מאידך גיסא, הודה המערער גם בהודעתו במשטרה וגם בעדותו בבית-המשפט, שמטרי הסביר לו מראש "שהוא חאג' שהיה במכה מספר פעמים ואסור לו למכור קרקעות ליהודים"; ברור היה לו למערער שאיסור זה היה חל על מטרי לא רק למראית עין בלבד. אלא המערער הוסיף ואמר בהודעתו במשטרה שמטרי אמר לו גם -
"לאחר שהכרנו אחד את השני, שאני נראה לו יהודי טוב, כי אני אדוק והוא אדוק ושנוכל להסתדר. אני הבנתי מזה שכל האיסור שהוא הזכיר לי כאיסור ממכה לגבי אולי לא יחול בעתיד."
ואולם כל עוד שהאיסור חל גם לגבי המערער וגם אליבא דמערער, הדעת נותנת שמטרי לא יפר אותו מיזמתו שלו, לא עם "הסוואה או הכשר" ולא בלי "הסוואה או הכשר". אין בפי המערער הסבר כלשהו לעובדה המתמיהה כיצד זה יעמוד מטרי, כמעט בנשימה אחת, גם על איסור של מכירת קרקעות ליהודים וגם על מתן ייפוי-כוח למכרם או להחכירם לתקופה בלתי-מוגבלת ובלבד שתוקף ייפוי-הכוח יהיה מוגבל לתקופה פלונית. "לא ירדתי לסוף דעתו" אינו הסבר; ומאחר והמערער הודה שהוא ניסח וערך את ייפויי-הכוח בעצמו (אף כשהודפסו במשרדי עורכי-דין), אין בטענתו הבלתי-מוסברת כאילו מטרי הוא שדרש את הגבלת תוקף ייפויי-הכוח, כדי ליישר את ההדורים.
מסקנתו של השופט המלומד נראית גם בעינינו מסקנה בלתי-נמנעת:ב התקופות המגבילות את תוקף ייפויי-הכוח לא הוכנסו לתוך ייפויי-הכוח אלא למטרה אחת ויחידה בלבד, שיא להשלות את מטרי באשליה כאילו המדובר הוא לא בתקופת תקפו של ייפוי-הכוח אלא בתקופת החכירה שלשם ביצועה ניתן ייפוי-הכוח. אם היתה כאן הסוואה - ואמנם היתה גם היתה - הרי לא היתה זו הסוואה מצד מטרי כלפי הערבים, כי אם הסוואה מצד המערער כלפי מטרי. ואמנם מעידים כל הסימנים על כך כי הסוואה זו הצליחה בידיו של המערער, ומטרי שייפוי-הכוח תורגמו לו לערבית, קיבל לתומו את תקופות תקפם כאילו היו תקופות החכירה.
(ה) הוא הדין לענין המטמורפוזה אשר חלה, לטענת המערער, באמונתו של מטרי באיסור מכירת קרקעות ליהודים. המערער מספר, כאמור, שבשלב מסויים "שיכנע" את מטרי למכור לו את המקרקעין ולא רק להחכירם לו; וכתוצאה מאותו "שכנוע" חתם לו מטרי על ייפוי-כוח כללי למכור מקרקעיו. לא ארבה מלים על כך שפעולת השכנוע נעשתה, לדברי המערער, בינו לבינו ובשפת אידיש - עובדות אשר דיין כשלעצמן כדי להצדיק את השופט המלומד בשללו מן הסיפור הזה כל מהימנות. אלא מצינו בהודעת המערער במשטרה ובעדותו בבית-המשפט פרטים אחדים בדבר הטענות. אשר אותן טען המערער כביכול באזני מטרי על-מנת לשכנעו כאמור, וביניהן הטענה כי בין כה וכה כבר החכיר מטרי למערער ממקרקעיו לתקופה של חמשת אלפים שנה ולתקופות בלתי-מוגבלות, ואין למעשה הבדל בין אלה לבין מכירה של ממש. משקבענו כי מטרי לא ידע, והמערער לא סיפר לו, על החכרות לתקופות ארוכות ובלתי-מוגבלות כאלו בניגוד להסכמים שמטרי טען להם, ממילא נופת הטענה שחכירות אלו יכלו לשמש עילה בידי המערער לשכנע, או בידי מטרי להסכים, לעבור עבירה ולמכור במקום להחכיר.