"מקורה של זכות ההפצה הוא בהסכם בין צדדים, ומעמדה נגזר ממנו. לפי מודל אופייני להסכמי הפצה, אמור המפיץ לקבל את המוצרים מן היצרן (או הספק) ולמכור אותם ללקוחות. תמורת הפצת המוצרים ללקוחות נהנה המפיץ מבלעדיות באזור ההפצה ומעמלה בשיעור מסוים מהתמורה המתקבלת בעבור מכירת המוצרים. בדרך-כלל מתחייב המפיץ להשקיע משאבים ומאמץ על-מנת להגדיל את מכירות המוצרים ולרכוש לקוחות בעבור מוצרי היצרן. הסכמי הפצה יכולים להיות שונים ומגוונים, אך בכולם מתקיים מאפיין משותף, והוא – שהמפיץ הוא בעל מעמד משפטי עצמאי ואיננו בחזקת שלוחו של היצרן ... "
[ע"א 2850/99 שמעון בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, נד(4) 849, 858-857 (2000) (להלן – עניין בן חמו)]
20. לטענת טיימינג, בינה לבין יעד צפון לא קיימת יריבות חוזית שכן זו לא התקשרה בהסכם ההפצה עם טיימינג וממילא לא מונתה על ידה כמפיצה בלעדית של מוצריה. בנסיבות אלה, יש לדחות את תביעתה.
מנגד, לטענת התובעות, טענה זו משוללת יסוד, שכן יעד צפון היא חברה פרטית העוסקת במכירה, שיווק והפצה של מוצרי פרזול בישראל ויחד עם יעד ודסקו הפיצה ומכרה את מוצרי טיימינג בישראל, תוך בניית מוניטין ושוק מסחרי בישראל עבור מוצרי טיימינג. בנסיבות אלה קמה ליעד צפון עילת תביעה כנגד טיימינג.
עיון בהסכם ההפצה מעלה כי הוא מופנה ליעד ודסקו בלבד וממנה את דסקו כמפיצה הבלעדית של מוצרי טיימינג. אין בהסכם ההפצה אזכור כלשהו ליעד צפון. אף מחשבוניות טיימינג בגין רכישת מוצריה [נספח 10 ל-ת/1] עולה כי חשבוניות אלה הופנו ליעד ודסקו בלבד. הואיל ועילת התביעה נסמכת על ביטול הסכם ההפצה והפרתו, ומאחר שיעד צפון אינה צד להסכם ההפצה ולא מונתה על ידי טיימינג כמפיצה בלעדית, אין יריבות בינה לבין טיימינג ודין תביעתה להידחות. בכך שגם יעד צפון עסקה בשיווק מוצרי טיימינג בישראל, כחלק מההערכות הפנימית של התובעות, אין כדי לשנות ממסקנה זו.
21. אני קובע אפוא, כי טיימינג העניקה לדסקו וליעד זכות הפצה בלעדית במדינת ישראל ובשטחי הרשות הפלשתינית להפיץ את מוצריה. הואיל והצדדים להסכם ההפצה הבלעדי לא קצבו את תוקפה של הזכות, אלא האריכו אותה בהתנהגותם, הרי שהיא הפכה לבלתי קצובה בזמן [עניין חינאווי, בעמ' 72; דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך א 232 (תשנ"א); שלו, בעמ' 139-138]. הפועל היוצא מכך הוא יצירתו של חוזה יחס שתכליתו הסדרת מערכת יחסים ארוכת טווח בין הצדדים (Relational Contract). חוזה מסוג זה מחייב את הצדדים לגמישות וליכולת להסתגל לשינויים, בתנאי תום לב מוגבר [ראו: מנחם מאוטנר "תום לב ותנאים מכללא" דניאל פרידמן נילי כהן חוזים ג' 313, 350-349 (2003) (להלן – מאוטנר)]. על ההבדלים שבין חוזה יחס לבין חוזה בדיד עמדה השופטת (כתוארה דאז) א' חיות בע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן, פסקה 14 (פורסם בנבו, 12.08.2009) כדלקמן:
"חוזה היחס שונה מחוזה שנועד להסדיר עסקה בודדה, אשר להבדיל מ"חוזה בדיד" (discrete contract) או "חוזה עיסקה", נועד להסדיר מערכת יחסים ארוכת טווח על כל המורכבות הכרוכה בכך, בין היתר, בשל חוסר היכולת להביא בחשבון את נסיבותיו המשתנות והבלתי ידועות באותה נקודת זמן של כל אחד מן המקרים הפרטניים שעליהם נועד החוזה לחול. פרופ' גבריאלה שלו מציינת בהקשר זה כי "המודל של חוזי יחס מתאפיין בגמישות ובדינמיות של הקשר החוזי ובנכונות מוגברת של הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב" (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי 104 (2005) (להלן: שלו, החלק הכללי). וראו גם ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח(1) 103, 117 (2003) (להלן: עניין אררט)). על מאפייניו של חוזה יחס עמד בית משפט זה ברע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 160 (1998) בציינו כי:
"חוזים אלה רגישים לקיומן של נסיבות עתידיות שלא הוסדרו במפורש בחוזה. הם מנסים ליצור במסגרתם שלהם איזון בין הצורך בוודאות וצפיות לבין הצורך בגמישות ויכולת הסתגלות לתנאים משתנים. איזון זה מושג על-ידי אמצעים מגוונים, ובהם קביעת מנגנונים לשינוי תנאי החוזה והשלמתם, קביעת אמות מידה לחלוקה הדדית של סיכונים וקביעת דרכים לפתרון מוסכם של מחלוקות תוך המשך קיום היחסים החוזיים ..."