--- סוף עמוד 55 ---
אשר שילמו את שכרו. חילופי המעבידים נעשו מטעמי נוחות או טעמי עסקיים. חילופי מעבידים אינם דבר של מה בכך ולא ניתן לעשותם כלאחר יד בלא הסכמה מודעת של העובד. מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות."
144. כב' השופט כהן הסכים למסקנה זו, וקבע מצידו, כדלקמן[127]:
"אדם השולט במספר חברות אינו יכול, ככלל, לשלם כפי רוחו וכפי חפצו, בהמחאות שונות של חברות שונות שבשליטתו בהתאם למאזנה הכספי של חברה פלונית או אלמונית ובהתאם לעיקולים המוטלים על חשבונות החברה. מארג הראיות שהוצג בפני בית-הדין האזורי, הינו של אי הקפדה על ניהול נפרד ועצמאי של החברות. באיזון בין תורת האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד מזה, והחשש למעשים שלא כדין תחת הכסות התאגידית מזה, נוטה הכף לייחס את חובותיהן של החברות למר חוסיין."
145. מן הכלל אל הפרט – לאחר שמיעת העדים ושקילת טענות הצדדים ולאור הפסיקה הרווחת והעדכנית, שוכנענו כי התובע אכן הוכיח נסיבות המצדיקות הרמת מסך כנגד הנתבעים האישיים. בכלל זה, התובע הוכיח כי הנתבעים אכן עשו שימוש לרעה באישיותה המשפטית של החברות, ועשו מעשים אשר הינם בגדר עירוב נכסים, וכל זאת לצד פגיעה בזכויותיו הקוגנטיות של התובע.
146. מנגד, הנתבעים ביקשו לדחות את טענות התובע, וטענו כי התובע הועסק בשלוש תקופות שונות, שהינן קצובות ונפרדות האחת מהאחרת, ואין לחבר ביניהן, או לחייב את הנתבעים האישיים בגינן. לשיטתם, התעסקותו "המעייפת" של התובע בסוגיה זו, בסיכומיו, אינה מועילה, ואין בה ממש[128]. דא עקא, שאנו דוחים טענה זו בשתי ידיים.
--- סוף עמוד 56 ---
147. לעומת טענות אלה, אנו מפנים לטענות התובע בסיכומיו, המפרט בהרחבה את נימוקיו להרמת המסך – עירוב נכסים בין החברות ובמיוחד בנסיבות של חברות "משפחתיות", הנפקת תלושי שכר פיקטיביים ודו"חות נוכחות שאינם אמת, תשלום חלק מהזכויות במזומן וללא כל תיעוד ורישום, העסקה בניגוד להוראות הדין ותוך כדי הפרת חוקי המגן ואי תשלום זכויות, העברת התובע מחברה לחברה ללא ידיעתו וללא הסמכתו. אנו מאמצים את נימוקיו.
148. להלן נפרט מצידנו, בהרחבה, את השיקולים לקבלת הטענות שבנדון: נימוק ראשון – סוגיית המעבר בין החברות ו"ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם" (כלשון כב' השופט צור) – התובע טען, כאמור לעיל, שהוא הועבר לעבוד מחברה לחברה ללא ידיעתו, ללא הסכמתו וללא שהוא הכיר מי מבין החברות ו/או הנתבעים האישיים. בחקירתו הנגדית התובע ציין ביחס לכך, כדלקמן: "לא מכיר חברות, אני מכיר את בילאל"; "לא יודע איזו חברה, יודע שעבדתי עם בילאל", וכן "אני לא מכיר אף אחד חוץ מבילאל, עבדתי איתו. אם הייתי צריך משהו, הייתי מבקש ממנו"[129].