כזכור, היה זה צ'רני עצמו שהודה כי יולי 2005 היווה נקודת שבר עבורו. רוצה לומר, כי בעת חילופי הדברים בין דכנר לצ'רני בשנת 2007, צ'רני כבר היה מודע לכך שלדברי דכנר נעשה בעבר שימוש פסול בכספים שהועברו לו. ודוק: נקודת השבר שתיאר צ'רני נבעה מהשתלשלות העניינים בינו לבין דכנר בנוגע ל-300 אלף השקלים שהלה ביקש. אף הודאתו של צ'רני במשטרה כי בעת העברת הכסף לדכנר הוא הכיר
--- סוף עמוד 205 ---
בכך שלדברי דכנר הכסף נועד לשוחד – התייחסה אך ורק לאפיזודת 300 אלף השקלים, אשר היתה כאמור ההעברה האחרונה בגינה הואשם צ'רני בתשלום שוחד לדכנר.
על רקע זה, ובהתחשב במסקנתנו כי חומר הראיות שפורט בפרקים הקודמים אין בו כדי לבסס מודעות מצדו של צ'רני בזמן אמת כי כספי ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח + 675,000 ש"ח נועדו לצרכי שוחד, איני סבור כי אדישותו של צ'רני בשנת 2007 לרמזיו העבים של דכנר בנוגע להלוואות הנ"ל, די בה כדי להוכיח כי צ'רני היה מודע בעת מתן ההלוואות כי בכוונתו של דכנר לעשות בהן שימוש למטרות שוחד. ובמילים אחרות: אף שאדישותו של צ'רני לדבריו של דכנר מתיישבת עם התזה כי הם היו שותפים לעבירה למן תחילת הדרך, אין בכך לשלול את ההסבר החלופי, כי בשנת 2007 צ'רני כבר הכיר באפשרות שדכנר עשה בעבר שימושים בלתי לגיטימיים בכספי ההלוואות שקיבל, בין היתר על רקע נקודת השבר שאירעה בשנת 2005 בעקבות אפיזודת 300 אלף השקלים, לה היה מודע צ'רני בזמן אמת, ואשר למעשה, קיבלה את אישורו בעצם התשלום. אלא שבין הכרה בדיעבד בשנת 2007 באפשרות כי כספי ההלוואות שימשו לשוחד, לבין הכרה בזמן אמת שלכך הם נועדו – קיים פער של ממש. לטעמי, לפער זה אין מענה מספק בחומר הראיות ובהכרעת דינו של בית משפט קמא אשר בכוחו לשלול את ההסבר החלופי האמור.
ובכלל, בדומה להנמקותיו בנוגע למוצגים קודמים, בית משפט קמא שב והסביר בנוגע לתכתובות הנ"ל כי התנהגותו של צ'רני "מתיישבת להפליא" עם גרסתו של דכנר. דא עקא, וכבר עמדנו על הדברים לעיל, שלא דינה של ראיה המתיישבת עם עדותו של דכנר כדינה של ראיה המוכיחה אותה. בהתחשב בקושי המובנה להתבסס על גרסתו של דכנר, לא ניתן להסתפק בראיות המתיישבות עם גרסתו מקום בו ניתן להצביע על אפשרות חלופית סבירה אחרת. כפי שכבר צוין, קושי זה הוא בבחינת "מוטיב חוזר" בהכרעת דינו של בית משפט קמא.
