אני מוצאת חיזוק לטענות סיאז גם בכך ששם החברה מורכב מהאותיות הראשונות של שמותיהן של זהבה ושלוש הבנות. מאחר שהוכח שלא הייתה כל כוונה לקפח את יעל, אזי טענתו של יואב, שלפיה יתכן שהאות י' היא האות הראשונה של שמו, ולא של יעל, אינה הגיונית, וגם הוא טען זאת רק בשפה רפה.
27. אכן, סיאז התרשלה כאשר לא רשמה את המניה על שם יעל כשהדבר התאפשר, אך קיבלתי את ההסבר של אברהם, שהדבר נבע מחוסר תשומת לב, מכך שעד תשלום הדיבידנד בתחילת 2012 לא הייתה לרישום שום נפקות מעשית, מכך שבשנים שבהן הייתה זהבה במצב של אי כושר עבודה עקב מחלתה - נושא העברת המניה לא היה בראש מעייניהם, וכן שהדבר הוזנח על רקע היחסים המשפחתיים והאמון שרחשו ליואב במשפחה. אציין, כי גם בנקודה זו שונה ענייננו מעניין בדיחי, שם קבע בית המשפט, בין יתר נימוקיו לאי מתן האמון בגרסת המערערים, כי לא נשמע כל הסבר מניח את הדעת לאי ביצוע הרישום במשך כל השנים. האמנתי לעדים מטעם סיאז, שנושא העברת המניה עלה סמוך לפני תשלום הדיבידנד, כפי שהעיד גם רו"ח רשטיק. עֵד זה, חרף היותו חבר של אברהם וזהבה, מסר עדות מאוזנת, שלא נסתרה, ומצאתי אותה אמינה ונטולת הטייה. לפיכך, גם עליה ניתן להשתית מסקנות. הוא ציין בכנות, שכלל לא זכר שסייע בייסוד סיאז, ולפיכך גם לא זכר שום שיח סביב מתן המניה ליואב. הוא לא זכר אם נאמר לו שהמניה ניתנה ליואב בנאמנות עבור יעל, או כל דבר אחר, ובניגוד לטענת התובע - גם לא ציין באופן פוזיטיבי שלא נאמר לו דבר כזה, אלא העיד שאינו זוכר. עם זאת, זכר והעיד שלפני חלוקת הדיבידנד, אברהם פנה אליו לצורך הכנת הניירת הקשורה בהעברת המניה הרשומה על שם יואב ליעל. דבר זה התרחש לפני סכסוך הגירושין בין סיגל ליואב, ועובדה זו מתיישבת טוב יותר עם גרסת סיאז, שלפיה הכוונה מאז ומעולם הייתה שהמניה שייכת ליעל, מאשר עם גרסת יואב, שהחל לדרוש זכויות במניה רק לאחר שנתגלע סכסוך בינו לבין סיגל, למרות שהמניה רשומה על שמו מאז 1997.
28. האמנתי לאברהם שהוא שוחח עם יואב לפני חלוקת הדיבידנד לגבי העברת תמורת הדיבידנד ליעל, וגם על העברת המניה, ויואב ענה לו שיעשה כל מה שיבקש. תשובה זו, שאותה מתאר אברהם גם במכתב מיום 23.11.15, ושאליה הוא מתייחס גם בשיחה המוקלטת מאוקטובר 2013 (שבה לא ידע שהוא מוקלט), מתאימה לתיאור היחסים בין הצדדים עובר לגירושין, לפי גרסת שני הצדדים. גם זהבה ויעל הצהירו שאברהם דיווח להן בזמן אמת על השיחה עם יואב, ועל הסכמתו. גרסתו של יואב, שלפיה הנושא מעולם לא עלה, אינה מתיישבת עם הראיות הנ"ל, ואף לא עם עדותו של רו"ח רשטיק, שהוא התבקש על ידי אברהם לטפל בנושא כבר בסוף 2011. נוכח היחסים הטובים ששררו אז בין יואב לבני המשפחה, סביר יותר להניח שבאותו מועד גם הייתה שיחה עם יואב, כפי שטען אברהם כבר בשיחה המוקלטת ובמכתב (שניהם - לפני שנפתח ההליך כאן), וכפי שאמר גם בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, וכפי שזהבה ויעל הצהירו כי סיפר להן, בזמן אמת.
