(-) בית המשפט הפנה ל-ת/755, אשר כותרתו "ש.א.ד. גמר תכנית מפורטת", בו הורה צ'רני לחסון להעביר לדכנר הלוואה אישית בסך 40,000$ וכן להעביר לש.א.ד 50,000$. בית המשפט קבע כי צ'רני הסכים בעדותו כי לא מדובר בהלוואה סוציאלית בשל מצבה של בתו של דכנר, אלא בתשלום לצורך קידום תב"ע ד'. בית המשפט ראה במוצג זה "חץ נוסף בשבכת גרסתו המחוררת של נאשם 1" (עמ' 75 להכרעת הדין).
(-) לגבי ההלוואה הראשונה בטבלת האקסל בסך 1,215,000 ש"ח (=300,000$), בית המשפט דחה את טענת צ'רני כי היא ניתנה לבקשת דכנר עבור הניתוח לבתו. בית המשפט קבע כי עלות הניתוח, לדברי דכנר, היתה 700,000$, אולם באותה נקודת זמן צ'רני כבר הקדים לדכנר את מלוא שכר טרחתו לשנת 2000 בסך 600,000$, כך שדכנר יכול היה לדרוש רק עוד 100,000$.
(-) בית המשפט קבע כי משנתבקש דכנר להנפיק חשבוניות, הוא עשה כן רק לאחר שהסכום גולם על ידי צ'רני. בית המשפט הוסיף כי "אין מחלוקת כי הסכומים גולמו" (עמ' 79, ההדגשה הוספה – י"ע), בהפנותו לדברים שכתב חסון על גבי טבלת האקסל. כן ציין בית המשפט כי אין מחלוקת שהחשבוניות לא יצאו על הסכום בתוספת הגילום, אלא רק על הסכום המקורי.
62. מכאן פנה בית המשפט להציג "כיצד קוזזו, או בלשון המאשימה 'הועלמו', ה'הלוואות' שהועברו לעד המדינה לצורך תשלום שוחד בפעולה החשבונאית של קיזוז באמצעות 'הלוואות בעלים'" (שם). נפרט את הדברים.
--- סוף עמוד 107 ---
(-) בית המשפט הפנה ל-ת/160, שם כתב צ'רני לחסון "לקזז" את הסכומים שהועברו לדכנר כנגד "ה-750". בית המשפט קבע כי הדבר מלמד שאין מדובר בהלוואות, אלא בהעברות כספים שצ'רני ביקש להעלים, בדומה לפעולה שננקטה לגבי ה-8.9 מיליון ש"ח בסוף שנות ה-90.
(-) בית המשפט הפנה למסמכי ת/155 (לגביו טענה ההגנה כי הוחדר לחומר החקירה על ידי דכנר), וקבע כי הוא "על פניו כולו בשלמותו אומר שוחד". נקבע כי מדובר במסמך בו דכנר העלה בפני צ'רני דרכי פעולה אפשריות להסתרת הכספים שהועברו לו לצרכי שוחד. דכנר כתב לצ'רני כי על מנת למחוק את הסכומים מספריו, יש לגלם את כספי ההלוואה, קרי שצ'רני יעביר לדכנר סכומים נוספים. בית המשפט קבע כי דברים אלה "מדברים בעד עצמם... סותרים לחלוטין כל גרסתו של נאשם 1 מראשיתה ועד סופה ומאמתים גרסת עד המדינה לעניין התשלומים הנ"ל". בית המשפט ציין כי אף שאיפשר לצ'רני לבחון את הדברים ולהשיב עליהם בישיבה הבאה, צ'רני התקשה לספק הסבר. בית המשפט דחה את טענת צ'רני כי ת/155 הוא אסופת מסמכים שאינם מסתדרים האחד עם השני ושהאותנטיות שלהם מוטלת בספק.
63. ברוח דבריו בנוגע להלוואות בשנים המוקדמות, בית המשפט ציין כי גם ההלוואות בשנת 2005 בסך כולל של 675,000 ש"ח ניתנו ללא הסכם הלוואה ומבלי שניתנו בטחונות לפירעונן.
