(ג) גולדמן פעל במכירות אלו כמורשה של בעלי המקרקעין הנדונים, ואין פלא שאלה לא היו מוכנים להשלים עם מכירת נכסיהם במחירים שנפלו בהרבה ממחירי השוק הראויים. כתוצאה מדרישתם פנה גולדמן לעורך-דין אשר גילה את אשר כתוב וחתום בשטרי המכר, ובסופו של דבר הגיש גולדמן תלונה נגד המערער למשטרה. בקשר לכך הואשם גולדמן בפלילים בשל מסירת תלונה כוזבת למשטרה; והמערער העיד נגדו כעד התביעה הכללית. עדותו היתה מרשיה ביותר, באשר היה בה כדי להוכיח שאמנם שיקר גולדמן בטענתו שהוא לא קיבל אלא 400 פרוטות למטר בלבד ושחתימותיו על שטרי המכר המצביעים על תמורה גדולה מזו, הושגו בתרמית.
עוד הואשם גולדמן במשפט הפלילי ההוא במתן הצהרה כוזבת לפני עורך-דין פלוני. הצהרה זו נמצאה באחד מתיקי משרד ספרי האחוזה הנוגעים למקרקעין הנדונים, והיא נושאת חתימתו של גולדמן ואישור החתימה בידי עורך-הדין. הוכח להנחת דעתו של השופט המלומד שלמעשה החתים המערער את גולדמן על הצהרה זו, מבלי שגולדמן אי-פעם התייצב לפני עורך-הדין ההוא או חתם בנוכחותו. גם מימצאו זה של השופט המלומד זכה לביקורת חריפה מפי מר לוין: אם כי רחוקים אנחנו מלקבל את הביקורת, אין אנחנו רואים צורך לחוות דעתנו בשאלה זו, שהרי אפילו נעשתה ונחתמה ההצהרה במעמד עורך-הדין, אין בכך כדי לגרוע, לא ממהימנותו של גולדמן לגופם של הענינים, ולא מחוסר מהימנותו של המערער.
(ד) כשגולדמן פנה במצוקתו למעבידיו לעזרה, שוחחו אלה עם המערער, ולפי עדותם - שהיתה אף היא מהימנה על השופט המלומד - לא הכחיש המערער שרשם בשטרי המכר תמורה גדולה בהרבה מזו שלמעשה נתן עבור המקרקעין הנדונים. לדבריהם אמר להם, שאין זה ענינו של גולדמן מה ומה רשם בשטרי המכר; "פעם קונים בזול ורושמים ביוקר, ופעם קונים ביוקר ורושמים בזול, ומה שנוח לו כך הוא רושם, וזה איננו מגיע (נוגע?) למוכר". אין צריך לומר שלטענת מר לוין טעה השופט המלומד גם בהאמינו לעדים הללו - כשם שאין צריך לומר שאנחנו לא ניזקק לטענה כזאת אף לענין זה.
(ה) טענה משפטית אחת בפי מר לוין, והיא שלא היה בהן בראיות שבאו לפני בית-המשפט להוכיח, לא שהיתה לו למערער כוונה לרמות, ולא שגולדמן לא היה חותם על שטרי מכר אף אילו ידע בדיוק מה ומה תמורה נקובה בהם. אשר לכוונת המרמה, הרי רשאי בית-המשפט להסיקה מכל הנסיבות שאמנם התכוון גם התכוון המערער לרמות את גולדמן. ואשר לאפשרות שאף אילו המערער היה מגלה לו לגולדמן את אשר כתב בשטרי המכר, היה הלה חותם עליהם - אין להתעלם מקיומה: ייתכן גם ייתכן שבמצב האמת העיוור, בו היה גולדמן נתון כלפי המערער, מסכים היה גולדמן לחתום אף על שטר שלידיעתו לא שיקף נאמנה את הדברים כהווייתם. ואולם, ראשית, לא טען המערער מעולם שגולדמן חתם מרצונו על שטרי המכר בידיעה שהתמורה הנקובה בהם אינה התמורה הנכונה: טענתו היתה אחת ויחידה, והיא שהתמורה הנקובה בשטרי הכר היתה התמורה הנכונה, כפי שגולדמן קיבל אותה ממנו; משמע שאף לגירסת המערער לא חתם גולדמן (ומסתמא לא היה מסכים לחתום) אלא על שטרות המשקפים את המצב לאמיתו.
ושנית, והוא עיקר: ההשערה שאולי היה גולדמן מסכים לחתום על שטרי המכר על-אף התמורה הכוזבת הנקובה בהם, מקורה, מבחינת ההגיון והסבירות, בהשערה הנוספת, שמערער היה מצליח להניע את גולדמן לעשות כן; וכיצד היה מצליח - אם לא בטענת שווא אחרת, בגט זו ש"פעם רושמים ביוקר וקונים בזול", והרישום הכוזב בא למטרה חיצונית פלונית שאין בינה לבין גולדמן ולא כלום. פשיטא שאין המערער יכול להשתחרר מאחריותו להשגת חתימתו של גולדמן בטענת שווא אחת, על-ידי טענה או סברה שייתכן ויכול היה להשיג חתימתו של גולדמן בטענת שווא אחרת.