43. לבסוף נטען כי לא ניתן לקבל את טענת רובין שהיה על המומחית לבצע התאמות לדיבידנדים בהתאם לשיעור אחזקותיו של רובין בחברה מידי שנה ושנה, שכן מהנתונים עלה כי ביצוע השוואת דיבידנדים היה מוביל למסקנה כי היה על רובין להשיב לחברה מאות אלפי שקלים בגין דיבידנדים שחולקו לו ביתר בכל שנותיו כבעל מניות בחברה.
דיון והכרעה
44. לאחר עיון בחומר שהוגש על ידי הצדדים ושמיעת טענותיהם בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את שני הערעורים וכך אציע לחבריי לעשות. להלן טעמיי לכך.
45. ניתן לחלק את ערעורם של הצדדים לשלוש סוגיות: הראשונה, מספר מניות החברה שרובין רכש במהלך השנים, מעבר ל-15 המניות שאין לגביהן מחלוקת; השנייה, קביעת בית המשפט כי רובין, כבעל מניות המיעוט – קופח, וסעד "הרכישה הכפויה" שהורה עליו בשל כך; השלישית, הערכת השווי שביצעה המומחית לפרטיה. אדון בסוגיות אלו אחת לאחת.
א. מניות רובין
46. כאמור, רובין עמד על כך שמעבר ל-15 המניות הרשומות על שמו שאין עליהן מחלוקת, הוא רכש 5 מניות נוספות בשנת 2002 ו-6 מניות נוספות בשנת 2006. בעוד שטענתו בעניין רכישת 5 המניות הנוספות התקבלה, נדחתה הטענה כי נרכשו 6 מניות נוספות. שני הצדדים הלינו על קביעה זו, רובין – על דחיית הטענה לרכישת 6 המניות הנוספות; וגרובר – בעניין קבלת הטענה בדבר רכישת 5 המניות.
47. קביעת בית המשפט באשר לרכישת המניות הנוספות הינה קביעה המבוססת על ממצאים עובדתיים ושמיעת עדים, שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן (ע"א 3099/10 אבו שקרה נ' חדאד, [פורסם בנבו] פסקה 12 (9.10.2012); ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 (15.9.2010)). בניגוד לטענות הצדדים, לפיהן היה על בית המשפט להגיע לאותה מסקנה בעניין שתי קבוצות המניות, הרי שהיה בסיס מוצק להבחנה שערך בית המשפט בעניין שתי קבוצות המניות. אומנם, בשני המקרים – הן לגבי שנת 2002 והן לגבי שנת 2006 – לא הובאה ראיה ברורה כי נרכשו מספר מניות עבור תמורה ששולמה עליהן. אך יש לקחת בחשבון בהקשר זה את העובדה שגרובר עמל על "טשטוש העקבות" הנוגעות למכירת המניות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. לגבי 5 המניות שנרכשו במהלך שנת 2002, גרסתו של רובין כי רכש את המניות בדרך של קבלת הלוואה והעברת שיק בנקאי מוסב לטובת גרובר כתשלום התמורה, קיבלה חיזוק מסוים בדמות דף בנק מיום 17.6.2002 המצביע על חיוב בסך של 260,000 ש"ח (מוצג 14 למוצגי גרובר והחברה). לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי הוכחה רכישת 5 המניות על ידי רובין, אשר התבססה על קביעות שבעובדה ובממצאי מהימנות, לאחר שנדרש בית המשפט בהרחבה לראיות השונות שהוגשו על ידי הצדדים.
48. באופן דומה, לא מצאתי מקום גם להתערב בקביעת בית המשפט באשר ל-6 המניות. בהקשר זה, כל שנטען על ידי רובין בחקירתו הנגדית בעניין התמורה היה כי סכום התמורה בא לידי ביטוי בכך שהוא "ויתר" על סכום של 400,000 ש"ח עמלות שגרובר קיבל ולא העביר אותו לקופת החברה. כך הסביר רובין בחקירתו הנגדית (פרוטוקול הדיון מיום 15.10.2013, עמ' 280-279 למוצג 6 למוצגי גרובר והחברה):
"... הסתכלתי וראיתי בחשבוניות שהוציאה הסוכנות סכום הרבה הרבה יותר נמוך שהיה נראה לי יותר מאשר חשוד שמשהו פה, מיקי לא העביר לחברה... וראיתי שלקוחות איכותיים שהביאו הרבה עסקים של ביטוחים... שילמו עמלות הרבה יותר גבוהות... אמרתי את זה למיקי, התעמתי (כך במקור – ד.מ.) והוא אמר לא. באיזשהו מקום הוא הבין שאני עליתי עליו בעניין הזה.