עוד נזכיר את דברי דכנר עצמו כי הוא החליט לזקוף ולייחס תשלומים ששולמו לו על ידי צ'רני לתשלומים שהוא שילם ללופולינאסקי ולשטרית: "מאחר ואני העברתי להם כספים, כל העת, ללופוליאנסקי ולשטרית, ומר צ'רני לא החזיר לי את הכסף הזה, הודעתי שאני רואה ב-675 אלף האלה כחלק מהכספים של שטרית ולופוליאנסקי שקיבלתי כאילו ממר צ'רני על חשבון, שהוא כיסה לי, עשיתי קיזוז" (פרוטוקול, עמ' 271). הדברים מתיישבים גם עם טרונייתו של דכנר במכתב ת/147 הוא "מכתב פירוט העלויות:
--- סוף עמוד 206 ---
"יש כאלה שבוודאי היו רואים בי אידיוט / מטומטם / טיפש על ש'הקאתי' חזרה סכום כה מהותי מעבר למה שקיבלתי כדי לקדם עניניה של 'הולילנד'. אני לא מצטער על כל שהוצאתי ועשיתי כדי שפרויקט 'הולילנד' יצליח והייתי נוהג שוב באותה צורה. יתכן ונעשו שגיאות בדרך, אך בסה"כ נראה לי שהפרויקט במתכונתו לא היה מצליח בכל דרך אחרת".
מהאמור לעיל משתמע כי דכנר מלקה על עצמו שהוציא יותר ממה שקיבל "כדי לקדם ענייניה של הולילנד", שמא על דעת עצמו.
165. "תרחישי הביניים" עליהם עמדנו מאירים באופן אחר את התכתובות ת/161 ו-ת/149 והסכם ההיפרדות. כזכור, ב-ת/161 הודה דכנר לצ'רני על שהסכים לשחרר תקבולים עתידיים [הכוונה כנראה למקדמה בסך 5 מיליון ש"ח ששולמה לו בחודש מרץ 2007], בציינו כי איש אינו מוכן לקנות ממנו את החוב או להלוות לו כסף כנגדו [במאמר מוסגר: דבריו אלה של דכנר מעידים על כך שהוא היה מעוניין במכירת זכויותיו בפרויקט, מה שמתיישב עם גרסתו של צ'רני כי היה זה דכנר ש"קפץ" על המציאה, נענה מיד להסכם ההיפרדות ואף ביקש לשים עליו חותמת נוטריונית]. בסוף דבריו שב דכנר והתייחס למקדמה, והלין כי לא מקובלת עליו אמירתו של אלי [הכוונה כנראה לרו"ח אלי חסון] כי חלק מה-5 מיליון ש"ח היה בגין החזר הוצאות המס, שכן "אזי לא קיבלתי דבר בגין מה ששולם בגין ועבור..." (ההדגשה הוספה – י"ע).
תשובתו של צ'רני התאפיינה באותה נימה עניינית שליוותה את תשובותיו הקודמות. לדבריו, "המקדמה ששולמה, כל החמישה מיליון, פתרו בעיות מסוימות, לא פתרו עדיין את בעיית החשבוניות הפתוחות מ-2004, את בעיית ההלוואה אישית ואת ההוצאות שהיו לך כנגדן – כפי שכתבתי בעבר, נושא זה יטופל בהמשך הדרך, לא בהכרח בקרוב..." (ההדגשה הוספה – י"ע).
בית משפט קמא ראה בשני מכתבים אלה "מסמכים המעידים על רשת העסקאות האפלות שנעשו בשנים עברו על ידי עד המדינה ונאשם 1", וקבע כי צ'רני "הודה במכתבו זה כי עליו להעביר לו כספים שזה עתה שילם כשוחד. לא ניתן להבין את הדברים אחרת" (ההדגשה בקו במקור – י"ע).
166. אכן, ברוח הדברים שאמרנו בנוגע לתכתובות הקודמות, תשובתו הלאקונית-עניינית של צ'רני לדכנר קשה לעיכול, ועל פניה, כשהיא עומדת לעצמה, היא מתיישבת עם מסקנתו של בית משפט קמא לפיה מדובר בהודאה של צ'רני כי עליו לכסות לדכנר
--- סוף עמוד 207 ---
הוצאות "בגין ועבור...". אך האם יש להסיק מכך כי מדובר במסמכים המעידים על "עסקאות אפלות" שרקמו צ'רני ודכנר? האם, כפי שקבע בית משפט קמא בנחרצות, "לא ניתן להבין את הדברים אחרת"? לטעמי, אף אם נדחה את טענת ההגנה כי כוונתו של צ'רני במילים "ההוצאות שהיו לך כנגדן" היא להוצאות הרפואיות ששימשו אמתלה לדכנר לקבלת ההלוואות, ואף אם נניח כי צ'רני הבין היטב כי דכנר התכוון להוצאות שהוציא כביכול כשוחד – איני סבור כי ניתן להסיק מהדברים על שיתוף פעולה פלילי בין השניים שנולד למן הרגע הראשון או על מודעות של צ'רני לתשלומי השוחד בזמן אמת.
