נוכח האמור לעיל סבורני כי שקילת אשמתם התורמת של הצדדים ומידת תום ליבם מעלה כי לשני הצדדים היה חלק בעובדה כי ההסכם ביניהם לא הועלה עלי כתב ולא עמד בדרישות סעיף 232 לצו. הרשות לא יצרה כלפי המבקש מצג שווא באשר לחיובה, והמבקש ידע היטב, כמי שעוסק במתן ייעוץ משפטי לרשויות מקומיות, כי הוא נוטל סיכון מסוים נוכח העדרו של הסכם העונה על דרישות סעיף 232 לצו. יחד עם זאת, המועצה אינה יכולה לטעון כי יש לקבוע כי עמדתה באשר לגובה שכר הטרחה שנקבע תתקבל ויהי מה, מאחר שהמבקש ידע על דרישות סעיף 232 לצו.
40. ומכאן, לתכלית שבבסיס סעיף 232 לצו ולתכליות הכלליות שבבסיס סעיף 31 לחוק החוזים. ברור כי חיוב המועצה בתשלום סכום כלשהו בגין השירותים שנתן לה המבקש משמעו הוצאת כספי ציבור שלא עברו תחת מנגנון הבקרה הקבוע בסעיף 232 לצו. יחד עם זאת, בתקציב המועצה לשנת 2000 תוקצבו ההוצאות המשפטיות של המועצה בסך של 200 אלף ש"ח (פסקה ד.5. לפסק דינו של בית משפט השלום), כך שאין לומר כי לא הובאה בחשבון עלות קבלת השירותים מן המבקש, אפילו באופן חלקי.
41. לבסוף, אבקש להתייחס להשלכות ההכרה בתביעתו של המבקש על התנהגותם של מתקשרים עתידיים. ברור כי הכרה בתביעה לשכר ראוי או לקיום חיוב חלקי, יוצרת תמריץ מסוים למתקשרים עם הרשות שלא להעלות את ההסכמות שבין הצדדים עלי כתב ושלא לכרות את ההסכם בהתאם לדרישות שבסעיף 232 לצו. כך יוכלו הם להעלות טענות לאחר מכן, מן הגורן ומן היקב, באשר להסכמות שנעשו עימם מתוך הנחה כי סך כלשהו ייפסק בסופו של יום לטובתם. מנגד, אי הכרה בתביעה לשכר ראוי, מתמרצת רשויות להתחמק מלהתקשר עם נותני שירותים או מבצעי עבודות בהסכמים על פי סעיף 232 לצו, באופן שיאפשר להן לטעון כי התמורה עליה הוסכם נמוכה מן התמורה עליה הוסכם בפועל. אף שיקול זה יש להביא במניין השיקולים.
42. שקילת מכלול הנסיבות, על רקע התכליות הכלליות עליהן עמדתי, ובפרט על רקע תכלית סעיף 232 לצו, מובילה לכלל מסקנה כי במקרה זה יחול הכלל לפיו לא יינתן צו קיום מלא המורה לרשות לשלם את התמורה בגין שירות שניתן על ידה, וממילא לא יינתנו פיצויים. באשר לחיוב המועצה בתשלום תמורה חלקית או בתשלום "שכר ראוי", סבורני כי בנסיבות המקרה, יש מקום לחייב את הרשות בתשלום כאמור, אך כי חיוב זה ייעשה בסכומים נמוכים מאלו שנקבעו על ידי בית משפט השלום, אשר לא נתן משקל להיות החוזה בין הצדדים חוזה בלתי חוקי, על המשמעויות הנלוות לכך כמפורט בהרחבה לעיל. כן יש לתת ביטוי לחלקו של המבקש באי כריתת הסכם העונה על דרישות סעיף 232 לצו. להלן אפרוט לפרוטות את התוצאות האופרטיביות של מסקנתי זו. כפי שניתן יהיה לראות, בחלק מן המקרים תמצא קביעתי זו את ביטויה כבר בקביעת השכר הראוי או גובה התמורה שעל הרשות לשלם למבקש, ובמקרים אחרים תמצא קביעתי זו את ביטויה במידה בה אפטור את הרשות מתשלום השכר הראוי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי.
