16. לטענת התובעות, תקופת הסכם ההפצה הוארכה בשנה נוספת. לאחר מכן, לנוכח שביעות רצון הצדדים מההסכם, הוארך משך הסכם ההפצה לתקופה בלתי מוגבלת. הארכה זו נעשתה בעל פה ועל דרך התנהגות הצדדים [סעיפים 31-29 ל-ת/1].
מנגד, לטענת טיימינג, הסכם ההפצה לא הוארך לתקופה בלתי מוגבלת, אלא חודש מעת לעת, כל אימת שדסקו ויעד עמדו בתנאי הסכם ההפצה. כך, נדרשו דסקו ויעד לעמוד בהתחייבות לרכוש מוצרים בכמות מינימאלית שנקבעה בהסכם ההפצה וכן לעמוד באיסור שלא לשווק מוצרים דומים לאלו של טיימינג ממתחרותיה בסין או בהונג קונג [סעיף 12 ל-נ/1].
17. הסכם ההפצה קבע כי תוקפו יהא למשך שנה אחת. עוד קבע הסכם ההפצה כי ככל שדסקו תעמוד ברכישה מינימאלית נדרשת ממוצרי טיימינג, יוארך הסכם ההפצה למשך שנה אחת נוספת, שאם לא כן תבוטל זכות ההפצה הבלעדית. הצדדים (כאשר בשלב כלשהו החליפה יעד את דסקו) לא ביטלו את הסכם ההפצה בסוף שנת 2000. בסוף שנת 2001, בתום תקופת ההארכה החוזית מכוח הסכם ההפצה, לא ניתנה הודעה כלשהי מצד טיימינג שעניינה סיום תקופת הבלעדיות.
פרט להסכם ההפצה מיום 31.01.2000, לא הוצג לפניי הסכם הפצה נוסף, או כל מסמך מצד טיימינג שמעיד על הארכת הסכם ההפצה לתקופה מוגבלת של שנה קלנדרית. מאידך, התרשמתי כי דסקו, יעד וטיימינג פעלו במשותף במשך שנים רבות למכירה, שיווק והפצה של מוצרי הפרזול של טיימינג בשוק המקומי, עד להתערערות היחסים המסחריים ביניהן (ולכך עוד נידרש בהמשך).
18. טיימינג לא חלקה על כך שדסקו ויעד פעלו כמפיצות בלעדיות מטעמה על פי הסכם ההפצה ותנאיו [ראו סעיפים 16 ו – 29 לכתב הגנתה של טיימינג]. טיימינג אף הודתה בכך בפני צדדים שלישיים מישראל שביקשו לרכוש ממוצריה:
"Please note we have an exclusive agent YAAD PIRZUL in Israel, so they should contact you."
[נספח 3 לת/1].
הדברים אף עלו באופן ברור וחד מעדותה של גברת פונג לפניי: "בתרבות הסינית ברגע שיש הסכם אז נאמנים לו, ואנו נסמוך על הלקוחות האלה, והתייחסנו אליהם כמו משפחה" [פר' עמ' 39, ש' 11-10]. גרסה זו של גברת פונג והיעדר עדות למימוש המנגנון של בחינת היקף המכירות ומתן הודעה באשר להארכת הסכם ההפצה בשנה נוספת, מלמדים כי טיימינג מכרה את מוצריה בישראל ובשטחי הרשות הפלשתינית לדסקו וליעד באופן בלעדי ואלה הפיצו ומכרו את מוצרי טיימינג ללקוחותיהם לאורך השנים.
19. בכך שדסקו ויעד פעלו על פי הוראות המסמך שערכה טיימניג ביום 31.01.2000, יש להעיד על קבלה על דרך ההתנהגות, כקבוע בסעיף 6(א) לחוק החוזים. במובן זה, הפך כתב המינוי להסכם הפצה מחייב כדת וכדין [לעניין קיבול על דרך התנהגות ראו: רע"א 9813/03 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון, פסקה 11 בפסק דינה של השופטת (כתוארה דאז) א' חיות (פורסם בנבו, 04.02.2007); ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 75 (1992) (להלן – עניין חינאווי); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 221-215 (2005) (להלן –שלו)].
המערכת החוזית שיצרו הצדדים בכתב ובהתנהגות מלמדת על קיומה של זכות הפצה בלעדית, בהתאם למודל שהתווה בית המשפט העליון: