סעיף 4 לחוק ההתיישנות – תביעה שכנגד
19. למעלה מהנצרך, באשר לתביעת עזיז, יש לקבל את טענתו כי תביעתו הינה תביעה שכנגד העוסקת באותו עניין ונובעת מאותן נסיבות כפי תביעת האחים – שלא נטענה נגדה התיישנות, ומשכך חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות, והנתבעים אינם יכולים להעלות נגד התביעה שכנגד טענת התיישנות. לא מצאתי ממש בטענת האחים (סעיף 34 לסיכומיהם), כי אין מדובר באותו עניין משום שהתביעה העיקרית עוסקת "בעניין טכני של הסרת הערת אזהרה" ואילו התביעה שכנגד היא "עניין מהותי, הצהרה על בעלות מכח ייפוי כוח" – ברי כי בשתי התביעות היה על בית המשפט לפסוק בעניין זכויות הצדדים במקרקעין על פי ייפוי הכח, וההבחנה שביקשו לבצע האחים היא מלאכותית ונדונה לדחייה.
אשר לתחולת סעיף 4 לחוק ההתיישנות בתביעת כהנים, על אף מורכבות השאלה, טענות הצדדים הובאו בעלמא, ללא תימוכין וללא אסמכתאות (ראו סעיף 123 לסיכומי התובעים; סעיף 34 לסיכומי האחים; היורשים כלל לא התייחסו לטענה). על כן, ומאחר שקבעתי לעיל שעילות התביעה לא התיישנו, אותיר לעת מצוא את הדיון בשאלה מה דינה של טענת התיישנות בתביעה חדשה שאוחדה עם תביעה שכנגד בהליך אחר עליה חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות, כאשר הן התביעה והתביעה שכנגד בהליך האחר והן התביעה החדשה עוסקות באותו עניין ונובעות מאותן נסיבות.
עם זאת, בנסיבות דנן, המחלוקת המרכזית והמהותית נסובה מול האחים, לרבות לאור עמדת היורשים במהלך "הסכסוך", וכך גם לאור משמעות המחלוקת מול האחים ולתוצאת ההליך.
התיישנות עילת תביעה המבוססת על ייפוי כח בלתי חוזר
20. טענתם הנוספת של התובעים לפיה תביעה המבוססת על ייפוי כח בלתי חוזר לעולם אינה מתיישנת לכאורה, דינה להידחות. גם אם ייפוי הכח עצמו הינו בלתי הדיר ולא ניתן לביטול, ברי כי עילת תביעה מכוחו מתיישנת, ודי להפנות בעניין זה לפסק הדין בע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487, שהובא בסיכומי התובעים עצמם, בו התיישנה עילת תביעה לבעלות במקרקעין, על אף קיומו של ייפוי כח בלתי חוזר.
מכל מקום, נוכח אשר נקבע לעיל אין צורך להכריע בסוגיה זאת.
הודאת בעל דין
21. אשר לטענת התובעים בדבר הודאת בעל דין "המאפסת" את מרוץ ההתיישנות, כפי שיובהר להלן, ואף זאת למעלה מהנדרש, לא מצאתי כי היורשים הודו בזכותם של התובעים במקרקעין, ומשכך גם דין טענה זו להידחות, לרבות מול האחים.
שיהוי
22. אל מול טענת השיהוי שהעלו הנתבעים, טענו התובעים כי הם לא ויתרו על זכותם במקרקעין ושהעיכוב בהעברת הזכויות נבע מנסיבות היסטוריות (המהפכה באיראן), כלכליות (דרישות כספיות גבוהות וקשיים כלכליים) ואישיות (סברתם של התובעים כי יוכלו לרשום את הזכויות בכל עת שיחפצו); כמו כן טענו, כי הנתבעים לא הוכיחו שנגרם להם נזק וכי שינו את מצבם לרעה.
הנתבעים חזרו על טענותיהם כי עובדה היא שהתובעים לא פעלו לרישום הזכויות משך עשרות שנים, כי עזיז כלל לא הסתכל בייפוי הכח עד לשנת 2009, וכי כהנים כלל לא סיפר למשפחתו על הרכישה, ולפיכך התובעים זנחו וויתרו על זכותם, ככל שהייתה. עוד נטען כי בשל חלוף הזמן נגרם לנתבעים נזק ראייתי.
23. טענת השיהוי מאפשרת לבית המשפט לקצר את תקופת ההתיישנות ולדחות תביעה מחמת שיהוי מבלי לדון בה לגופה, אף אם לא חלפה תקופת ההתיישנות.
לאור ההשלכות הנובעות מקבלת הטענה, קבעה הפסיקה תנאים מחמירים לקבלתה, זאת במיוחד כאשר מבוקש להימנע מהכרה בזכות קניינית בטענת שיהוי [ע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל (26.10.2009), בסעיף 33 וההפניות שם (הלן: עניין סולימאן)]. בכדי שתביעה תדחה מחמת שיהוי, על הנתבע להוכיח ארבעה תנאים מצטברים: האחד, שיהוי; השני, "שהשיהוי מבטא ויתור על זכויות או ייאוש מצד התובע"; השלישי, ש"עקב השינוי הורע מצבו של הנתבע"; והרביעי שהשיהוי נגרם "עקב חוסר תום-לב של המשתהה". גם כאשר תנאים אלו מתקיימים, לבית המשפט שיקול דעת לקבוע מה המשמעות שיש להעניק לטענת השיהוי במקרה שבפניו, כאשר ככל שמדובר בתביעה שבבסיסה זכות בעלת משקל רב יותר, כך יטה הוא שלא למנוע את בירורה מחמת שיהוי (עניין סולימאן, בסעיף 36-33 וההפניות שם).