(א) שכר טרחה בגין ייעוץ משפטי שוטף בשנת 2000
43. במסגרת פסק דינו קבע בית משפט השלום כי שכר הטרחה החודשי הראוי בגין הייעוץ המשפטי השוטף שנתן המבקש למועצה הינו בסך של 18 אלף ש"ח, ובסה"כ עד למועד סיום ההתקשרות עימו - 180 אלף ש"ח. נקבע כי סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.2000 ויתווסף לו מע"מ. כן נקבע כי יש לקזז מסך זה את שכר הטרחה אותו שילמה המועצה (בסך של 87,750 ש"ח), ככל שזה שולם.
בית משפט השלום קבע כי הצדדים לא הסכימו על גובה שכר הטרחה שישולם למבקש בגין הייעוץ המשפטי השוטף לשנת 2000, ועל כן קבע כי יש לקבוע שכר ראוי. השכר הראוי נקבע על ידי בית משפט השלום בשים לב למכלול הנסיבות: היקף השירותים שנתן המבקש, גובה התשלום החודשי עליו הוסכם בשנת 1999, שכר הטרחה שנחסך מהמועצה וגובה שכר הטרחה שדרש המבקש בדיעבד. קביעתו זו של בית משפט השלום עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 46 לחוק החוזים, ונעשתה תוך יישום ההלכה הנוהגת בעניין על בסיס הראיות שהוצגו לפניו [ראו למשל: ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יחיאל ([פורסם בנבו], 28.4.2004)].
44. במסגרת קביעת הסכום שעל המועצה לשלם למבקש, לא נתן בית משפט השלום משקל לשיקולים הייחודים המשפיעים על קביעת גובה ההשבה בה תחויב הרשות (או שיעורו של צו הקיום החלקי) עליהם עמדתי בהרחבה בפסק דיני זה. בשים לב לשיקולים אלו ולאמור בפסקאות 42-39 לעיל באשר להתנהלות הצדדים, סבורני כי יש לקבוע כי על המועצה לשאת בתשלום סך של 90,000 ש"ח בגין הייעוץ המשפטי שהעניק לה המבקש בשנת 2000. חציו של סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.6.2000, וחציו השני של סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.11.2000. סכומים ששילמה הרשות בגין הייעוץ המשפטי השוטף לשנת 2000 יקוזזו מן הסכום האמור.
(ב) תיקי בג"ץ
45. במסגרת פסק דינו קבע בית משפט השלום כי על המועצה לשלם למבקש סך של 12,000 ש"ח בגין "בג"ץ ברנד" וסך של 40,000 ש"ח בגין "בג"ץ מאור", וכי מסכומים אלו יש לקזז את הסכומים ששילמה המועצה (בסך של 9,360 ש"ח ובסך של 8,000 ש"ח בהתאמה), ככל שאלו שולמו. נפסק כי סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.2001.
46. נוכח קביעתי העקרונית באשר להתנהלות הצדדים ביחס להתקשרות בין המועצה לבין המבקש ובשים לב לשיקולים המנחים עליהם עמדתי בפסק דיני, סבורני כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש לחייב את המועצה בתשלום השכר שהיה מגיע למבקש על בסיס התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין הנכון למועד בו ניתנו השירותים. במידת מה יש בקריטריון זה כדי לשקף את רצון הצדדים, שכן מסעיף א.6. להסכם לשנת 1999, עולה כי התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין היה שכר שהיה מקובל על שני הצדדים בגין ייצוג המועצה בבית המשפט העליון. שכר זה עמד בשנת 2000 על סך של 7,510 ש"ח. משכך, על המועצה לשלם סך זה בגין כל אחד מן התיקים. לסכומים אלו יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.2001. ככל שהסכומים אותם הזכיר בית משפט השלום בפסק דינו שולמו על ידי המועצה, הרי שיש לקזזם מסך החוב. אם הסכומים ששולמו עולים על סך החוב, אין המועצה חבה כלפי המבקש. בנוסף, אני מוצא לנכון לקבוע כי המבקש לא יחוייב בהשבת הסכומים ששולמו לו ביתר למועצה, ככל ששולמו ביתר.
(ג) ייצוג בתיקי איכות הסביבה
47. המחלוקת בעניין זה נוגעת לשישה הליכים פליליים שננקטו נגד המועצה ונושאי משרה שונים בה. על פי קביעתו העובדתית של בית משפט השלום, הטיפול בהליכים אלו הועבר למבקש בהתאם להנחייתו של ראש המועצה באותה התקופה, כעולה ממכתבו מיום 6.9.2000.