אמרתי שהפסדתי מהחשבונות בערך 400,000 ש"ח, אם הוא היה מכניס את זה לחברה את החלק שלי זה היה 400,000 ש"ח, ואז בשיחות בינינו על הנושא הזה שהיו שיחות לא הכי נעימות אז סיכמנו שבעצם הוויתור שלי על העניין הזה... מבחינתי זה בעצם הסכום שהוא הסכום שאני מוותר עליו וזה בעצם אני יורד מהסיפור הזה וזה הרכישה."
גרסה זו, עמדה בניגוד לתצהיר עדות ראשית של רובין בו טען כי רכש את המניות במזומן (פסקה 20 לתצהיר עדות ראשית). כשנשאל על הפער בין הגרסאות, ענה תשובה שאינה מניחה את הדעת – כי גם סיפור דברים זה הינו בגדר העברת "מזומן": "כן, זה מזומן, כי אם הוא לקח כסף ולא הכניס לחברה אז מבחינתי זה מזומן" (פרוטוקול הדיון מיום 15.10.2013, עמ' 280, שורות 29-28). מכאן, כי טענות רובין נגד קביעת בית המשפט כי לא נרכשו על ידו 6 מניות נוספות, אינן יכולות להתקבל. בהיעדר אסמכתאות מספקות התומכות בגרסתו, לא ניתן גם לקבל את טענת רובין כי "היגיון כלכלי" כשלעצמו מצדיק את הקביעה בדבר רכישת מניות נוספות.
אשר על כן, לא מצאתי כאמור להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי בעניין זה.
ב. קיפוח זכויות רובין והסעד שניתן
49. כאמור, גרובר שטח טענות רבות נגד הכרעת בית המשפט המחוזי בדבר קיפוח רובין. סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) מקנה לבית המשפט סמכות "לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה", במצב שבו "התנהל ענין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו". הסעיף נותן מענה למצבים שבהם נעשתה חלוקת משאבים בלתי הוגנת בין בעלי המניות בחברה, כאשר הוא מתמקד בשאלה האם נעשה קיפוח, ולא בשאלת מניעי המקפח (ציפורה כהן בעלי מניות בחברה: זכויות תביעה ותרופות כרך ב 132-131 (מהדורה שנייה, 2008) (להלן: כהן); ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת, [פורסם בנבו] פסקה 65 (1.9.2015) (להלן: עניין אדלר); ערן שפינדל ויעל זכות מאבק בעלי מניות: עילת הקיפוח בחברה פרטית וציבורית, 313-310 (2017) (להלן: שפינדל וזכות)). תוכנה של עילה זו הוא גמיש ומשתנה בהתאם לאופי החברה ונסיבות המקרה (ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר, [פורסם בנבו] פסקה 21 (14.12.2006)). כאשר במסגרת זו, יש לבחון האם נפגעו ציפיותיהם הלגיטימיות של בעלי המניות הטוענים לקיפוח (ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' חביב, [פורסם בנבו] פסקה 8 (28.2.2016) (להלן: עניין פרט תעשיות מתכת)). נקודת המוצא לדיון היא כי על בעל המניות הטוען לקיפוח רובץ הנטל להוכיח באופן לכאורי את קיפוחו, אז עובר נטל ההוכחה אל כתפיהם של בעלי המניות הנתבעים להוכיח אחרת (ע"א 10406/06 עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 74 (28.12.2009) (להלן: עניין עצמון); ע"א 3303/13 סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 16 (29.12.2015) (להלן: עניין סימן טוב); ע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' מולר, [פורסם בנבו] פסקה 44 (25.9.2016)).
