התחבטתי אם ניתן לקבוע כי אכן הועברו לדכנר סכומי הגילום בשלב מאוחר יותר, לאחר מתן ההלוואות עצמן, וזאת בהתבסס על העברות הכספים בספרי הולילנד אליהם הפנתה המדינה בסיכומיה בבית משפט קמא [מוצגים נ/209 ו-ת/699]. התחבטות זו גוברת לנוכח התעלמותה של ההגנה מתזה זו וממוצגים אלה, אף שהדברים אומצו על ידי בית משפט קמא (עמ' 85 להכרעת הדין) [ההגנה התמודדה עם תזת הגילום כביכול מדובר בגילום הסכומים מלכתחילה, דהיינו שה-2.8 מיליון ש"ח כבר כללו את סכום הגילום. ההגנה לא התמודדה עם הטענה בדבר העברת כספי
--- סוף עמוד 139 ---
הגילום בדיעבד, בשלב מאוחר יותר, ודומה כי בנושא זה התנהל "שיח של חרשים" בין ההגנה למאשימה].
בסופו של דבר, לא בלי התלבטות, בהתחשב בכך שהטענה הועלתה על ידי המדינה אך בסיכומיה ולא בכתב האישום; בהתחשב בכך שרו"ח חסון וצ'רני לא נחקרו על העברות הכספים שנטען כי נעשו לצורך גילום בדיעבד של סכומי ההלוואות המסתכמים ב-2.8 מיליון ש"ח; ובהתחשב בכך שטענה זו אינה מתיישבת עם דבריו של דכנר עצמו כי הצעת הגילום שהעלה לא התקבלה – בהתחשב בכל אלה, לא שוכנעתי כי ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת כי תזת הגילום בדיעבד בוססה, והתקשיתי לאמץ את טענת המדינה כי הפעולות הספציפיות בהנהלת החשבונות של הולילנד עליהן הצביעה אכן משקפות העברה של כספי הגילום. איני סבור אפוא כי ניתן לשלול את גרסת ההגנה כי הלוואות אלה נסגרו לבסוף בשנת 2007 כנגד חשבונית בצירוף מע"מ בלבד.
97. ועיקרו של דבר.
אף אם טעיתי במסקנתי, ובשלב מסוים אכן הועברו לדכנר סכומי הגילום, איני סבור כי די בכך כדי להצביע בהכרח על תשלומי שוחד. הסיבות לגילום הסכומים יכולות להיות מגוונות, בחלקן לגיטימיות ובחלקן לא, וקשה להתעלם מן האפשרות המתיישבת עם חומר הראיות, כי התנהלותו הבעייתית של דכנר – אשר ביקש לאורך השנים הלוואות ומקדמות רבות מספור, נמנע באופן עקבי מהוצאת חשבוניות בזמן, ואף הסתבך במיני תרמיות למיניהן אל מול שלטונות המס – היא שעמדה בבסיס בקשותיו לגלם את ההלוואות, והיא שדרבנה את צ'רני "לטפל" אחת ולתמיד באי הסדרים החשבונאיים שנוצרו עקב כך (כאמור, צ'רני שב ודחה את הטענה כי גילם לדכנר את המס בגין הלוואותיו). מכל מקום, החשוב לענייננו, כי בין תזת הגילום לבין תזת השוחד קיים פער, כך שאף לו היתה נדחית גרסתו של צ'רני בנוגע לגילום הסכומים, לא היה בדבר כשלעצמו כדי להוכיח את הטענות בדבר שוחד. איני שותף אפוא לדבריו הנחרצים של בית משפט קמא, אשר הדגיש כי "אין ולא יכולה להיות" משמעות אחרת לגילום מלבד רצונם של הצדדים להסתיר את העסקה (עמ' 74 להכרעת הדין), ולמסקנתו כי יש בגילום סכומי מס כדי לבסס את עדותו של דכנר כי מדובר בשוחד.