בעוד המבקש טען כי הטיפול בתיקים אלו נעשה שלא במסגרת הייעוץ המשפטי השוטף שנתן למועצה וכי הוסכם על שכר טרחה נפרד בגין הייצוג בתיקים אלו, המועצה טענה כי הטיפול בתיקים נעשה במסגרת הייעוץ המשפטי השוטף.
בית משפט השלום העדיף את גרסת המבקש, בקובעו כי גרסת המועצה אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי מרבית כתבי האישום הוגשו ביום 22.10.2000 - בסמוך לתום ההתקשרות עם המבקש. בית משפט השלום קבע כי הוכח לפניו שסוכם על שכר טרחה בסך השווה ל-3,000 דולר לכל תיק וכן סך השווה ל-500 דולר לכל ישיבת בית משפט, וכי המדובר בשכר הראוי בגין שירותי המבקש. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי המבקש ייצג את הנאשמים ב-20 ישיבות לערך שהתקיימו לפני בית המשפט ולפיכך קבע כי הוא זכאי לשכר בסך של 112,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.2001 עד ליום מתן פסק הדין.
48. סבורני כי התנהלות הצדדים, כמו גם יתר השיקולים המנחים עליהם עמדתי לעיל, צריכים לבוא לידי ביטוי בקביעת גובה הסכום שעל הרשות לשלם למבקש עבור הטיפול בתיקי איכות הסביבה. נוכח האמור, סבורני כי יש לחייב את המועצה בתשלום סך של 30,000 ש"ח בלבד בגין שירותי המבקש שניתנו בקשר עם תיקי איכות הסביבה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.2001.
(ד) עניין אחר: שכר הטרחה החודשי בגין שנת 1999
49. בית משפט השלום קיבל את טענת המבקש לפיה קודם לחתימת הסכם שכר הטרחה בגין שנת 1999 הטעתה אותו המועצה כשהציגה לפניו מצג לפיו שכר טרחתו החודשי של עורך דין אחר, אשר סוכם כי שכר טרחתו של המבקש יהיה זהה לשכר טרחה אותו הוא קיבל, עמד על סך של 7,500 ש"ח לחודש בעוד בפועל התברר כי זה עמד על סך של 10,000 ש"ח בחודש. בית משפט השלום חייב את המועצה בתשלום סך של 30,000 ש"ח. ערעור המועצה לבית המשפט המחוזי נסב בין היתר על קביעה זו של בית המשפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המועצה בנוגע לעניין זה וקבע כי לא היה מקום לחייב את המועצה בסך האמור.
50. המבקש טוען לפנינו כי בית המשפט המחוזי נדרש לטענה זו של המועצה על אף כי במהלך הדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי ציינה המועצה כי היא חוזרת בה מטענותיה באשר לתשלום החודשי בגין שנת 1999. המשיבה בתגובתה טענה: כי המדובר בסכום זניח ביחס לסכום הנתבע כולו; כי המבקש לא בא איתה בדין ובדברים בעניין זה לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי; וכי אין בעניין זה כדי להקים עילה למתן רשות ערעור.
51. סבורני כי הצדק בנקודה זו עם המבקש. בפרוטוקול הדיון לפני בית המשפט המחוזי מיום 6.1.2008 נזכרת במפורש הצהרת בא כוח המועצה לפיה:
"אנו מסכימים לחזור בנו מהטיעונים לעניין התשלום החודשי לשנת 99' (סעיף ג' לפסה"ד [הכוונה לפסק הדין של בית משפט השלום - י.ד])"
(שורה 25 בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון).
בנסיבות אלה, לא היה מקום כי בית המשפט המחוזי יידרש לטענות המועצה - מהן חזרה במפורש במהלך הדיון כאמור לעיל - ויבטל את פסק הדין של בית משפט השלום בנוגע למחלוקת בין הצדדים לעניין תשלום שכר הטרחה החודשי לשנת 1999. אוסיף כי העובדה כי בית המשפט המחוזי נידרש לטענות המועצה בנקודה זו על אף שזו חזרה בה מטענות אלה, גרמה למבקש עיוות דין המחייב את התערבותנו, אף כאשר העניין מגיע לפתחנו ב"גלגול שלישי".