קריאה זהירה של דברי צ'רני וניתוחם לאור התנהלות הצדדים בפועל, מעלה כי מלבד לאקוניות ו"ענייניות", תשובותיו של צ'רני ב-ת/148 וב-ת/149 מתאפיינות בדבר נוסף והוא חוסר היענות לבקשותיו של דכנר. כך, ב-ת/148 צ'רני כתב כי "הרעיון אינו ברור לי כלל ועיקר", וב-ת/149 צ'רני השיב כי "נושא זה יטופל בהמשך הדרך, לא בהכרח בקרוב". בית משפט קמא בחר לראות בכך ביטוי לשיתוף הפעולה הפסול, ארוך השנים, בין צ'רני לדכנר. ואולם, בה במידה, דומה כי ניתן לראות בתשובותיו של צ'רני כמשקפות דחייה של בקשות דכנר. ואכן, במבחן המציאות, צ'רני לא נענה לבקשותיו של דכנר אלא פעל להתנתק ממנו ובסמוך לאחר מכן כרת עמו את הסכם ההיפרדות.
בהקשר זה, איני שותף להנמקתו של בית משפט קמא, אשר זקף לחובתו של צ'רני את העובדה שלא התקומם כנגד דכנר ו"לא השליך הסוחטים [רבין ודכנר – י"ע] ממנו והלאה", אלא "המשיך התנהלותו המשותפת עם עד המדינה" בכך שכעבור ימים לא ארוכים חתם עמו על הסכם ההיפרדות בו התחייב להעביר לו עוד מיליוני שקלים (עמ' 128 להכרעת הדין). הציפייה כי צ'רני יזדעק כנגד דכנר וישליכהו מעל פניו, חוטאת בהסתכלות נקודתית, מבודדת, ומתעלמת מהקשר הדברים הכולל. בשנת 2007, צ'רני ודכנר פעלו בשיתוף פעולה במשך כ-13 שנה, במהלכן דכנר תרם מבחינת צ'רני תרומה עצומה להרמת הפרויקט כולו. בין השניים אף נרקמו קשרים אישיים קרובים ולא אחת צ'רני נחלץ לעזרתו של דכנר, וכבר עמדנו על הדברים כשהזכרנו את תחינותיו של דכנר לצ'רני לעזרה אישית עקב מצבה הרפואי הקשה-כביכול של בתו ואת מילות התודה החמות ששיגר לצ'רני. כפי שהוזכר, צ'רני אף פעל לסייע לדכנר על מנת לחלצו מבעיות מול רשויות המס. בנסיבות אלו, איני סבור כי עצם העובדה שצ'רני לא העלה קול זעקה בתגובה לדברי דכנר או השליכו מעל פניו, יש בה כדי להוכיח כי השניים פעלו יחדיו בדרכי שוחד לאורך השנים. באותו שלב, צ'רני ביקש להתנתק באופן ענייני מדכנר, ללא הטפות מוסר ו"הזדעקות" על דבריו או רמיזותיו של דכנר. כך התבטא צ'רני בפני החוקר שהקליט אותו בתרגיל חקירה בשיחה "אוף דה רקורד"
--- סוף עמוד 208 ---
[ת/512ג]: "כן, עכשיו תגיד לי נניח שהייתי רוצה לעשות, מה הייתי עושה באמת? הייתי הולך למשטרה: 'שלום, תיראו מה שדכנר כותב לי?' בולשיט".
