(הדגשה שלי – מ' א' ג')
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע את מהותה של "לשון הרע", ומגדיר אותה כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.."
מסעיף 1 לחוק לשון הרע עולה, כי ביטוי שיש בו כדי להשפיל ולבזות אדם, בין בשל מעשיו, אופיו, התנהגותו וכיו"ב עולה לכדי לשון הרע. גם ביטוי שיש בו כדי לפגוע באדם בעסקו או במשלח ידו (הוא הכבוד החברתי, ראו חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, לשון הרע – הדין המצוי והרצוי (2005), 80-83), עולה לכדי לשון הרע. על פי הוראת הסעיף, די בכך שהפרסום עלול לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בחלופותיו של סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ולא נדרשת הוכחתה של פגיעה בפועל (ראו עניין הרציקוביץ', 567; א. שנהר, דיני לשון הרע (נבו הוצאה לאור, תשנ"ז – 1997), 121 (להלן: "שנהר")).
בחינת הפרסומים, באם הינם בגדר לשון הרע, נעשית על פי אמות מידה אובייקטיביות, היינו, האם מנקודת מבטו של האדם הסביר (ובענייננו – הקורא הסביר) עלול הפרסום לפגוע, להשפיל או לבזות אדם, או לפגוע בעסקו. בהקשר זה, נקבע, כי אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום מצד הטוען לפגיעה בשמו הטוב ולתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט (ראו ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו(2) 607, 617 (2002); ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300-301 (1977); דנ"א 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ", פ"ד לב(3) 337 (1978)). עם זאת, הכוונה שמאחורי הפרסום יכול שתשפיע על הבחינות האחרות המתבקשות בחוק (ראו עניין אילנה דיין, פיסקה 83 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין).
גם כאשר הדיון מתמקד בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, כדי לבחון אם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו. פרשנותו של קטע בפרסום חייבת ליתן את הדעת גם על הקטעים האחרים כדי שהתמונה תהא שלמה – הרי זו ברגיל התמונה הנגלית בסופו של דבר גם לעיני הקורא או הצופה שנחשף לפרסום (ראו עניין מורדוב, 25). משמעות הפרסום נבחנת לא רק על
--- סוף עמוד 46 ---
סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ראו עניין אילנה דיין, פיסקה 84 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין).
על רקע מושכלות יסוד אלו וההסדר הכללי שבחוק, יש לברר האם היה בפרסומים נשוא התביעה משום לשון הרע ובמידה והתשובה על כך הינה בחיוב, יש לברר האם עומדת לנתבעים איזה מן ההגנות המצויות בחוק. אולם עוד קודם לכן, יש לברר הכיצד תבוא לידי ביטוי, במסגרת הדיון בסוגיות אלו, כוונתם של הנתבעים לפגוע בעזור, כפי שהוכחה בנסיבות ענייננו.
ג. על היסוד הנפשי בעוולת לשון הרע ועל משמעות הוכחת כוונה לפגוע
סעיף 7 לחוק לשון הרע קובע, כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית". כדי להקים אחריות בגין לשון הרע על הנפגע להוכיח "פרסום" שיש בו משום "לשון הרע". לשאלת הזדון אין ולא כלום, לכאורה, עם ההליך האזרחי בתביעת לשון הרע, שהרי עיקרון חשוב בתביעות אזרחיות בגין לשון הרע הוא, שאין כל צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו ושעל התובע להוכיח רק את היסוד העובדתי, היינו שהנתבע פרסם לשון הרע הפוגעת בתובע או שהוא נושא באחריות לפרסום כזה. לצורך הוכחת העוולה גם אין רלבנטיות למניעי המפרסם או לכוונותיו. על רקע כללים אלה, מקוטלגת העוולה של פרסום לשון הרע כעוולה של אחריות חמורה כשהרציונל לכך הוא כי העוולה של לשון הרע מגינה על קניינו של אדם בשמו הטוב, בדומה לעוולות המגנות על קניינו של אדם ברכושו (ראו שנהר, 143-144. לדעתו החולקת של פרופ' פלר, לפיה העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע מותנית במודעות של המפרסם לקיומם של הנתונים האובייקטיביים המהווים את יסודות העוולה ראו ש"ז פלר, "לשון הרע – עבירה ומשמעות הדרישה 'בכוונה לפגוע' – מחשבה שנייה (ע"פ 506/89)", משפטים כג (תשנ"ד) 515, 518).