בית המשפט התייחס להלוואת האמת בסך 200,000 ש"ח שדכנר קיבל בחודש מרץ 2005 (כחודש-חודשיים לפני ההלוואות בסך 675,000 ש"ח), וציין כי ארבעת השיקים שנתן דכנר להבטחת החזרתה אכן שימשו לפירעונה. בית המשפט ציין כי שיקים אלו לא שימשו לפירעון הלוואותיו הקודמות של דכנר משנת 2001-2000, ומכאן הסיק כי הלוואות אלו לא היו הלוואות אמת, בניגוד להלוואה בסך 200,000 ש"ח.
לבסוף, בית המשפט ציין כי ההלוואה בסך 877,000 ש"ח (=200,000$) שניתנה לדכנר בחודש אפריל 2005 – אשר אין חולק כי היא הלוואת אמת – קוזזה בהמשך הדרך בחודש מרץ 2007 מחובותיו של דכנר, זאת להבדיל מההלוואות בסך 2.8 מיליון ו- 675,000 ש"ח, מה שמלמד שאלו האחרונות שימשו כשוחד.
אפיזודה ב' – דיון והכרעה
--- סוף עמוד 108 ---
64. לא לחינם הארכנו בתיאור השתלשלות העניינים והתשתית הראייתית. עשינו זאת על מנת לספק לקורא תמונה מלאה, ככל הניתן, המאפשרת להביט על הדברים בהקשרם הרחב, לבחון את האירועים במסגרת הזמנים הנכונה, וכדי להבטיח שפירוט הכרעתו של בית משפט קמא והדיון בערעור לגופו לא ייתפשו בעיני הקורא כ"מנותקים" מכל הקשר.
כפי שצוין, עיון בקביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא מלמד על אימוץ גורף של גרסת דכנר ועמדת המדינה, לצד דחייה גורפת של גרסת צ'רני. בשלב זה, עלינו לשוב ולהציב נגד עינינו את תמרור האזהרה עליו עמדנו בראשית דברינו (פסקה 13 לעיל). המורכבוּת האינהרנטית בעדותו של עד המדינה והקשיים המהותיים בנוגע למהימנותו, בלשון המעטה, מחייבים נקיטת משנה זהירות בהתייחסות לגרסתו. אין לנו אלא לשוב ולעטות על פנינו את אותה "מסיכה" המסתירה מעינינו את עדותו של דכנר, ולבחון את הדברים לאור יתר הראיות המצויות בתיק. כפי שניווכח, נקודה זו מציפה קושי מסוים החוזר ועולה בחלק מהנמקותיו של בית משפט קמא, בהן הוטעם כי מוצג מסוים או התנהגות מסוימת של צ'רני "מתיישבים" עם עדותו של דכנר (ראו, למשל: עמ' 73 בנוגע לאי התייחסותו של צ'רני לדברי דכנר כי "הנ"ל ניתן בגין ייעוץ מיוחד"; עמ' 74 בנוגע ל-ת/755 בו הורה צ'רני לחסון להעביר לדכנר 40,000$ לאחר אישור תב"ע ד'). כפי שהדגשנו בפרק שעסק בהלוואות שנות ה-90, לא ניתן להתבסס על עדותו של דכנר כנקודת מוצא, ועל מנת לבסס הרשעה לא די בכך שממצאים מסוימים מתיישבים עם עדותו, ככל שיש לממצאים אלה הסבר חלופי.
אקדים ואומר כי לאחר בחינה מדוקדקת של הדברים, איני שותף למסקנתו הנחרצת של בית משפט קמא לפיה יש לאמץ באופן גורף את גרסתו של דכנר. להלן פירוט הדברים.
65. בדוננו בהלוואות שנות ה-90, ציינו כי העיסוק האינטנסיבי בבית משפט קמא באירועי שנים אלו, נעשה מבחינת התביעה, כבסיס המאיר את מערכת היחסים המושחתת מלכתחילה בין צ'רני לדכנר. אלא שמצאנו, בניגוד לבית משפט קמא, כי לא ניתן לקבוע באופן קונקולוסיבי כי ההלוואות בסך 8.9 מיליון ש"ח שניתנו לדכנר שימשו כסות לתשלומי שוחד. לדברים אלה השלכה לדיון בהלוואות שנות ה-2000, שכן כעת, בניגוד לבית משפט קמא, איננו בוחנים את אירועי שנים אלו כ"המשך" לפרשת שוחד שהחלה בשנות ה-90, אלא כהלוואות העומדות לעצמן.