29. ההסבר של יואב כיום לגבי דבריו בשיחה המוקלטת, בהתייחס לצ'ק שאברהם יתן לו לפדיון, ושאת תמורתו יעביר למי שאברהם ירצה, אינו מתיישב עם הראיות, וגם יואב עצמו לא הצליח להגן עליו בעדותו. הטענה כאילו מדובר בשכר פיקטיבי מהחברה עבור סיגל לא הוכחה, והיא לא עולה בקנה אחד עם דבריו של יואב בשיחה, שהצ'ק ינתן לו. ההסבר של יואב בחקירתו הנגדית שלא התכוון שהצ'ק יהיה על שמו, אלא רק שיימסר לו, הוא הסבר דחוק, בעיקר בראי הראיות האחרות. לא זו בלבד שהטענה בדבר שכר פיקטיבי לסיגל ב-2012 (או בכל מועד אחר) לא הוכחה, היא סותרת את עדויות אברהם, סיגל וזהבה, וגם רו"ח רשטיק לא תמך בה, שכן לא זכר אם הבנות הועסקו בחברה וציין שאינו עוסק בנושא השכר בחברה, אלא יש במשרדו עובדת, שהיא חשבת שכר. עלי לציין, כי הטענה נשמעה כמו נִסיון הכפשה, או זריית רמזים על מעשים לא כשרים, שכביכול נעשו בחברה.
30. יואב העלה מספר הסברים שונים לכך שלא הסכים לכלול את נושא המניה בתוך הסכם הגירושין עם סיגל. הסבר אחד היה שרצה לבדוק את שווי החברה, ולכן לא הסכים לכלול את עניין המניה בהסכם הגירושין. לדבריו, בסמוך למועד הגירושין לא היה לו זמן לבדוק את זה והוא לא רצה לדחות את החתימה על ההסכם. הסבר נוסף היה שלא היה צורך להכניס את עניין המניה להליך הגירושין, כי הוא החזיק מניה אחת וסיגל החזיקה אחת, ולכן לא היה צריך להתחלק בדבר. חשוב לומר, כי במסמכים ששלח יואב במהלך המו"מ בהליך הגירושין, שאותם צירף לתצהירו כנספח ה, אין זכר לאף אחת מהטענות הנ"ל. סיגל צירפה לתצהירה טיוטה מטעמה של הסכם הגירושין, שבה כללה סעיף המתייחס להעברת המניה מיואב ליעל, בתמורה ל-5,000 ₪ שיקבל מסיגל (סעיף 17.1 לטיוטת ההסכם). יואב הוציא את הסעיף מההסכם, אך לא ראיתי בחומר הראיות שהעלה כל נימוק לכך. ההתייחסות הישירה היחידה שמצאתי היא בשיחה המוקלטת עם אברהם, שם אמר יואב שעליו לבדוק אם למניה יש שווי, שברצונו להתייעץ עם עו"ד שמבין בזה אם לקשור את זה בהסכם הגירושין או לעשות את זה בהסכם נפרד, וכן "אם זה משהו ששייך למשפחה אז אנחנו צריכים לחלק את זה" (תמליל, עמוד 8, שורה 23 עד עמוד 10, שורה 25). לצערי, התרשמותי היא שיואב רצה לשמור לעצמו "קלף", שיאפשר לו עמדת מיקוח נוספת מול סיגל ומשפחתה, בעוד שאברהם ביקש לסיים כל קשר עם יואב, גם במחיר תשלום כספים שלדעתו לא הגיעו ליואב. האמנתי לדבריו של אברהם בחקירתו הנגדית, שלפיהם השיחה המוקלטת נועדה - מבחינת אברהם - לנסות ולהגיע להסכמה עם יואב, שבעקבותיה יתחיל לשלם כסף עבור מזונות הילדים. כדבריו: "אמרתי שם הרבה דברים שבזמן רגיל לא הייתי אומר. זה הרקע לשיחה הזו ואי אפשר להוריד את מה שהיה מסביבו להוציא משם דברים, זה מה שהיה העיקר".