עם זאת, יש לזכור, כי העובדה שמדובר בעוולה של אחריות חמורה, אשר איננה מותנית בהוכחת יסוד נפשי כלשהו, נועדה להקל על התובע, המבקש להוכיח פגיעה בשמו הטוב. על כן נקבע, כי הכוונה שמאחורי הפרסום לא תשפיע על שאלת עצם קיומה של לשון הרע. אולם, אין בכך דבר – וחצי דבר – עם העובדה שהוכחת יסוד נפשי של כוונה לפגוע יכול שתשפיע על האיזונים ועל הבחינות המתבקשות במסגרת החוק. הכוונה לפגוע תשליך, בראש ובראשונה, על יכולתם של הנתבעים להוכיח הגנות שונות. הכוונה לפגוע יכולה גם להשפיע על גובה הפיצוי שיפסק, אם יוכח שאכן היה פרסום לשון הרע. משהוכחה כוונה לפגוע, חייב הדבר להשליך גם, לטעמי, על אופן בחינת הפרסומים, שהרי משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום. בענייננו, ביקשו הנתבעים לעשות שימוש בזכות חופש הביטוי אך ורק בשל רצונם לגרום נזק לתובעים וזאת מבלי שהפרסום שירת כל מטרה חיובית לגופה. על כן, מן הראוי כי גם פרסומים שמידת פגיעתם וחריפותם נמוכה יחסית יסווגו, בנסיבות ענייננו, כפרסומים שיש בהם משום לשון הרע.
ד. האם היה בפרסומים נשוא התביעה משום לשון הרע
הפרסומים נשוא התביעה, שעל תוכנם עמדתי לעיל, מציגים את עזור כסחטן, המנהל משא ומתן שלא בתום לב (ראו סדרת פרסומים א'), מפר הסכמים (ראו סדרת פרסומים א', סדרת פרסומים
--- סוף עמוד 47 ---
ב', סדרת פרסומים ג' וכן סדרת פרסומים ה'), איש עסקים שאינו פועל על פי הקודים העסקיים המקובלים בעולם העסקי (ראו סדרת פרסומים ב') ואף נוטה להסתכסך עם שותפיו העסקיים (ראו סדרת פרסומים ד') וכן כמי שנתון תחת לחץ כספי כבד (ראו סדרת פרסומים ג' וכן סדרת פרסומים ה'). ההודעה לבנק לאומי, וההודעה לתקשורת בעניין בנק לאומי מציגה את עזור כמי שמסוכן לנהל עמו עסקים ושכל עסקה עמו – ולא רק עסקה שתבוצע בעניין הג'רוזלם פוסט – עומדת על בסיס רעוע מאד וחשופה לתביעות.
יש לזכור כי פרסומים אלו מקורם במשרד יחסי הציבור מורל תקשורת, ששכרו הנתבעים, והם היוו חלק מתכנית המשחק. מוטי מורל העיד לעניין זה (עמ' 15 ש' 22 עד עמ' 16 ש' 1):
"ש. אני העברתי לך את הנספחים האחרים (ב' – י"ד) לתצהירו של אייל גולן שהיו קטעי עיתונות שונים האם חלקם או כולם נמסרו על ידך.
ת. לא זוכר, על ידי משרדי. בעיקרון אנחנו עשינו את יחסי הציבור של קנווסט.
ש. נספח י"א – הוא נושא כותרת של משרדך.
ת. נכון.