24. בענייננו, ייפויי הכח נחתמו קרוב ל-40 שנה טרם הוגשו התביעות וטרם נרשמו הזכויות. ייתכן כי נסיבות החיים, הבריחה מאיראן בעקבות מהפכת 1979 והמעבר לארה"ב, תרמו לכך, אולם אין ספק שאי רישום הזכויות נבע בעיקר מעלות הרישום (עדות עזיז מיום 16.7.2014 עמ' 110; עדות אלברט עמ' 51 ו-53) ו/או מסברתם כי הזכויות שלהם ברורות והם יוכלו להירשם בכל עת שיחפצו (עדות אלברט עמ' 54; עדות עזיז עמ' 114). סיבות אלו אינן מצדיקות חלוף זמן כה ארוך לרישום הזכויות, שכן באחריות התובעים לשנות את הרישום ובלעדיו עלולות להיווצר תאונות משפטיות (ראו ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385). יחד עם זאת, בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי הדבר עולה עד כדי ויתור על זכויותיהם. מדובר בזכויות במקרקעין – זכויות בעלות משקל רב, שנמכרו בדרך שהייתה מקובלת באותם ימים (ייפוי כח), בין צדדים שלא גרו מעולם בישראל, והאמינו בכנות שיש בידם מסמך מספק השומר על זכויותיהם בקרקע.
זאת ועוד, הנתבעים כלל לא טענו, ובוודאי שלא הוכיחו, שנגרם להם נזק מהשיהוי. יש לזכור כי גם הנתבעים עצמם ישנו במשך עשרות שנים על זכויותיהם הנטענות ולא התעניינו בקרקע במשך שנים (ראו סעיף 8 לכתב התביעה המתוקן שהגישו האחים וסעיף 3 לכתב התשובה לכתב ההגנה של היורשים בתביעת האחים, שם נטען כי רק בשנת 2010 התעניינו לראשונה האחים במקרקעין ורק לאחרונה גילו כי המנוח ביצע בהם עסקאות; סעיף 11.ה. לסיכומי היורשים שם נטען כי רק בשנת 1997 נודע לבנו של המנוח מעו"ד שפר על עסקאות שביצע אביו במקרקעין. אולם הבן לא המשיך להתעניין במצב המקרקעין ולא טרח לרשום את זכויותיו). במצב דברים זה, ברור שהנתבעים לא שינו את מצבם לרעה בכל הנוגע למקרקעין.
25. לא זו אף זו, לא מצאתי לדחות את התביעה על בסיס טענות שיהוי מאחר שזו נטענה בחוסר תום לב ובמנותק מנסיבות המקרה, כאשר הצדדים כולם עצמו עיניים ופעלו בצורה בלתי מספקת להסדרת זכויותיהם במקרקעין במשך עשרות שנים. כזכור, האחים הם שיזמו את ההליך, ולא נגררו אליו, וביקשו להכיר בזכויותיהם במקרקעין על בסיס הסכם שנערך בשנת 1960, שרוב חותמיו נפטרו קודם למועד הגשת תביעתם, ועד למועד בירורה כבר לא נותר אף אח בין החיים, זאת על אף שהסכם השותפות תורגם לעברית כבר בשנת 1987. בנסיבות אלו, טענתם כי ייפויי הכח מהשנים 1975 ו-1976 נזנחו אינה סבירה וחסרת תום לב; כך גם היורשים – אשר פנו כבר בשנות ה-90 לרישום זכויותיהם במקרקעין (ראו סעיף 11ה' לסיכומי היורשים; סעיף 19-17 לתצהיר עדות ראשית של עו"ד שפר) אך זנחו את הליך הרישום, ואינם רשאים להישמע בטענת שיהוי.
26. בהתאם, גם אין לקבל את טענת הנתבעים באשר לנזק ראייתי בשל חלוף הזמן.
לאור בחירתם של שני הצדדים, שלא לפעול למימוש זכויותיהם במשך שנים, יש לייחס את הנזקים לראיות פוטנציאליות לשני הצדדים בשווה, במיוחד כאשר לא הוכח כי מי מהצדדים המתין במתכוון לפטירת הצדדים לעסקאות ועדים נוספים. מכל מקום, הנזק הראייתי שנגרם לנתבעים, אם נגרם, אין בו בכדי לשלול את תוקפם של ייפוי הכח, ויש בו לכל היותר להטיל על התובעים נטל שכנוע מוגבר, שהם עמדו בו, כפי שיפורט בהמשך [ראו ע"א 5574/09 הזימה סעיד הזימה קזל נ' קרן קיימת לישראל (16.11.2011) (להלן: עניין הזימה)].
27. יוסף, כי היורשים, בהגינותם ולשם כיבוד אביהם, נקטו בעמדה כי שככל שייקבע שבוצעו עסקאות על ידי אביהם, יש להכיר בהן (ראו סעיף 12-11 לכתב ההגנה של היורשים בתביעת האחים; הצהרת ב"כ היורשים לפרוטוקול מיום 16.7.14 עמ' 20 ש' 20-18 "אנחנו מאד רוצים לכבד את האבא שלנו ואם אבא שלנו עשה עסקה וקיבל כסף... אנחנו לא נמנע מאף אחד לקבל את מה שמגיע לו"). עמדה זו מחזקת את המסקנה שנסיבות העניין מצדיקות הכרעה במחלוקת לגופה – לא רק בשל אינטרס התובעים למימוש זכויותיהם, אלא גם לאור רצון היורשים לכבד את מצוות אביהם.