--- סוף עמוד 140 ---
בטרם נפנה לסכם את מסקנותינו בנוגע לאפיזודה זו, נשלים את הדיון בהתייחסות להלוואות משנת 2005 בסך675,000 ש"ח בגינן הורשע צ'רני על פי סעיף 184 לחסד"פ.
אפיזודה ג': אפריל-מאי 2005 – הלוואות בסך 675,000 ש"ח – דיון והכרעה
98. מעניין להיווכח כי בדומה להלוואות שנת 2000, גם ההלוואות בשנת 2005 ניתנו מייד בסמוך לאחר שדכנר פנה במכתב לצ'רני בו שטח בפניו את מצבה הקשה כביכול של בתו. במכתב זה [ת/754ב המצוטט לעיל בפסקה 58] גולל דכנר בפני צ'רני סיפור נוגע ללב בנוגע לצורך לייבא תרופא מיוחדת עבור בתו בעלות של 130,000$, ותיאר את המצוקה הכלכלית אליה נקלעו הוא ומשפחתו בשל הטיפול בה, ובמילותיו: "לדאבוני, ההוצאות העצומות של החודשים האחרונים עבור אדית רוששו לא רק אותי, כי אם את המשפחה – ולכן פנייתי זאת". דכנר ביקש במכתבו "רק" כ-50,000$, והציע לתת שיק דחוי לפירעון ההלוואה.
צ'רני נענה לבקשתו באופן מיידי והעביר לו 200,000 ש"ח, ודכנר אכן נתן שיקים לפירעון ההלוואה. כחודש לאחר מכן העביר לו צ'רני את שתי ההלוואות הנוספות בסך 250,000 ש"ח כל אחת, בגינן הורשע כאמור במתן שוחד.
99. כשלעצמי, התקשיתי להתעלם מ"צירוף המקרים" בין מכתבי דכנר בנוגע לבתו לבין ההלוואות האישיות שניתנו לו. בדומה למסקנתי בנוגע להלוואה משנת 2000 בסך 1,215,000 ש"ח, אני מתקשה לשלול מכל וכל את הקשר בין בקשתו של דכנר בגין מצבה של בתו לבין שתי ההלוואות בסך 250,000 ש"ח. בעיניי, דווקא המכנה המשותף בין הלוואות שנת 2000 והלוואות שנת 2005, הוא העשוי להצביע על כך שמנקודת מבטו של צ'רני מדובר היה בהלוואות אמת.
זאת ועוד. אין חולק כי בחקירתו במשטרה דכנר טען במספר הזדמנויות כי ההלוואות בסך 675,000 ש"ח הן הלוואות אמת (סיכומי המדינה בבית משפט קמא, פסקה 397). אלא שלאחר מכן, בעדותו בבית המשפט, דכנר חזר בו וטען כי התבלבל בין הלוואות אלה להלוואה בסך 877,000 ש"ח. שינוי הגרסאות של דכנר מעורר קושי לבסס על דבריו ממצא עובדתי פוזיטיבי כי מדובר בשוחד.
--- סוף עמוד 141 ---
ואם לא די בכל האמור לעיל, בא דכנר עצמו והסביר בצורה ברורה כי ההחלטה לעשות שימוש בכספי ההלוואות הנ"ל לצרכי שוחד היתה שלו: וכך העיד בחקירתו הראשית בנוגע להלוואות אלה, ונביא את הדברים כלשונם:
"ש. לשאלת בית-המשפט, למה הסכמת לוותר על הסכומים ששילמת לאורי שטרית?
ת. לא הסכמתי לוותר, באותה עת אני הייתי חייב אישית סכום מסוים למר צ'רני, שזה היה כרוך בכסף שהוא נתן לי הלוואה, זה היה כ-600-700 אלף שקל.
ש. אני מפנה אותך שוב למסמך ת/137 יש סכום ב-2005 שעוד לא דיברנו עליו, שלושה סכומים שמגיעים לכדי 675 אלף שקל ביחד, סך הכל היתרה עם הסכומים מ-2000 ו-2001 היא 3.498 מיליון.
