זאת ועוד. במכתבו של דכנר לחסון מיום 2.12.2001, ביקש דכנר לסכם את "החשבון לסגירת כל היתרות האישיות (למעט הלוואה שתישאר) ביום 31.12.2001" [ת/159]. במכתב זה מנה דכנר, בין היתר, חמש מתוך שש ההלוואות המופיעות בטבלת האקסל לשנים 2001-2000, אותן ביקש לנכות לאחר שיוציא חשבוניות. ההלוואה היחידה שלא נמנתה היא ההלוואה הנ"ל בסך 300,000$, והדברים עולים בקנה אחד עם המילים "למעט הלוואה שתישאר" שכתב דכנר בפתח מכתבו הנ"ל. על פני הדברים, ניתן לראות בכך אינדיקציה חזקה לתפישתו של דכנר באותה העת כי מדובר בהלוואה אשר ניתנה לו בתור הלוואה אישית מובהקת, ובשל כך לא ביקש "להסב" אותה לשכר טרחה כנגד הוצאת חשבונית. הדברים מתיישבים גם עם רישומו של צ'רני מזמן אמת
--- סוף עמוד 113 ---
[ת/160], אשר כתב ליד הלוואה זו את המילים "הלוואה אישית להשאיר". לטעמי, פשט הדברים בצירוף מועד מתן ההלוואה והרקע לנתינתה, מתיישבים היטב עם טענת צ'רני כי ההלוואה ניתנה לדכנר בזיקה לניתוח-כביכול של בתו.
71. לא מצאתי ביתר ההנמקות שנמנו בהכרעת דינו של בית משפט קמא תימוכין לכך שהלוואה זו ניתנה כשוחד. העובדה שסכום ההלוואה לא נשא ריבית והצמדה, אין בה כדי להפוך את הסכם ההלוואה להסכם למראית עין וכמסווה לשוחד. גם ההלוואה בסך 877,000 ש"ח (=200,000$) שניתנה לדכנר בשנת 2005, היתה אמורה לשאת ריבית שנתית של 6% [ת/138ב]. הלוואה זו – אשר אין חולק כי היתה הלוואת אמת – לא נשאה ריבית בסופו של דבר, ואיש לא טען כי הדבר מעיד על כך שמדובר בהסכם למראית עין או כי מדובר בשוחד (ראו, למשל, פרוטוקול עמ' 5987; סיכומי המדינה בבית משפט קמא, עמ' 81).
הוא הדין לגבי הנמקת בית משפט קמא כי "לכל היותר יכול היה עד המדינה לדרוש אך 100 אלף דולר נוספים" (עמ' 77 להכרעת הדין), קרי, כי דכנר "יכול היה לדרוש" מצ'רני רק את הפער בין מחיר הניתוח (700,000$) לבין שכר טרחתו לשנת 2000 (600,000$). אלא שאין מדובר ב"דרישה" כלל וכלל, אלא תחילה בבקשות להקדמת שכר טירחה ובהמשך בקבלת הלוואה. איני רואה הכיצד הקדמת שכר הטירחה לשנת 2000 חוסמת את דרכו של דכנר לבקש הלוואה או לבקש מקדמות על חשבון שנים עתידיות. ובקיצור, אין בנימוק זה כדי לחזק את טענת השוחד.
בדומה, לא ניתן לקבל את הנמקת בית משפט קמא כי העובדה שצ'רני לא קיזז את ההלוואות משכרו השוטף של דכנר, מלמדת על היותן כסות לשוחד. הרי אין חולק כי על פי בקשותיו של דכנר, שהתבססו על "מצבה הקשה" של בתו, חלק גדול משכר טרחתו הוקדם לו. בנסיבות אלו, ממה אמור היה צ'רני לקזז את ההלוואות? האם היה עליו לעכב לדכנר שכר טירחה עתידי עד אשר יחזיר את ההלוואות? האם היה על צ'רני להתעלם ממצבה הקשה של בתו כפי שתואר על ידי דכנר? (וכפי שנראה להלן, דכנר עשה שימוש רב במצבה של בתו כאמתלה לבקשת מקדמות והלוואות). לטעמי, הנמקה זו מבוססת על פרשנות בדיעבד בהתעלם מנסיבות מתן ההלוואות כפי ששררו בזמן אמת.