--- סוף עמוד 109 ---
מכאן, למשל, הבעייתיות בנימוק שהציג בית משפט קמא בחלקו הראשון של דיונו בנוגע להלוואות שנות ה-2000, שהתבסס על קביעותיו לגבי ה"הלוואות" בסך 8.9 מיליון ש"ח [המרכאות במקור – י"ע], ועל התזה כי הלוואות אלה "לא הושבו" על ידי דכנר ו"אבדו עקבותיהם בספרים" (עמ' 69 להכרעת הדין). בית המשפט תמה כיצד צ'רני המשיך "להלוות" לדכנר כספים נוספים בשנות ה-2000, לאחר שהלה לא השיב את הלוואות שנות ה-90. מכך הסיק בית המשפט כי גם הלוואות שנות ה-2000 אינן הלוואות אמת, ומכאן קצרה הדרך לאמץ את גרסתו של דכנר כי מדובר בשוחד.
אולם, לאחר שדחינו את המסקנה לפיה אין ספק כי הלוואות שנות ה-90 ניתנו כשוחד, ממילא אין באותן הלוואות כדי לצבוע את הלוואות שנות ה-2000 בצבעים של שוחד. ככל שאנו מבקשים להשליך משנות ה-90 אל שנות ה-2000, שמא היפוכו של דבר הוא הנכון, וכשם שבשנות ה-90 אין לשלול את האפשרות שצ'רני ודכנר נקטו פרקטיקה של מתן הלוואות שהפכו בשלב מסויים לשכר טרחה שלא הוצאו חשבוניות בגינו, כך עשו גם בשנות ה-2000. ובקיצור, יש להישמר מפני "כדור שלג קונספטואלי" תוך הסקת מסקנות ממסקנות מוקדמות הנוגעות לאירועי שנים עברו.
66. בבואנו לשרטט את "ציר הזמן" ולפרט את התשתית הראייתית בצורה כרונולוגית, הקדמנו והזכרנו את הסכם ההעסקה השני שנחתם בין הצדדים למשך חמש שנים, מראשית שנת 2000 ועד סוף שנת 2004 [ת/136]. כזכור, על פי ההסכם, דכנר היה זכאי לשכר חודשי בסך 50,000$ תוך שהוא נוטל על עצמו לשאת בעלות העסקתו של כל עוזר שימצא לנכון.
בית משפט קמא פתח את הכרעתו בהתייחסות למוצג ת/701, שהוא מכתב תשובה של דכנר לרו"ח חסון מיום 10.3.2004, למעלה מארבע שנים לאחר החתימה על הסכם ההעסקה השני. במכתב זה התייחס דכנר להלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח וכתב כי "הנ"ל בגין ייעוץ מיוחד שניתן מעבר לשכ"ט החודשי, זאת בשל העסקת גורמים שונים לקידום השינויים בתב"עות". בית המשפט קבע בעניין זה כדלקמן:
"אמור מעתה, רישום של עד המדינה המעיד בעד עצמו. עד המדינה רשם בצורה ברורה שלא מדובר בהלוואה ולא בהעברת כסף דומה להלוואה. עד המדינה ציין כי מדובר בתשלומים שנמסרו לו למטרת העסקת גורמים שונים...." (עמ' 69 להכרעת הדין, ההדגשות כולן במקור – י"ע).
--- סוף עמוד 110 ---
משאמר דברים אלו, הפנה בית המשפט להסכם ההעסקה השני [ת/136], וקבע כי לאור התחייבות דכנר בהסכם זה כי יעסיק על חשבונו הבלעדי כל עוזר שימצא לנכון, הרי ש-
"הדברים שנרשמו על ידי עד המדינה בכתב ידו בעמוד השני של מוצג ת/701 מאששים גרסת עד המדינה כי ההתכתבות מלמדת על תשלומי שוחד ותו לא. עד המדינה לא יכול היה לציין ולבקש תשלומים, שהינם על פי ההסכם אמורים להיות על חשבונו" (שם, ההדגשות הוספו – י"ע).