50. כאמור, לאחר שנדחתה טענתו של רובין כי לא חולקו לו דיבידנדים באופן העולה כדי קיפוח, בית המשפט המחוזי קבע כי זכויותיו של רובין אכן קופחו, בהתבסס על הקביעה כי גרובר משך סכומים נכבדים מן החברה באופן חד צדדי, שיש לראות בו בגדר חלוקה לא שוויונית של רווחי החברה. ברם, קיימת שאלה באלו נסיבות הימנעות מחלוקת דיבידנד עשויה לעלות כדי קיפוח (להרחבה בעניין זה, ראו: עניין פרט תעשיות מתכת). בין השיקולים הרלוונטיים לעניין, יש להבחין בין חברה ציבורית לחברה פרטית, שכן בית המשפט נכון יותר לבוא לעזרת המיעוט בחברה פרטית, מפני שבמסגרת זו קיים פתח גדול יותר לניצולו של המיעוט על ידי הרוב (אירית חביב-סגל, דיני חברות 610-608 (2007) (להלן: חביב-סגל)). אי-חלוקת דיבידנדים בצירוף פעולות אחרות מצד הרוב, המזרימות מכספי החברה לכיסו של בעל השליטה בלבד, עשויות להוביל למסקנה כי החברה נוהלה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי מניות המיעוט (חביב-סגל, עמ' 612; ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 28 (28.5.2012)). ויודגש, גם במקום שבו כל אירוע בפני עצמו לא היה עולה כדי "קיפוח", התמונה הכוללת של מגוון האירועים בכללותה עשויה להוביל למסקנה כי החברה נוהלה בדרך שיש בה משום קיפוח (ראו גם: שפינדל וזכות, עמ' 318-316; כהן, עמ' 155-147; גדיש, שם; עניין פרט תעשיות מתכת, פסקה 14).
51. בהתחשב באמות מידה אלה, לא מצאתי כי קמה בענייננו עילה להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, כי השימוש שעשה גרובר בכספי החברה עולה כדי חלוקה לא שוויונית של רווחי החברה. בית המשפט קיבל שורה של טענות באשר להתנהלות גרובר בכספי החברה: הן בעניין תשלומי המשכנתא של דירת המגורים שנמכרה לחברה (סכום אשר צוין בחוות דעת של רו"ח גולדברג, בסך של 709,355 ש"ח נכון ליום 31.12.2009); סכומי הלוואה אישית ששולמו מכספי הקופה, בסכום מצטבר של 120,000 ש"ח, כאשר גרובר הודה בתצהיר עדות ראשית מטעמו, כי מדובר בהלוואה אישית שלא נלקחה לצרכי החברה וצריכה הייתה להירשם לחובתו בכרטסת (מוצג 5א למוצגים מטעם גרובר והחברה, פסקה 116); הלוואות נוספות שניתנו ללא הצדקה עסקית ובשל יחסים פרטיים בין גרובר לאנשים אחרים (ברידקי וגולדבלט). הרושם המתקבל ממכלול הפעולות שננקטו הוא כי גרובר פעל בחברה כאילו הייתה נכס אישי שלו, מבלי להתחשב כלל ברובין. ברצותו נוטל מהחברה לצרכיו האישיים וברצותו מעניק מכספי החברה לאחרים. לא מצאתי כי יש לקבל את טענות גרובר באשר לממצאים אלה, שהתבססו בפסק דין המפורט על קביעות עובדתיות וחקירת עדים ולאחר שבית המשפט התייחס לטענות בהן הוא דן לפרטיהן. מכאן אפוא כי אין מקום להתערב בקביעה כי משיכות הכספים בסכומים נכבדים מהחברה באופן חד צדדי, בהתחשב ברצף הפעולות בכללותם, עולה כדי קיפוח.
52. יצוין במאמר מוסגר באשר להלוואות שניתנו לברידקי וגולדבלט – הלוואות שנקבע בפסק הדין כי הן למעשה מבטאות משיכה אישית של סכומי כסף על ידי גרובר, באופן העולה כדי קיפוח – כי לא ניתן לקבל את הטענה כי לא היה מקום שבית המשפט יידרש לטענות אלה, בשל כך שמדובר היה בהרחבת חזית אסורה. אף כי עניינן של שתי ההלוואות לא נזכר בכתב התביעה המקורי או המתוקן שהגיש רובין, מדובר בעניינים ששני הצדדים התייחסו אליהם באופן מפורש במהלך הדיונים שהתקיימו לפני בית המשפט המחוזי, ובסיכומים (למשל, בעמ' 8 לסיכומים שהוגשו מטעם גרובר והחברה), מבלי שנשמעה הטענה כי מדובר בהרחבת חזית. כאשר בעלי הדין פורשים את המחלוקת האמיתית ביניהם במהלך הדיון, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד הכובל את בית המשפט לדון בטענות שהובאו במסגרת ההליכים (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 147 (מהדורה 12, 2015); רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ [פורסם בנבו] (15.5.2008)).