ש. הפיסקה האחרונה מופיעה במרכאות, "כל עסקה שתבוצע.." האם אתה מסכים שפיסקה כזו נועדה לשרת את המטרות של אותה תוכנית משחק שאתם הכנתם.
ת. זה מתאים.."
יש להדגיש כי קיימות מספר הודעות לתקשורת של מורל תקשורת, בעקבותיהן נכתבו מרבית הכתבות (לעיתים ממש באותה לשון עצמה). עם זאת, יש לזכור כי העיתונים שפרסמו את הכתבות לא נתבעו על ידי התובע, ומורל תקשורת נמחקה מכתב התביעה. אתייחס לפרסומים על כן מכוח סעיף 11 (א) לחוק איסור לשון הרע לפיו:
11. (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.
היינו, יש לראות בפרסומים הוצאת לשון הרע, כיון שהנתבעים, באמצעות מורל תקשורת, הביאו את הדבר לפרסום.
נפסק כי אדם שהביא לידיעה שפורסמה באמצעי התקשורת ישא באחריות לפרסום כמי "שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו" (ר"ע 657/85 רונן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (4) 499, 500). נקבע כי מי שפונה לעיתון ומוסר מידע במטרה שיפורסם בו מבצע שתי עוולות נפרדות. הראשונה, הפנייה לעיתון המהווה עוולה רגילה של פרסום לשון הרע, שלא באמצעי תקשורת. השנייה, אם העיתון מפרסם את הדברים, מכח הוראת סעיף 11 (א). נקבע עוד כי קיימת הנחה שאדם השולח מכתב לעיתון מתכוון שהדברים אכן יפורסמו (ראו ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, עו"ד, פ"ד כז (2) 225, 235. לאחרונה נדונה שאלה של הבאה לפרסום בהקשר של אתרי אינטרנט. פסיקה זו אינה רלבנטית למקרה שלפניי כי הפרסומים נעשו בעיתונות הכתובה או באתר העיתון באינטרנט). במקרה שלנו כל מטרת תכנית המשחק הייתה להביא ידיעות שליליות לתקשורת נגד התובעים, תכנית שצלחה, ועל כן על הנתבעים לשאת באחריות לכך.
--- סוף עמוד 48 ---
אמנם העיתונים ומורל תקשורת אינם נתבעים בתיק שלפניי, אך יש לתהות על הקלות של הבאת ידיעות מסוג זה לתקשורת, בעיקר במקרים בהם הידיעה שהוציאה מורל תקשורת דומה עד זהות לכתבות שהתפרסמו בעקבותיה. יש לדאוג להפסקת הפרקטיקה של מסעות יחסי ציבור שליליים מזה, אך גם לדרוש אחריות מהעיתונות, שתבחן הודעות המגיעות ממשרד יחסי ציבור, כפי שעשה בית המשפט העליון בעניין אילנה דיין.
אמירות המייחסות לאיש עסקים התנהלות שלא על פי הקודים המקובלים בעולם העסקי, חוסר תום לב במשא ומתן, סחטנות, הפרת הסכמים ונטייה להסתכסך עם שותפים עסקיים, מצביעות על תכונות שאינן ממעלותיו של איש עסקים הגון. הן מציגות את עזור באור שלילי וכמי שאין לו מקום בצמרת הקהילה העסקית. אמירות כאמור, עלולות בהחלט לפגוע בעיסוקו ובמקצועו, לבזותו ולהשפילו, אם לא בעיני החברה בכללותה, אזי למצער בעיני אנשי עסקים אחרים. בהכרח נכונים הדברים באשר לאמירות המטילות דופי ביציבותו הכלכלית וכן באפשרות לקשור עמו עסקאות. יש גם להביא בחשבון, כי כל אותן אמירות פורסמו בעיתונות הכלכלית, היינו במקום הרלבנטי ביותר מבחינת "פוטנציאל הנזק".