31. קיים לטעמי קושי להשתית ממצאים על עדותו של יואב, שכן התרשמתי שנטה להפריז בתיאורים לגבי פעולות קטנות וטריוויאליות שעשה במסגרת הקשר בתוך משפחה, בין חתן לחותנו ולחותנתו, כפי שאפרט מיד, ותיאר אותן כתרומה משמעותית מצידו לטובת המשפחה. בנוסף, הוא זרה אמירות ורמיזות על מעשים לא חוקיים לכאורה, שנעשו כביכול על ידי סיאז, אברהם וזהבה, מבלי שהביא תמיכה ממשית לטענות. הרושם שנוצר הוא של רצון מצידו לפגוע בסיגל ובמשפחתה, בכל דרך.
בעניין ההפרזות ניתן לראות את הציון של יואב כי ביצע הפקדה במזומן עבור אברהם, בעת נסיעה שלו ושל סיגל לפריז, כאילו מדובר בדבר מה שהצריך מאמץ מיוחד ועל כן גם הוקרה. לכל היותר מלמד אֵרוע פעוט זה על כך שאברהם נתן אמון מלא ביואב, כפי שכבר נאמר. הפרזה נוספת ניתן למצוא בהתייחסותו של יואב למסמכים שצירף אברהם לתצהירו, כאילו שהם מלמדים על כך שהוא טיפל עבור העסק בתחומי תקשורת, מיחשוב וטלפוניה. באותה אסופה, שאותה אברהם צירף על מנת להראות שבכל אלה שילם דווקא לספקים חיצוניים, מצאתי מסמך אחד בלבד, שבו מאוזכר שמו של יואב (כמקבל הסחורה?), וזאת מנובמבר 1999. מאמציו של יואב להציג עצמו כתורם לעסקי המשפחה הובילו לאיזכור בסיכומיו של טיפול ברכוש המשפחה בלונדון, דבר שלא נטען בשום שלב במשפט ולא נאמר בתצהירים, ובסיכומי התשובה של סיאז הוכחש כי למשפחה יש בכלל רכוש בלונדון.
בעניין הרמזים והטענות המפורשות למעשים בלתי חוקיים, לא אחזור על דוגמאות שצויינו לעיל, על מנת שלא לחזור על הכפשות שלא בוססו, ואסתפק בהפניות לסעיפים 12 ו-29 בתצהירו של יואב, לעדותו של יואב בעמודים 25, 31 ו-32 ולאמור בסיכומים בסעיפים 26, 43 ו-45.
32. מכל האמור עולה, כי עלה בידי הנתבעת והתובעות שכנגד לסתור את האמור במרשם בעלי המניות, הן בעדויות בכתב ובעל פה, הן במסמכים שתמכו בטענותיהן, והן הוכיחו שיואב החזיק במניה של סיאז בנאמנות עבור יעל.