53. ובאשר לסעד שניתן בשל הקיפוח. כאמור, בית המשפט המחוזי הורה על סעד של "רכישה כפויה", אשר נקבע כי הינו מוצדק בנסיבות העניין נוכח קיפוח רובין ואובדן האמון בין בעלי המניות בחברה שיש לראותה במעין שותפות. בהקשר זה יצוין כי סעיף 191 לחוק החברות מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב וגמישות בכל הנוגע לסעד שיוענק להסרת הקיפוח, בהתאם לנסיבות השונות של כל מקרה ומקרה (רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, פ"ד נט(3) 380, 384 (2005) (להלן: עניין חסקי); עניין אדלר, פסקה 76; עניין פרט תעשיות מתכת, פסקאות 8 ו-22; ע"א 3662/17 פלוני נ' פסגות זיו השקעות ופיתוח, [פורסם בנבו] פסקה 18 (1.2.2018) (להלן: עניין פסגות); כהן, עמ' 93). המדובר ב"רקמה פתוחה", המאפשרת לבית המשפט לפעול בדרכים יצירתיות על מנת להביא לפתרון יעיל וצודק של המחלוקת בין הצדדים, תוך "תפירה ידנית" של כל מקרה ונסיבותיו (ע"א 6290/17 מגנזי נ' לוי, [פורסם בנבו] פסקה 15 (11.2.2018) (להלן: עניין לוי); עניין אדלר, פסקה 76)).
54. במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט במתן סעד להסרת קיפוח הוכר השימוש במנגנון של "רכישה כפויה", לצורך הפרדת כוחות ומתן מענה לאובדן אמון. זאת נוכח העובדה שהוא מאפשר מתן פתרון יישומי פשוט באופן יחסי (ראו גם: עניין לוי, פסקה 16), על אף חסרונו המרכזי של הסעד. חיסרון זה, אשר בגינו התעוררה מחלוקת של ממש גם בענייננו, הוא הצורך בקבלת הערכת שווי אובייקטיבית, שאינה משקפת בהכרח את השווי שכל אחד מהצדדים מייחס לחברה ואף עשויה להיות יקרה (עניין אדלר, פסקה 85). בראי האמור, לא מצאתי כי יש לקבל את טענות גרובר, לפיהן שלא בצדק הורה בית המשפט על "הפרדת כוחות" בכלל, ובמנגנון של "רכישה כפויה" – בפרט. זאת במיוחד נוכח העובדה שמדובר במצב של אובדן אמון בין בעלי מניות בחברה שהיא אכן מעין שותפות (ראו גם: עניין לוי). בהקשר זה, גם אין לקבל את טענות גרובר, על פיהן אין מדובר בחברה שהיא "מעין-שותפות" (להרחבה בעניין המבחנים ל"מעין שותפות", ראו: עניין אדלר, פסקה 77). זאת בהתחשב במספרם המצומצם של בעלי המניות בחברה, כאשר פועלים בה הלכה למעשה רק שני בעלי מניות; באופייה המשפחתי של החברה (אשתו של גרובר הייתה בעלת מניות בתחילת הדרך, אחיו של גרובר בעל מניות גם היום כאשר מניותיו מוחזקות יחד עם גרובר); ובפעילותם של בעלי המניות המאופיינת ביחס אישי, גם אם היחסים ביניהם ידעו מהמורות לאורך הדרך.
55. ועוד. התאמת הסעד לנסיבות המקרה היא מלאכה עליה אמונה הערכאה הדיונית, במסגרת שיקול הדעת הרחב הניתן לה. מעבר לכך, סעד ההתמחרות המבוקש על ידי גרובר מתאים יותר למצב שבו קיים צורך בהפרדת כוחות מבלי שהוכח קיפוח (עניין אדלר, פסקה 90), ולא למצב שבו קיימים פערי כוחות משמעותיים בין הצדדים (עניין לוי, פסקה 17).
56. ובשולי עניין זה אציין כי הסעד אשר נבחר על ידי בית המשפט מתון יחסית, שכן התנהלותו של גרובר הייתה עלולה גם להוביל לפירוקה של החברה. בחברה מעין זו, המהווה כאמור "מעין שותפות", קיימת חובת גילוי מוגברת בין בעלי המניות זה כלפי זה והפרת החובה עלולה להוביל בנסיבות מסוימות לפירוק החברה (ראו: ציפורה כהן בעלי מניות בחברה: זכויות תביעה ותרופות כרך א 370 (2006); ע"א 8817/02 קליר כימיקלים שיווק (1994) בע"מ נ' עצמון [פורסם בנבו] (27.3.2008); עניין חסקי).