כתימוכין נוספים למסקנתו הוסיף בית המשפט את דבריו בנוגע לשנות ה-90 עליהם עמדנו לעיל.
67. איני יכול לקבל את דרך הילוכו של בית משפט קמא.
אכן, על פי הסכם ההעסקה השני, דכנר התחייב לשאת בעלות שכרם של עוזריו. אלא שמכאן ועד המסקנה כי כל אימת שדכנר ביקש החזר על תשלומים שהעביר לגורמים שונים, פירוש הדבר החזרים עבור תשלומי שוחד – ארוכה הדרך.
בית משפט קמא פתח במשפט שנכתב על ידי דכנר בשנת 2004, שלוש-ארבע שנים לאחר מתן ההלוואות, חזר לאחור בזמן להסכם ההעסקה שנכרת בשלהי 1999, והסיק מהרישום המאוחר, לאור ההסכם המוקדם, על מתן שוחד. אלא שאצל דכנר אין מוקדם ומאוחר, ובבואנו לנסות להתחקות אחר טיב ההלוואות שניתנו לדכנר, שומא עלינו להתחיל מההתחלה. לטעמי, בחינת הדברים על פי הרצף הכרונולוגי אינה מובילה בהכרח למסקנתו של בית משפט קמא.
68. נבחן תחילה את ההלוואה הראשונה המופיעה בטבלת האקסל. זו, כזכור, ניתנה לצ'רני ביום 13.4.2000 וסכומה עמד על 1,215,000 ש"ח (=300,000$). למען הבהירות, נשוב ונתייחס בקצרה לאירועי אותם ימים.
בחודש דצמבר 1999 חתמו צ'רני ודכנר על הסכם ההעסקה השני. לא חלפו מספר ימים, ודכנר פנה במכתב תחינה לצ'רני בו גולל את סיפור הבדים בנוגע לניתוח שבתו עתידה לעבור בחו"ל, אשר עלותו, כך על פי דכנר, כ-700,000$ (=כ-2.8 מיליון ש"ח). במכתב זה ביקש דכנר מצ'רני כי יקדים לו 200,000$ משכר טרחתו (שכר
--- סוף עמוד 111 ---
חודשים ינואר-אפריל 2000), וצ'רני נענה לבקשתו באופן מיידי. בחלוף כחודש וחצי הקדים צ'רני לדכנר 200,000$ נוספים.
לא חלף חודש נוסף, ודכנר שב ופנה לצ'רני וביקש, כלשונו, "בהמשך להצעתך הנדיבה לעזור לי בתקופה קשה זאת עבורי", להקדים לו 200,000$ נוספים, ובכך להשלים את העברת מלוא שכר הטירחה לשנת 2000. כזכור, דכנר סיים את מכתבו במילים הבאות: "לדאבוני, ההוצאות בגין בתי הן מעל ומעבר לכל מה שחשבתי, אני מקווה ומתפלל שהמאמצים הנעשים יצליחו, גם אם להארכת חייה..." [נ/83א]. גם בקשה זו נענתה על ידי צ'רני באופן מיידי.
שלשה שבועות לאחר מכן, ביום 13.4.2000, חתמו צ'רני ודכנר על הסכם ההלוואה בסך 1,215,000 ש"ח (=300,000$), היא ההלוואה הראשונה המופיעה בטבלת האקסל.
69. צ'רני טען כי ההלוואה הנ"ל ניתנה לדכנר במענה לבקשותיו לצורך השלמת עלות הניתוח של בתו בסך 700,000$. בית משפט קמא דחה את גרסתו של צ'רני ממספר נימוקים מרכזיים (מלבד רישומו המאוחר של דכנר משנת 2004 אשר הוזכר לעיל): ראשית, בניגוד לאמור בהסכם ההלוואה [נ/78], ההלוואה לא נשאה ריבית והצמדה ולא נפרעה במועד; שנית, צ'רני לא הסביר מדוע העביר לדכנר 300,000$, שהרי כבר הוקדמו לדכנר מלוא תשלומי שכר הטירחה לשנת 2000 (600,000$), כך ש"לכל היותר יכול היה עד המדינה לדרוש אך 100 אלף דולר נוספים" לצורך השלמת עלות הניתוח (עמ' 77 להכרעת הדין).