72. בית משפט קמא נתן משקל לכך שצ'רני לא "קפץ" מיד והטיח בדכנר מדוע הוא טוען כי ההלוואות ניתנו עבור תשלומים מיוחדים. מדובר למעשה באימוץ דבריו של דכנר, אשר בנסותו לבסס את טענתו כי מדובר בשוחד, העיד כי –
--- סוף עמוד 114 ---
"ה-1.215 מיליון מופיע באקסל כבר בשנת 2005 או 2006, כבר אז אני כותב להלל צ'רני שהכסף הזה הוא על חשבון ההתחשבנות בינינו בגין הוצאות מיוחדות. זאת אומרת עבור שוחד. מאותה עת עד להתחשבנות סופית בשנת 2007 לא קפץ מר צ'רני וצעק איך אתה מעז לומר דבר כזה, מה זה שייך בכלל להגיד שזו הוצאה מיוחדת בגין שוחד?" (פרוטוקול, עמ' 2239; וראו גם חקירתו הראשית, פרוטוקול בעמ' 256).
תהייה זו, אשר אומצה כאמור על ידי בית משפט קמא, הגיונה בצידה. עם זאת, ניתן גם ניתן להשיב עליה וליתן לה הסבר חלופי למסקנה כי מדובר בשוחד, ונזכיר את טרונייתו של צ'רני כי "יש נטיה במשפט הזה לייחס לי קופצנות יתרה" (פרוטוקול, עמ' 5856), ובנקודה זו אנו מתחברים ליתר ההלוואות שניתנו בשנים אלה ולתרשומות המאוחרות של דכנר.
73. כפי שפורט לעיל, מלבד ההלוואה הראשונה בסך 300,000$, חמש ההלוואות הנוספות בשנים 2001-2000 עליהן נסבה אפיזודה זו מסתכמות בכ-400,000$ (כ-1.6 מיליון ש"ח), סכום שהינו שווה ערך לשכר טרחה בגין שמונה חודשי עבודה. עוד חשוב לשוב ולהזכיר כי מלוא שכר הטרחה של דכנר לשנת 2000 בסך 600,000$ הוקדם לו, לבקשתו, על רקע מצבה של בתו וצרכיו האישיים.
בנסיבות אלו, האם התזה של ההגנה כי מנקודת מבטו של צ'רני, ההלוואות שימשו את דכנר עבור בתו וגם לצרכים הקשורים בפרויקט – היא בלתי סבירה? ודוק: השאלה הצריכה לענייננו איננה אם דכנר השתמש בפועל בכספים לצרכי שוחד, אלא אם ניתן לייחס לצ'רני מודעות לכך שהכספים שהעביר לדכנר נועדו לשמש אותו לתשלום שוחד.
74. כאמור, בית משפט קמא הסיק כי ההלוואה האישית שניתנה לדכנר אינה "הלוואת אמת", מאחר שמלוא שכר טרחתו של דכנר (לשנת 2000) הוקדם לו, ולכן הוא לא יכול היה "לדרוש" מצ'רני סכומים נוספים (מעבר ל-100,000$). כן ניתן משקל לכך שנוכח התחייבותו של דכנר לשאת על חשבונו את עלות העסקתם של אחרים, לא ייתכן שההלוואות שימשו אותו לשם "העסקת גורמים שונים", שכן לא היה זכאי לדרוש תשלומים שאמורים היו להיות על חשבונו. על רקע זה, הסיק בית המשפט כי הדברים מאששים את גרסו של דכנר כי ההתכתבות מלמדת "על תשלומי שוחד ותו לא".