העלאת טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב
33. התובע טען בסיכומיו כי מאחר שסיאז שוללת את זכות הבעלות שלו במניה, והבעלות עולה ממרשם בעלי המניות וממסמכים נוספים (כפי שהוזכר לעיל), אזי טענותיה הן טענות בעל פה נגד מסמך בכתב. לא מצאתי ממש בטענה זו. ראשית, טענותיה של סיאז מוצאות תימוכין גם במסמכים, כפי שצויין לעיל, ועל כן אינן "רק טענות בעל פה". שנית - סיאז אינה טוענת שהכתוב במרשם בעלי המניות, בתזכיר ובתקנות לא היה נכון בעת כתיבתו, אלא שאינו משקף את התמונה העדכנית ואת מלוא ההסכמות בין הצדדים, שלפיהן יואב יחזיק במניה בנאמנות עבור יעל עד שתגיע לבגרות (אף שלא קראו לדבר בשמו המשפטי). טענת הנאמנות אינה סותרת את הרישום ואינה מתנגשת עמו, אלא מבקשת ליתן לרישום משמעות נוספת, שאינה משתקפת במרשם בעלי המניות. אני מפנה בעניין זה לע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל [פורסם בנבו] [23.10.12], פסקה 17, שם נדונו זכויות במקרקעין, ונקבע כי "הוראת סעיף 125 רישא לחוק המקרקעין הקובעת כי 'רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו', אין בה כדי להכשיל על הסף את טענות הוועדים במקרה דנן ולמעשה, כפי שאף עולה מפסק דינו של בית משפט קמא, ההכרעה במקרה דנן קמה ונופלת על שאלת דיות הראיות שהציגו הוועדים להוכחת יחסי הנאמנות הנטענים על-ידי כל אחד מהם". מעבר לכך, התייחסתי לעיל, בפסקה 10, לעניין בדיחי, שאליו הפנה התובע, וציינתי שדווקא פסק דין זה מלמד, שקיימת אפשרות להכיר בנאמנות, אף אם זו לא נרשמה במרשם בעלי המניות. עיינתי גם בעניין וילנואבה שאליו הפנה התובע, אך לא מצאתי דמיון בין הנדון שם לענייננו, ועל כן לא אתייחס אליו.
נוכח מסקנה זו, איני נדרשת לטענת סיאז כי העלאת טענה זו היא בגדר הרחבת חזית אסורה.
שיהוי והתיישנות לגבי התביעה שכנגד
34. יואב טען בסיכומיו כי התביעה שכנגד לוקה בשיהוי וחלה עליה התיישנות. לדבריו, הוא הבעלים של המניה מאז 1997 והטענה מצד סיאז שהמניה אינה שלו הועלתה רק בסמוך להגשת התביעה, קרי: בחלוף 20 שנה. הטענה לא עלתה בשיחה המוקלטת ואף לא במסמך מיום 23.11.15. לפיכך יש כאן גם התיישנות וגם שיהוי, בפרט נוכח האמירה של סיאז שהמניה ניתנה ליואב מאחר שיעל הייתה קטינה, והרי יעל בגרה כבר לפני 18 שנה. יעל העידה שידעה כל השנים שהמניה ניתנה ליואב ולא התנגדה לכך, וגם עובדה זו שומטת את הקרקע תחת הטענה שהיא הבעלים האמיתי של המניה. חוק החברות אינו מונע רישום נאמנות ועל כן, לכל הפחות מאז נכנס החוק לתוקף בשנת 2000, ניתן היה לרשום את הנאמנות הנטענת. יואב שינה מצבו לרעה בעקבות אי העלאת הטענה, שכן אילו ידע עליה, היה דורש מחצית משווי המניה הרשומה על שמו בגדר הסכם הגירושין, וכאשר צד משנה מצבו לרעה עקב השיהוי, הדבר יוביל לדחיית התביעה (התובע מפנה לע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים, פ"ד נז(5) 433).
35. לפי גרסת סיאז, שאותה קיבלתי, הפניה הראשונה ליואב להעביר את המניה ליעל נעשתה בסוף 2011 או תחילת 2012, סמוך לפני תשלום הדיבידנד. לפי גרסת סיאז, שאותה קיבלתי, יואב לא ביטא באותה עת התנגדות לבקשה זו. אדרבא: הוא אמר לאברהם שיעשה כל מה שאברהם מבקש בעניין זה. התברר לתובעות שכנגד שיואב מתכחש לכך שהוא מחזיק במניה עבור יעל רק במהלך הליך הגירושין, קרי לקראת סוף 2013 (כעולה, למשל, מהשיחה המוקלטת מאוקטובר 2013).