נימוק נוסף, אשר אינו ייחודי להלוואה זו, נוגע להעדר התייחסות בזמן אמת מצדו של צ'רני לדברים מאוחרים של דכנר בנוגע להלוואה זו והלוואות אחרות. בפרט, כיצד ייתכן שבשנת 2004, לאחר שדכנר כתב לחסון כי ההלוואות הן "בגין ייעוץ מיוחד שניתן מעבר לשכר טרחה חודשי, זאת בשל העסקת גורמים שונים..." [ת/701], צ'רני לא "קפץ" והטיח בדכנר "על איזה ייעוץ אתה מדבר?!" (עמ' 73 להכרעת הדין).
70. כשלעצמי, לא זו בלבד שאיני סבור כי יש בטעמים דלעיל כדי לצבוע את ההלוואה בצבעים של שוחד, אלא שחומר הראיות מצביע על כך שמדובר בהלוואת אמת.
--- סוף עמוד 112 ---
הרקע הברור למתן ההלוואה הוא מכתבו של דכנר בנוגע לניתוח היקר שבתו עתידה לעבור. מהמכתב ניתן להבין כי דכנר, כפי שהציג את הדברים בפני צ'רני, לא היה מסוגל לשאת בעלות הניתוח, והוא ביקש הקדמות של שכר הטירחה על רקע מצבה של בתו. במכתבו מחודש מרץ 2000, דכנר אף התייחס במפורש להצעתו הנדיבה של צ'רני לעזור לו בתקופה קשה זו עבורו, וביקש הקדמה נוספת של שכר טירחה. במבט ראשון, ניתן כמובן להרהר מדוע בכלל נדרש דכנר להלוואות ומקדמות, כמי שהשתכר עשרות מיליוני שקלים בשנות ה-90, וניתן היה לצפות כי יוכל לעמוד בהוצאה של כמה מאות אלפי דולרים. תהייה זו נותרת בלתי פתורה (לנוכח האמור בתכתובות מאוחרות יותר, ככל הנראה דכנר הסתבך בשוק האפור לאחר שהשקיע את כספו באופן ספקולטיבי). מכל מקום, אין חולק כי המצג השקרי שהציג דכנר כלפי צ'רני היה כי הוא נזקק לסיוע כלכלי בשל "מצבה הרפואי הקשה" של בתו, וכי צ'רני נענה לבקשותיו באופן מיידי.
החשוב לענייננו, שזהו הרקע למתן ההלוואה הראשונה בטבלת האקסל בסך 300,000$, שניתנה בסמוך לכך ממש. מועד מתן ההלוואה משתלב היטב עם מועד בקשותיו של דכנר עבור בתו ועם נכונותו של צ'רני לסייע. בהקשר זה, מרתקת במיוחד עדותו של דכנר, שבעדותו עמד על כך שהסכום של 300,000$ לא ניתן לצורך מימון עלות הניתוח, וכי לצורך נשיאה בעלות הניתוח הוא שבר חסכונות (פרוטוקול, עמ' 2243-2235). דא עקא, שהניתוח המדובר לא היה ולא נברא, וממילא לא נשברו כל חסכונות כדי לממנו. אם דכנר לא נרתע, הפעם בכובעו כעד מדינה, להמשיך לשקר על דוכן העדים אודות ניתוח דמיוני שלא היה ולא נברא, איני סבור כי ניתן לעשות "פלגינן דיבורא" בגרסתו לגבי ייעוד הסכום שקיבל מייד בסמוך לאחר בקשתו למימון הניתוח. לטעמי, יש אפוא קושי רב לקבל את דבריו של דכנר כי הסכום של 300,000$ ניתן על ידי צ'רני כשוחד, ויש בדברים כדי להטיל צל כבד על גרסתו.