הנתבעים טוענים, כי יש לפרש אמירות אלו על רקע ההקשר שבו נאמרו וכי הקורא הסביר מבין כי האמירות הללו נאמרו על רקע הסכסוך שבין הצדדים. אמת, לא כל אמירה בשעת כעס, גם כזו הפוגעת ומעליבה, מהווה בסיס לתביעת דיבה. מקום בו ברור מן הנסיבות כי האומר שרוי בכעס רב, הרי שאין להבין את דבריו כהוצאת לשון הרע, אלא אך כביטוי סתמי של רוגז ותסכול, אף שהוא לא נעים לאוזני השומע (ראו והשוו עניין בן גביר). יתכן, כי באם לא היה מדובר בכוונה מוכחת לפגוע בשמו הטוב של עזור כבענייננו הייתי נוטה להתייחס לפרסומים שכאלה ביתר סלחנות. אולם, כפי שציינתי לעיל, המדובר בענייננו במקרה שבו הוכחה כוונה ממשית לפגוע והפרסומים נשוא ענייננו עוסקים בעזור ולא רק בסכסוך שבין הצדדים. אין המדובר אם, כן, בפרסומים שנאמרו ב"עידנא דריתחא", כי אם באמירות מתוכננות ומכוונת היטב. אמירות שהוו חלק מתכנית כוללת לפגיעה בעזור.
אשר על כן אני קובעת, כי הפרסומים נשוא התביעה אכן מהווים לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. משכך, יש לברר, האם בענייננו עומדות לנתבעים איזה מבין ההגנות שבחוק.
6. ההגנות
א. הגנת אמת בפרסום – הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע
הנתבעים טוענים להגנת אמת בפרסום, לפי סעיף 14 לחוק לשון הרע, הקובע כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
--- סוף עמוד 49 ---
הגנת אמת בפרסום דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים. האחד, אמיתות הפרסום. השני, קיומו של עניין ציבורי נילווה לפרסום (ראו גם שנהר, 215). היסוד הראשון, אמיתות הפרסום, הוא עובדתי בעיקרו ועניינו השוואה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית הידועה בעת הפרסום (היא האמת לשעתה, ראו, בהרחבה, עניין אילנה דיין). היסוד השני, עניין ציבורי, עניינו בשאלה האם קיים אינטרס ציבורי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו (ראו עניין בן גביר, פיסקה 20 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). זה יתקיים, אם ניתן לומר, כי הבאת המידע בפני הציבור תתרום ליכולתו של הציבור לגבש דעתו בעניינים ציבוריים, או להביא לשיפור באורחות חייו. בחינה זאת נעשית על דרך של איזון בין האינטרס של הפרט הנפגע שלא יפורסמו עליו פרטים נכונים אך פוגעים, לבין חופש הביטוי והאינטרס של הציבור בידיעת הפרטים. ברי כי ככל שהפרסום נוגע לעניינים הקשורים במישרין לציבור הרחב, קטן באיזון הכולל משקל האינטרס של הנפגע וגובר משקלה של זכות הציבור לדעת (ראו ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב [פורסם בנבו] (ניתן ביום 12.12.06), פיסקה 13 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל).
שני התנאים בהגנת "אמת הפרסום" אינם מתקיימים בענייננו. כאמור לעיל, מסלול זה של הגנה על פרסומים שיש בהם לשון הרע עוסק בפרסומים עובדתיים באופיים, להבדיל מפרסום של דעה. ההגנה מבוססת על ההנחה, כי פרסומים עובדתיים תורמים לדיון הציבורי ולשוק הרעיונות, רק כאשר הם אמיתיים. ההגנה על פרסום כזה נובעת מהסברה, כי טמונה בו תועלת כזו לחברה, הגוברת במידה ניכרת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע מן הפרסום. המטרה היא להביא לדיון ציבורי, על בסיס מידע נכון, עניינים אשר חשובים לציבור. במצבים כאלה, ניתנת הגנה למרות הפגיעה בשמו הטוב של אדם.