הכרעה לעניין טענת ההתיישנות: לסיאז, לזהבה או ליעל לא הייתה עילה לתבוע את יואב עד שנודע כי הוא מתכחש לכך שהחזיק את המניה עבור יעל. נקבע בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה [פורסם בנבו] [16.2.06], פסקה 37: "כרגיל חזקת הנאמן איננה חזקה נוגדת וכל עוד נמשכים יחסי הנאמנות, אין לנהנה סיבה להגיש תביעה. אולם נראה שאם חזקת הנאמן הופכת להיות חזקה נוגדת, כגון, שהוא מכחיש באוזני הנהנה את דבר הנאמנות, יחל מירוץ ההתיישנות, שלגביו יחולו הדינים הרגילים. ובכן, כל עוד לא הפכה החזקתו של הנאמן החזקה נוגדת, לא נוצרה עילת תביעה וממילא לא החלה התיישנות במירוץ" (ההדגשה הוספה - מ.ב.נ). מאחר שנודע להן על דבר ההכחשה לקראת סוף 2013, וההתיישנות היא בת 7 שנים, ברי כי התביעה שכנגד טרם התיישנה.
הכרעה בטענת השיהוי: נקבע בע"א 4352/15 דניאל קורן נ' עו"ד אורן הראל [פורסם בנבו] [2.8.17], פסקה 3 לחוות דעתו של השופט הנדל (דעת הרוב):
"הפסיקה קבעה באופן חד משמעי שהשימוש בדוקטרינת השיהוי שמור ל'נסיבות נדירות בלבד' (שם) ול'מקרים חריגים' בלבד (ע"א 10152/07 מרסל פדידה נ' רפאלי ליאור, [פורסם בנבו] פסקה 12 (12.15.2010)). להשקפתי, אל לו לבית המשפט לסלק על הסף ביד רחבה תביעה שלא התיישנה. יש לייחד אפשרות זו רק למקרים שבהם המאזן בין הצדדים נוטה בבירור לצידו של הנתבע, מבחינת אופי ההתנהגות וההסתמכות של הנתבע... אין די להוכיח השתהות - הלא היא חלוף הזמן - ואפילו במקרים שבהם הוגשה התביעה יום לפני מועד התיישנותה (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד נז(5) 433 (2003), עמוד 449). יש צורך להוכיח במסגרת טענת השיהוי כי ההשתהות עולה לכדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, באמצעות בחינת התנהגות הצדדים והנזק שנגרם לנתבע. במילים אחרות, יש לבחון את רכיב האשם ואת רכיב הנזק ביחס לשני הצדדים...
כלל ההתיישנות פועל, במובן מסוים, נגד דוקטרינת השיהוי. אם המחוקק העניק זמן מסוים להגשת תביעה, מנין הבסיס לקביעת מועד חדש, קצר יותר? התשובה היא שהדבר ייעשה במקרים שמצויים בקצה, כאשר התנהלות התובע בנסיבות העניין אינה ראויה. זאת, מנקודת המבט של התנהגות התובע ומידת הפגיעה בנתבע. ניתן לומר זאת בצורה אחרת. בטענת התיישנות הזמן פועל נגד התובע ואילו במסגרת דוקטרינת השיהוי הזמן פועל, על פני הדברים, לטובת הנתבע, אלא אם המקרה חריג. דהיינו בעת הדיון בשיהוי תישמע הטענה 'אל תחסום תביעתי, שהרי היא טרם התיישנה'. יש להדגיש כי בעת הערכת התנהגות הצדדים המבט אינו מופנה רק כלפי התובע ואל הסיבות לשיהוי, אלא גם כלפי הנתבע. על בית המשפט לבחון את האופן שבו היה עליו לפרש את השיהוי והאופן שבו ביסס עליו את התנהלותו...