ת. בהתחלה היה מדובר שזה יהיה חשבון אישי.
ש. מה מזה חשבון אישי?
ת. הלוואה אישית כאילו. ובסוף זה הפך לחלק מההתחשבנות עם מר צ'רני ביחס לשטרית וללופוליאנסקי. ש. תסביר.
ת. מאחר ואני העברתי להם כספים, כל העת, ללופוליאנסקי ולשטרית, ומר צ'רני לא החזיר לי את הכסף הזה, הודעתי שאני רואה ב-675 אלף האלה כחלק מהכספים של שטרית ולופוליאנסקי שקיבלתי כאילו ממר צ'רני על חשבון, שהוא כיסה לי, עשיתי קיזוז" (פרוטוקול, עמ' 271).
הנה כי כן, דכנר עצמו אישר כי הסכום של 675,000 ש"ח ניתן לו כהלוואה אישית, והוא, על דעת עצמו, החליט לקזז אותו מסכומים שהיה חייב לצ'רני כנגד הסכומים שהעביר לטענתו לשטרית ולופוליאנסקי.
קשה להפריז בחשיבות הדברים. לפנינו הודאה של דכנר כי הלוואות שניתנו לו כהלוואות אישיות "הוסבו" על ידו בדיעבד לכספים שהוא אינו נדרש להשיב לצ'רני, לאחר שהחליט, על דעת עצמו, לקזזם מתשלומי שוחד ששילם לטענתו לשטרית ולופוליאנסקי. דומה כי יש בדברים כדי לשפוך אור על התנהלותו הכללית של דכנר, אשר השתמש בכספי הלוואות אישיות שניתנו לו – בין היתר עבור "בתו החולה" – כדי לשחד לדבריו פקידי ציבור, ולאחר מכן פעל מול צ'רני כדי "להסב" אותן לשכר טרחה. במילים אחרות, לאחר שדכנר נכשל בניסיונו להתאים סכומים שקיבל למשוחדים ספציפיים, הוא נטל שרירותית סכומים שקיבל וייחס אותם בדיעבד לתשלומים ששילם לדבריו כשוחד. החשוב לענייננו, שגם לשיטתו של דכנר הלוואות אלה ניתנו תחילה כהלוואות אישיות. ממילא, איני סבור כי ניתן לייחס לצ'רני מודעות בזמן אמת לכך שהן ניתנו לצרכי שוחד. נזכיר עוד כי לפי הסכם ההעסקה השלישי, דכנר היה זכאי לאחוז מסוים מתקבולי הולילנד תיירות, וממילא היה בעל אינטרס ישיר בהצלחת
--- סוף עמוד 142 ---
הפרויקט (וראו גם דבריו של רבין בשיחתו המוקלטת עם עו"ד יצחקניא, כי דכנר הרבה פעמים שילם לאחרים בלי קשר לצ'רני, שכן היה להם (לדכנר ורבין) אינטרס בקידום הפרויקט – ת/479, עמ' 25). לנוכח דבריו לעיל, לא ניתן לשלול כי דכנר פעל לשחד פקידי ציבור על דעת עצמו, ולאחר מכן ביקש להתקזז על כך מול צ'רני.
ובכלל, מדוע דכנר היה צריך להקדים ולשלם על חשבונו כביכול? דכנר טען כי נאלץ לשאת במימון בשל קשיים כספיים של צ'רני (ראו, לדוגמה, סעיפים 121-120 לכתב התביעה-סחיטה (ת/404), שם נטען כי מתישהו בשנים 2005-2004 אזלו לצ'רני ולהולילנד המזומנים והוא ביקש מדכנר שלפי שעה יממן תשלומי השוחד מכיסו). לא רק שלטענה זו אין שמץ ביסוס (כדוגמה, רק בשנת 2004 תרמה משפחת צ'רני למעלה מ-10 מיליון ש"ח (2.4 מיליון דולר) לאוניברסיטת בן גוריון, מתוך כ-25 מיליון ש"ח (כ-6.58 מיליון דולר) שתרמה בין השנים 2004-2001 [נ/414]). טענת דכנר בדבר קשיים כספיים של צ'רני, היא מגוחכת בהתחשב בכך שלשיטת המדינה, דכנר קיבל בחמש השנים 2005-2000 סכום של כ-35 מיליון ש"ח. מנגד, הוכח כי דווקא דכנר היה כל העת בקשיים כספיים. ההוכחות לכך רבות, ואפנה, כדוגמאות בלבד, לבקשת דכנר אל פולאר ביום 17.10.2002 להלוואה של 150,000$ לצרכים אישיים דחופים (נ/84), לבקשת דכנר מצ'רני להקדים לו את התשלום של חודש נובמבר 2002 ליום 15.9.2002 (נ/97), ולבקשתו מיום 1.12.2003 להקדים לו את שכר טרחת ינואר-פברואר 2004 (נ/219).
100. וליתר הנמקותיו של בית משפט קמא: בית המשפט ציין כי ההלוואות בסך 675,000 ש"ח נרשמו כהלוואה מבלי שנחתם הסכם הלוואה ומבלי שניתנו ביטחונות לפירעונן. כן הזכיר בית המשפט את אופן סגירת ההלוואות אלה בהשוואה להלוואות האמת. לדבריו, הלוואת האמת בסך 200,000 ש"ח מחודש מרץ 2005 נפרעה על ידי דכנר בשיקים דחויים, והלוואת האמת בסך 877,000 ש"ח מחודש אפריל 2005 "קוזזה" בשנת 2007. לעומת זאת, בית משפט קמא ציין כי ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח ו-675,000 ש"ח לא "קוזזו", מה שמלמד כי מדובר ב"הלוואות שהינן תשלומי שוחד" (עמ' 88 להכרעת הדין).
כהוכחה לכך שההלוואה בסך 877,000 ש"ח "קוזזה", הפנה בית המשפט לגרסה נוספת של טבלת האקסל משנת 2007 [מוצג ת/154ב], ולמען הבהירות נציג את חלקה הרלוונטי:
--- סוף עמוד 143 ---
כפי שניתן לראות, בטבלה הנ"ל ההלוואה בסך 877,000 ש"ח אינה מופיעה, זאת בניגוד לטבלה באחת מגרסאותיה הקודמות [ת/875ג], ולדברי בית משפט קמא הדבר משמש תימוכין למסקנה כי הלוואה זו "קוזזה".
101. אומר בקצרה כי לא מצאתי בנימוקים אלה הוכחה לכך שהלוואות אלה ניתנו על ידי צ'רני כשוחד. ראשית, העובדה שדכנר פרע אי אלו הלוואות לאורך השנים או נתן בטחונות לפירעונן, אינה מלמדת כי כל הלוואה שלא נפרעה היא שוחד. טענה הגיונית לא פחות היא כי דכנר עצמו, שנטל כל כך הרבה הלוואות מצ'רני, חש צורך לפרוע את חלקן, ולו כדי שצ'רני ימשיך להלוות לו כספים. חשוב לציין כי ההצעה ליתן שיקים להבטחת פירעון ההלוואה בסך 200,000 ש"ח היתה של דכנר עצמו [ת/754ב], ואיני סבור כי יש לזקוף לחובתו של צ'רני את נכונותו לקבל בטחונות ואת עצם הפקדתם של השיקים.