מסקנה זו מתחזקת לאור מסקנתנו כי באותה העת צ'רני כבר היה מודע לדרכי הפעולה הפסולות של דכנר בעקבות אפיזודת 300 אלף השקלים בסוף חודש יולי 2005. כזכור, בתגובתו דאז הבהיר צ'רני לדכנר כי "זהו זה משום שאחרת זה הופך לבלתי אפשרי", והיה זה צ'רני עצמו שהסביר בחקירתו במשטרה כי כוונתו היתה שאין הוא פועל בדרכי שוחד. ובקיצור, משעה שכבר בשנת 2005 צ'רני הבין כי דכנר פועל בדרכי שוחד, ניתן להבין מדוע בשנת 2007 הוא לא מצא להזדעק ולסלק את דכנר בדברי תוכחה, לאחר שהאחרון רמז במכתביו על השימושים הבלתי לגיטימיים שנעשו בכספי ההלוואות.
167. בנקודה זו אנו מתחברים להסכם ההיפרדות. בית משפט קמא ראה בהסכם זה, שנכרת זמן קצר לאחר התכתובות הנ"ל, ביטוי לכך שצ'רני לא התנער מדכנר, אלא חלף זאת התחייב להעביר לו מיליוני שקלים נוספים (על אף שגם לשיטת המדינה, החל מהאפיזודה של 300,000 ש"ח, צ'רני לא העביר לדכנר כספים שנועדו לתשלומי שוחד).
לטעמי, כריתתו של הסכם ההיפרדות מלמדת בדיוק ההיפך. הסכם ההיפרדות, כפי שעולה בבירור מלשונו, נועד לאפשר לצדדים להיפרד וללכת איש איש לדרכו. ודוק: במסגרת הסכם ההיפרדות צ'רני רכש את זכויותיו של דכנר בפרויקט. כזכור, זכויות אלה הוערכו על ידי הצדדים בכ-20 מיליון ש"ח. והנה, על פי הסכם ההיפרדות, צ'רני שילם עבור זכויותיו של דכנר חמישה מיליון ש"ח + מע"מ (ובסך הכל 5,775,000 ש"ח [ת/152]); ויתר על 4.6 מיליון ש"ח (כולל מע"מ) חובות משנת 2004 [ת/151] (בצירוף תשלום נוסף של מע"מ בסך 716,837 ש"ח [ת/151]; ומחק את הלוואותיו הפתוחות של דכנר בסך 3,498,280 ש"ח בצירוף מע"מ [ת/153, ת/153א]. כאשר מצרפים סכומים אלה למקדמה בסך 5 מיליון ש"ח שקיבל דכנר בחודש מרץ 2007, הסכום מתקרב לתמורה כוללת בסך 20 מיליון שקלים. עולה מהאמור, כי בסופו של דבר, צ'רני סירב להיענות לבקשותיו של דכנר, לא שיפה אותו עבור הוצאות השוחד ששילם ולא "התחייב להעביר לו מליוני שקלים נוספים" בחלל ריק, אלא רכש את זכויותיו בתמורה.
אף איני סבור כי התייחסותו של צ'רני בהסכם ההיפרדות ל"מכתב פירוט העלויות", מהווה הצהרה מצדו "באותיות של קידוש לבנה" כי הוא מכיר בתשלומי השוחד ששילם דכנר; ואיני רואה כיצד ההצהרה הכלולה בסיפא של ההסכם כי דכנר
--- סוף עמוד 209 ---
פעל כחוק, היא בבחינת הצהרה של צ'רני "על כלל מודעותו לפעולותיו הבלתי חוקיות של עד המדינה באופן ישיר ובאמצעות 'יועצים'" כדברי בית משפט קמא. מסקנות אלה – ככל שהן מתיימרות לייחס לצ'רני מודעות לתשלומי השוחד בזמן אמת – אינן מתחייבות מחומר הראיות. כאמור, בעת כריתת הסכם ההיפרדות צ'רני כבר היה מודע לדרכיו הפסולות של דכנר. כזכור, צ'רני אף "נסחט" לכאורה על ידי רבין על בסיס רמזים-כביכול כי נעשו דברים בלתי כשרים בפרויקט הולילנד, כפי שעולה מפורשות מדבריו של צ'רני ב-ת/148, שם ביטא את סירובו הנחרץ לקבל "איומים מרומזים". משכך, אף אם נניח כי צ'רני טרח להוסיף בסוף הסכם ההיפרדות את ה"דיסקליימר" הנ"ל בשל הבנתו כי דכנר פעל בניגוד לחוק – איני רואה כיצד ניתן להסיק מכך על מודעותו לכלל פעולותיו הבלתי חוקיות של דכנר בזמן אמת, ואיני סבור כי יש בכך כדי להוכיח כי צ'רני ודכנר עשו יד אחת במזימת שוחד כנטען על ידי דכנר. מבחינתו של צ'רני, הכללתו של "דיסקליימר" מעין זה היא בבחינת צעד טבעי ומתבקש ממי שאך לאחרונה נסחט ברמיזות כי במסגרת הפרויקט נעשו דברים בלתי כשרים. הדברים יפים גם לגבי עצם התייחסותו של צ'רני בהסכם ההיפרדות למסמך פירוט העלויות. דהיינו, משעה שדכנר שלח לצ'רני מסמך הכולל פירוט הוצאות-כביכול שהוציא עבור הפרויקט, אם לגיטימיות אם לא לגיטימיות, אין להתפלא כי צ'רני מצא לנכון להבהיר כי הסכם ההיפרדות – על פיו רכש את זכויותיו של דכנר – "מקזז" הוצאות אלה, בבחינת התחשבנות סופית בין השניים. כשלעצמי, איני סבור כי יש בדברים כדי ללמד על שותפותו של צ'רני במזימת השוחד מתחילת הדרך.
מודעות "בזמן אמת" ומודעות בדיעבד – היסוד הנפשי
168. לאורך כל הדיון שערכנו לעיל, דנו בשאלה אם הוכחה מודעותו של צ'רני בזמן אמת לכך שכספי ההלוואות שהעביר לדכנר נועדו לצרכי שוחד. דרך בחינה זו – שהיא בחינה עובדתית – נבעה מן הטעם שצ'רני הואשם והורשע בכך שרקם מזימת שוחד עם דכנר, במובן זה שידע, למן הרגע הראשון, שהכספים נועדו למטרות פסולות. כפי שפורט בהרחבה לעיל ובפרקים הקודמים, איננו שותפים למסקנותיו וקביעותיו של בית משפט קמא בהקשר זה, ואיננו סבורים כי חומר הראיות מבסס מעל ספק סביר את הטענה כי בעת מתן ההלוואות צ'רני היה מודע לאפשרות כי הן תשמשנה למטרות שוחד.
בכך לא מסתיים דיוננו. בהמשך הדרך, בעקבות אפיזודת 300 אלף השקלים ביולי 2005, הגענו למסקנה כי צ'רני היה מודע לאפשרות כי דכנר עשה בכספים שימוש פסול. בנסיבות אלו, יכולה להישמע הטענה כי לנוכח תגובותיו ומעשיו של צ'רני למן
--- סוף עמוד 210 ---
הרגע בו נודע לו על תשלומי השוחד, יש לקבוע כי מודעותו המאוחרת פועלת למפרע ומגבשת את היסוד הנפשי הנדרש, באופן הצובע בגוון פלילי את מתן ההלוואות שניתנו קודם לכן בשנים 2001-2000 ו-2005. לחלופין, ניתן לטעון כי הסכומים שהעביר צ'רני לדכנר בשנת 2007 במסגרת הסכם ההיפרדות, בשעה שהכיר באפשרות כי דכנר עשה שימוש פסול בכספי הלוואות שניתנו לו בשנים קודם לכן, מגבשים את היסוד העובדתי והיסוד הנפשי הנדרשים לצורך השתכללות העבירה של מתן שוחד בדיעבד. להבדיל מהדיון שערכנו בפסקאות הקודמות, שאלה זו היא שאלה משפטית הנוגעת לאפשרות "למזג" בין יסוד נפשי ויסוד עובדתי המתגבשים בנקודות זמן שונות, ולהביא בכך להשתכללות העבירה ולהטלת אחריות פלילית.