10. בנוסף, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה כשדן וקיבל את טענות המועצה בנוגע לשכר הטרחה החודשי בגין שנת 1999 שבית המשפט השלום חייב את המועצה בתשלומו. המבקש טוען כי במהלך הדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי חזרה בה המועצה מטענותיה בעניין זה ועל כן לא היה מקום לקבל את הערעור בנקודה זו. לטענת המבקש, קביעתו זו של בית המשפט המחוזי גרמה לו עיוות דין.
תגובת המועצה
11. בפתח תגובתה טוענת המועצה כי המקרה אינו מקים עילה למתן רשות ערעור. בהקשר זה טוענת המשיבה כי בניגוד לאופן בו מתאר המבקש את המחלוקת בין הצדדים, הרי שבפועל המחלוקת היא באשר לשאלה האם שולמה למבקש התמורה בגין השירותים שנתן לה ולא בנוגע לתוקפו של ההסכם שנערך ביניהם. המועצה טוענת כי היא שילמה למבקש את כל התמורה לה היה זכאי בהתאם להסכמות ביניהם - לרבות ההסכמות שלא עומדות בתנאי סעיף 232 לצו - ועל כן הדיון בנוגע ליישום הוראות סעיף זה וסעיף 203 לפקודת העיריות הינו תיאורטי בלבד.
12. לגופם של דברים, סומכת המועצה את ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המועצה טוענת כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה לא יינתן שכר ראוי בגין שירות שניתן לפי הסכם שאינו עומד בתנאי הוראות סעיף 232 לצו וסעיף 203 לפקודת העיריות עולה בקנה אחד עם תכלית הוראות אלה; עם פסיקת בית המשפט העליון באשר להוראות חוק אלה; וכן עם פסיקת בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום בסוגיה זו.
13. המועצה מוסיפה וטוענת כי בנסיבות המקרה אין מקום לפסוק למבקש שכר ראוי. בהקשר זה טוענת המועצה כי היה על המבקש, כיועצה המשפטי של המועצה, להנחותה כי ההסכם עימו צריך להיעשות בכתב ובהתאם להוראות סעיף 232 לצו ומשלא עשה כן, הסיכון בדבר מחלוקת בנוגע לגובה שכר הטרחה וחוסר היכולת לאכוף את ההסכם מוטל לפתחו. בהקשר זה מוסיפה המועצה וטוענת כי אי עריכת הסכם העומד בתנאי סעיף 232 לצו לא נגרמה בגלל התנהלותה או בגלל מאבקי כוחות במועצה, אלא מאחר שזו הדרך בה בחר המבקש להתקשר עימה כחלק ממדיניות מכוונת ומפנה לעניין זה לאופן התקשרותו עם מועצה אזורית אחרת.
14. עוד עומדת המועצה על היקף השירותים שניתנו על ידי המבקש בפועל במהלך התקופה הרלבנטית, וטוענת כי שכר הטרחה שהוא תבע בנוגע לייצוג המועצה בהליכים שונים נכלל בשכר הטרחה החודשי הקבוע ששולם לו. באשר להליכים אשר התשלום בגינם לא נכלל בשכר טרחה זה - טוענת המועצה כי היא פרעה את חובה אליו.