--- סוף עמוד 144 ---
בעניין זה איני שותף למסקנתו של בית משפט קמא כי העובדה שהשיקים של דכנר לא שימשו לפירעון הלוואותיו הקודמות של דכנר משנת 2001-2000, אלא שימשו לפירעון ההלוואה בסך 200,000 ש"ח משנת 2005, מלמדת כי אלה הראשונות לא היו הלוואות אמת ואילו זו האחרונה כן היתה הלוואת אמת. לטעמי, אין מקום למסקנה נחרצת זו, נהפוך הוא. כזכור, היה זה דכנר עצמו שהציע במכתבו להפקיד שיקים לפירעון הלוואה זו, וצ'רני נענה לכך. הסברה כי היה על צ'רני לעשות שימוש בשיקים אלו על מנת לפרוע הלוואות בסכומים אחרים שניתנו ארבע וחמש שנים קודם לכן, וכי הימנעותו מכך מלמדת כי אותן הלוואות היו שוחד, היא מרחיקת לכת.
אכן, כפי שציין בית משפט קמא, ניתן לתהות מה ראו הצדדים לערוך הבחנה בין הלוואות שונות, אשר בגין חלקן נערך הסכם הלוואה בכתב ובגין חלקן לא נערך הסכם. ואולם, איני רואה כיצד ניתן להסיק מכך מהי הלוואת אמת ומהו תשלום שוחד. כך, למשל, לגבי ההלוואה בסך 200,000 ש"ח לא נערך הסכם, ואין חולק כי היא הלוואת אמת. מנגד, ההלוואה בסך 1,215,000 ש"ח משנת 2000 ניתנה על פי הסכם בכתב [נ/78] והדבר לא מנע מבית משפט קמא להסיק כי מדובר בשוחד. רוצה לומר, כי תהייתו של בית משפט קמא היא אמנם במקומה, אולם קיומו או העדרו של הסכם אינם משמשים אמת מידה מתאימה במקרה דנן לקבוע איזו היא הלוואת אמת ואיזו אינה הלוואת אמת.
102. באשר לטענה כי ההלוואה בסך 877,000 "קוזזה" מחובותיו של דכנר, בעוד שיתר ההלוואות לא קוזזו – הרי שטענה זו אינה עולה בהכרח מחומר הראיות. אסביר את הדברים בקצרה.
מחומר הראיות עולה כי בשנת 2007, ה"סגירה" מול דכנר נעשתה במספר שלבים. כזכור, לאחר תום הסכם ההעסקה השני חתמו דכנר וצ'רני על הסכם העסקה שלישי ואחרון המקנה לדכנר זכות לתקבולים בשיעור של 10% מתקבולי הולילנד תיירות עד תום הפרויקט [ת/140]. בחודש מרץ 2007, מספר חודשים לפני הסכם ההיפרדות, ניתנה לדכנר לבקשתו מקדמה על סך 5 מיליון ש"ח. סכום זה הורכב משלשה חלקים: 2.6 מיליון ש"ח מקדמה + 877,000 ש"ח הלוואה שהוסבה למקדמה + שלשה תשלומים חודשיים ע"ס חצי מיליון ש"ח כל אחד. תיאור זה מתיישב עם דברים שכתב צ'רני לדכנר כחודש מאוחר יותר בהודעת דוא"ל מחודש אפריל 2007 [ת/716(1), אליו נשוב בהמשך כשנידרש לתכתובות המאוחרות שנערכו בין הצדדים בשנת 2007].
--- סוף עמוד 145 ---
עם קבלת הסכום בחודש מרץ 2007, הוציא דכנר חשבונית ע"ס 3,477,000 ש"ח בתוספת מע"מ, המשקף 2.6 מיליון ש"ח + 877,000 ש"ח. דברים אלה מתיישבים עם הקבלה והחשבונית שהוציא דכנר באמצעות חברת ש.א.ד [ת/138ג], וכן עם האמור בטבלת האקסל בגרסתה הנ"ל, בה מפורטים בחלקה התחתון "תשלומים ע"ח שכט 03/07" בסך 3,477,000 ש"ח וכן 1,525,000 ש"ח – וביחד כ-5 מיליון ש"ח. כאמור, סכום זה ניתן מספר חודשים לפני הסכם ההיפרדות, דהיינו בטרם הסכימו הצדדים לסיים את ההתקשרויות ביניהם.