--- סוף עמוד 115 ---
כפי שציינתי, איני שותף למסקנתו הנחרצת של בית משפט קמא. לטעמי, הקדמת שכר הטרחה לדכנר והסכם ההעסקה השני עשויים להביא למסקנה הפוכה מזו של בית משפט קמא. יש טעם בטענה כי דווקא בקשותיו של דכנר מצ'רני להקדים לו את מלוא שכר הטרחה בשל מצבה של בתו, מסבירות מדוע קיבל מצ'רני הלוואות נוספות; ודווקא התחייבותו של דכנר בהסכם ההעסקה השני לשאת בעלות שכרם של עובדים נוספים, היא המסבירה מדוע נדרש כביכול להלוואות אלו. שהרי מנקודת מבטו של צ'רני בזמן אמת, דכנר "ניצל" את מלוא שכר טרחתו לשנת 2000 עבור בתו וצרכיו השוטפים, ואך טבעי שיזדקק לכספים נוספים למטרות הקשורות גם בעבודתו ובהעסקת הגורמים הנוספים. אף היקף הסכומים המדוברים, כ-400,000$ על פני שנתיים, העולים כדי 30% משכר טרחתו של דכנר לתקופה זו, מתיישבים לכאורה עם מסקנה זו.
דווקא הקדמת שכר הטרחה ומתן ההלוואה בשל מצבה הרפואי של אדית, עשויים להסביר מדוע כביכול נזקק דכנר להלוואות נוספות, אם לצרכיו האישיים ואם לצורך עבודתו וקידום הפרויקט. ודוק: אלה גם אלה יכולות להיות הלוואות "לצרכים לגיטימיים", ועיון מדוקדק בעדותו של צ'רני מלמד כי כך העיד בנוגע להלוואות בשנים אלו, ובמילותיו: "יש הלוואות אישיות אלה ויש הלוואות מסוג אחר, לכל כיוון ההלוואות שדכנר קיבל הוא קיבל לצרכים לגיטימיים" (פרוטוקול, עמ' 5961). ממילא, העובדה שחלק מן ההלוואות נקשרו לפעולות הקשורות בקידום הפרויקט (והפכו לבסוף לשכר טרחה), אינה עומדת בסתירה לגרסתו של צ'רני.
בית משפט קמא זקף לחובתו של צ'רני את הרישומים המופיעים בשני מוצגים: האחד – ת/755 – מזכר מחודש מרץ 2001 אשר כותרתו "ש.א.ד גמר תכנית מפורטת", בו הורה צ'רני לחסון להעביר לדכנר הלוואה אישית ע"ס 40,000$ ו-50,000$ לש.א.ד; והשני – ת/757 – ספח שיק של הלוואה בסך 120,000$ (497,280 ש"ח) מיום 13.5.2001 (היא ההלוואה השלישית והאחרונה בטבלת האקסל לשנת 2001), בו נמחקה המילה "שכ"ט" ותחתיה נכתבו המילים "ייעוץ מיסוי" ו"הלוואה". על בסיס האמור במוצגים אלה, בית המשפט קבע כי אין מדובר ב"הלוואות סוציאליות" בשל מצבה של בתו של דכנר, וכי הדבר הוא בבחינת "חץ בשבכת גרסתו המחוררת" של צ'רני (עמ' 76-75 להכרעת הדין). אלא שכפי שציינו, קיומה של זיקה בין חלק מן ההלוואות לבין עניינים הקשורים בקידום הפרויקט, לא זו בלבד שאינו עומד בניגוד לדבריו של צ'רני, אלא מתיישב עמם. יתרה מכך. דווקא מחיקת המילה "שכ"ט" מ-ת/757 עשויה לתמוך בגרסת ההגנה לגבי אופן סיווג ההלוואות בספרי הולילנד.