סוף דבר
52. אשר על כן, לו דעתי הייתה נשמעת הייתי מציע לקבל את הערעור באופן חלקי ולחייב את המועצה לשלם למבקש את הסכומים הבאים, וזאת בנוסף לסכומים שנפסק כי עליה לשלם למבקש בגין "תיק פוגץ":
(א) שכר טרחה בגין שנת 2000 - סך של 90,000 ש"ח. חציו של סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.6.2000, וחציו השני של סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.11.2000.
(ב) שכר טרחה בגין תיקי הבג"ץ - 15,020 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.2001.
(ג) שכר טרחה בגין תיקי איכות הסביבה - 30,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.2001.
(ד) הפרשי שכר טרחה בגין שנת 1999 - סך של 30,000 ש"ח שיישא ריבית והצמדה החל מיום 31.12.1999.
מסכומים אלו ינוכו הסכומים ששילמה המועצה למבקש, כמפורט בפסקאות 45-43 לעיל, ויתווסף עליהם מע"מ כדין.
כמו כן, הייתי מציע לחבריי לקבוע כי המועצה תישא בשכר טרחת עורכי דינו של המבקש בסך של 30,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטיין:
א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט דנציגר, דבר דבור על אופניו. חוות הדעת ביקשה לבור דרך במקרה שבו לא נשמר סדר מינהלי ומשפטי תקין ברשות מקומית ובינה לבין יועצה המשפטי מטעמים כאלה ואחרים, בין מחיר אי התקינות מזה, לבין הגינות כלפי מי שביצע עבודה ולא קיבל תמורה - מזה. מטרת הערותי אלה היא להוסיף ולחדד את נושא הזהירות שבה על בית המשפט לנהוג בכגון דא בבואו להכריע, מקום שבו יש - בהיעדר מילוין של דרישות המחוקק כראוי - חשש למדרון חלקלק ולמניפולציות כיצר לב האדם והפוליטיקה. חפצנו הוא לנעול ככל האפשר את הדלת בפני צעדים (לעתים ערמומיים) הנובעים מסוג של קרבה אישית ורצון לתגמל את פלוני או אלמוני, או בפני עמימות מכוונת בהסכמה בעל פה כדי שייקל להשיג סכומים גבוהים, ומנגד לא לגרום עוול למי שעשה מלאכתו, גם אם בבירור לא יוכל לצאת מלפנינו ומלוא חפצו בידו.
ב. נקודת המוצא בענייננו חייבת להיות, כי על רשויות והמתקשרים עמן חלות הוראות הדין, סעיף 203 לפקודת העיריות (נוסח חדש) וסעיף 232 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958. על כן שובה לב על פניה גישתו הבינארית של בית המשפט המחוזי בנידון דידן; ברור גם כי לאחר אי קיומן של דרישות פורמליות, משמתחילה התדיינות, הנטל על התובע כבד, ובית המשפט, האמון על כספי הציבור, חשדן כלפי מי שפועלים שלא כדין (וכמובן בתוכם גם הרשות עצמה). חשוב לומר זאת ברחל בתך הקטנה, כדי שלא ישמשו דברינו יתד ופינה למי שיתקשרו באופן בלתי ראוי ויבקשו ליהנות מתשלום על יסוד שכר ראוי ועשיית עושר שלא במשפט, בחינת ההפרת וגם קיבלת. אדרבה, עלולים הם להיות כמי ששם עבודתו על קרן הצבי. ואולם, מנגד, לא מן המידה שהרשות, שהיתה שותפה להסדר הלא תקין, תימלט כליל מתשלום בעבור עבודה שבוצעה, שבכך עלול להיגרם עוול, בחינת הקיבלת עבודה ולא שילמת. לא בקלות איפוא נענינו לבקשת רשות הערעור, אך הערעור נתקבל באורח חלקי בלבד; וההפרש המשמעותי בין מה שנפסק למבקש בבית משפט השלום לבין פסיקתו של בית משפט זה מצביע על השדר שביקשנו לאותת, לא כל שכן מקום שההסדרים בלא הסכמה בכתב נהגו (לפני 1999) שנים רבות, וכך גם - כעולה מן הפרוטוקול - במועצה אחרת שמייצג המבקש. אכן מקרה זה אינו מייצג את כל קשת האפשרויות במדרון החלקלק, באין טענת שחיתות, ועל כן אין מקום להתעלם מכל וכל מעבודה שבוצעה ולהטיל דופי לא ראוי; אולם, בהיעדר הסכם כתוב כפי שתיאר חברי, אין מקום לפתיחת דלת רחבה למבקש, אלא פתח חלקי ביותר.