל לפסיקת 50,000 בלבד.
בעניין אמר (בו מדובר היה במקרה עליו לא חל התיקון לחוק) קבע הנשיא ברק כי:
"ההוראה מעוררת בעיות לא פשוטות של פירוש ותוקף. די אם נאמר, לצרכי ערעור זה, כי אין לקבל את עמדת המשיבים לפיה נקבע בהוראה זו רף עליון לפיצויים ללא הוכחת נזק. מטרתה של הוראה זו לקבוע רף תחתון, המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו".
בעניין שרנסקי, פסק בית המשפט פיצויים של 500,000 שקל בגין ספר שהוציא נודלמן ובו הוציא דיבתו של שרנסקי ומפלגתו. מדובר היה במקרה של הוצאת לשון הרע בכוונה, כפי שנעשה במקרה שלפניי. הטענה כי סעיף 7א מגביל את הפיצוי נטענה במפורש, נקבע כי אין לקבל טענה זו (פסקאות 45-47 לפסק הדין):
--- סוף עמוד 54 ---
עולה שאלה פרשנית מהי משמעותו של סעיף 7א לחוק - האם כוונתו היא להגביל את סמכות בית המשפט לקבוע פיצוי מקסימלי ללא הוכחת נזק מיוחד, הגבלה החלה גם כאשר מצויים בפני בית המשפט נתונים על נזק כללי העולה על סכום הפיצוי הסטטוטורי, או שמא מדובר בפיצוי מקסימלי שבית המשפט רשאי לפוסקו כאשר לא הוכח כל נזק שהוא - בין מיוחד ובין כללי, בעוד כאשר מצויים נתונים על נזק מיוחד או כללי, מסגרת הפיצוי הסטטוטורי אינה מחייבת. נוסחו של החוק אינו ברור כל צורכו, ולפיכך מתבקשת פרשנות תכליתית של הוראת חוק זו. התכליות הסובייקטיבית והאובייקטיבית כאחת, מצביעות על כך שהוראה זו נחקקה כדי להרתיע מוציאי לשון הרע בדרך של קביעת סנקציה של פיצוי מקסימלי שניתן להפעילה גם ללא הוכחת נזק מיוחד או נזק כללי כלל.