--- סוף עמוד 116 ---
75. תימוכין נוספים לכך ש"הלוואה אישית" אינה בהכרח שוחד, ניתן למצוא בהנחייתו של דכנר לחסון מדצמבר 2001 [ת/159 הנ"ל]. במכתב זה ביקש דכנר לסגור את "כל היתרות האישיות" כנגד הוצאת חשבוניות, ובגדרן של יתרות אלה נכללה גם הלוואה בסך 400,000 ש"ח מיום 15.7.2001 (אשר אינה כלולה ב-2.8 מיליון ש"ח). עיון ברישומיו של חסון ובספרי הולילנד מעלה כי הלוואה זו אכן נרשמה על שם דכנר באופן אישי [ת/159א-ב] (וככל הנראה הועברה בהמשך לכרטיס אמיאור [ת/701 עמ' 2] ונסגרה בשנת 2005, ביחד עם שתי הלוואות אישיות נוספות שניתנו לדכנר באמצעות אמיאור בסך 512,000 ש"ח ו-345,000 ש"ח [נ/81 בו מודיעה דניאלה בשם אמיאור כי הסכום של 1,257,000 ש"ח – המהווה סיכום של שלושת הסכומים הנ"ל – "שנובע מהלוואה אישית של דכנר נסגר בשנת 2005". תשומת לב הקורא כי אין להתבלבל עם ההלוואה בסך 1,215,000 ש"ח לגביה טענה המאשימה כי המדובר בשוחד]. החשוב לענייננו, שאיש לא טען מלכתחילה כי הלוואה אישית זו היא שוחד, ודכנר עצמו אף מסר תחילה כי מדובר בהלוואות אמת אך בשלב מסוים בעדותו "נזכר" והפך את גרסתו וטען כי גם הלוואות אלה שימשו לשוחד (ראו בין היתר, פרוטוקול, עמ' 2232-2231, 2320-2319; סיכומי המדינה בבית משפט קמא, עמ' 78). עצם העובדה שדכנר עצמו סבר תחילה כי מדובר בהלוואת אמת – אף שזו נרשמה כ"הלוואה אישית" ואף שהיא נכרכה על ידו ב-ת/159 ביחד עם חמש מתוך שש ההלוואות בטבלת האקסל – מלמדת כי גם לשיטתו לא כל "הלוואה אישית" ניתנה כשוחד. אף ניתן להרהר שמא עצם כריכתה על ידי דכנר עם יתר ההלוואות מלמדת היפוכו של דבר, כי גם יתר ההלוואות אינן שוחד. לא למותר לציין כי שלוש הלוואות אלה בסכום כולל של 1,257,000 ש"ח לא נכללו בכתב האישום והמאשימה לא ביקשה להרשיע בגינן.
76. זאת ועוד. רו"ח חסון העיד כי הסיווג "הלוואה אישית" בטבלת האקסל נעשה על ידו ביחס לתשלומים שניתנו לפקודת דכנר אישית, וכי הרישום נותר כך עד שדכנר החזיר את הכספים או הוציא בגינם חשבונית. בית המשפט לא קיבל את דבריו, בציינו כי היה על חסון לסווג את התשלומים על פי מהותם, ולא על פי השאלה אם הוצאה בגינם חשבונית אם לאו (עמ' 71-70 להכרעת הדין). אכן כך ראוי לעשות מבחינה חשבונאית, אך השאלה בנוגע לאישום בשוחד אינה אם הדרך בה סיווג חסון את התשלומים היא נכונה מבחינה חשבונאית, אלא אם ניתן להסיק מכך כי מדובר בכספים שהועברו על ידי צ'רני כשוחד. לאחר שעיינתי בעדותו של חסון וביתר חומר הראיות, לא שוכנעתי בכך.
--- סוף עמוד 117 ---
ראשית, חומר הראיות מתיישב עם עדותו של חסון כי הסיווג "הלוואה אישית" בטבלת האקסל נעשה על ידו, ולא היה "שם קוד" שנֶהֱגַה על ידי צ'רני עבור תשלומי שוחד. כך, לדוגמא, ועמדנו על הדברים לעיל, כאשר צ'רני התייחס להלוואות של דכנר בשנים אלו [ת/160], הוא סימן רק אחת מהן בתור "הלוואה אישית" – זו הראשונה בסך 1,215,000 ש"ח. כל היתר לא כונו על ידי צ'רני "הלוואות אישיות", והדברים מתיישבים עם האמור לעיל כי היה זה חסון שהצמיד את הסיווג "הלוואה אישית" ליתר ההלוואות בטבלת האקסל אשר ניתנו לפקודת דכנר באופן אישי.
שנית, הפרקטיקה של סיווג תשלום בתור "הלוואה" עד למועד החזרתה או עד מתן חשבונית, מתיישבת עם דרך הילוכו של דכנר שהעדיף להימנע מהוצאת חשבונית בזמן אמת ועל כן העדיף להימנע מסיווג התשלומים כשכר טרחה ולהותירם רשומים בתור "הלוואה". תימוכין ברורים לכך ניתן למצוא במכתב ששלח דכנר לחסון ביום 19.11.2001, בו התייחס למספר תשלומים שניתנו לש.א.ד (אשר לא נטען לגביהם כי הם שוחד), ושם כתב לחסון כי "תיאמתי הסכומים בספרי ש.א.ד. והם יוצגו ב-31 בדצמבר 2001 כהלוואה ואילו בינואר, פברואר, מרס 2002 תוצאנה חשבוניות בגינם" [נ/424]. דברים אלה מתיישבים לחלוטין עם עדותם של צ'רני וחסון בדבר סיווג התשלום כ"הלוואה" בספרי הולילנד למשך "תקופת הביניים" עד הוצאת החשבונית (פרוטוקול, עמ' 5961-5959), ומלמדים כי אין כל זיקה הכרחית בין אופן סיווג התשלומים כ"הלוואה" לבין תזת השוחד.
תימוכין נוספים לרצון דכנר להימנע מסיווג התשלום כשכר טרחה ניתן לראות ב-ת/757 אשר הוזכר לעיל, שהוא ספח השיק של ההלוואה האחרונה לשנת 2001 בסך 497,280 ש"ח (120,000$). כפי שצוין, בספח זה נמחקה המילה "שכ"ט" ותחתיה נכתבו המילים "ייעוץ מיסוי" ו"הלוואה". על פניו, הדבר מתיישב עם רצונו של דכנר להימנע מסיווג התשלום כשכר טרחה כדי להימנע מתשלום מס. ובכלל, הימנעותו של דכנר מהוצאת חשבונית במועד כדי לדחות את תשלום המס היתה פרקטיקה מקובלת מבחינתו, כמעט מן המפורסמות, וכבר עמדנו על הדברים לעיל (ראו בפרק העוסק בהלוואות שנות ה-90, שם הוזכרו שלל העדויות אשר אישרו כי דכנר נמנע במקרים רבים מלהוציא חשבונית במועד כדי לדחות את תשלום המס – רו"ח ארז קומורניק, פרוטוקול עמ' 8989; שרון פוחס, ת/711 עמ' 47; רו"ח אורדן, פרוטוקול עמ' 5555).
לסיכום, ההסבר בנוגע לאופן סיווג התשלומים כהלוואות הוא סביר בעיניי ומתיישב עם חומר הראיות. בית המשפט דחה בהקשר זה את הסברו של חסון כי המשיך לקרוא להלוואה "הלוואה אישית" אף שידע שהיא עתידה להפוך בהמשך הדרך
--- סוף עמוד 118 ---
לשכר טרחה עם הוצאת החשבונית, בציינו "לשמוע ולא להאמין. יושם אל לב, מדובר ברואה חשבון!" (עמ' 71 להכרעת הדין). ברם, כפי שהובהר, השאלה העומדת על הפרק אינה טיב עבודתו של רו"ח חסון, שפעל על פי דרישותיו של דכנר לסווג בינתיים את התשלומים כהלוואות, אלא אם ניתן להסיק מאופן הרישום כי מדובר בשוחד. כפי שציינתי, איני משוכנע בכך כלל וכלל.