22. לאחר שהגישה המומחית את חוות דעתה המעודכנת ביום 27.10.2016 (להלן: חוות הדעת המעודכנת), הגיש רובין בקשה "לתיקון טעות" שנפלה לטענתו בחוות הדעת, באשר לאופן שבו נלקח בחשבון על ידי המומחית סך של 300,000 ש"ח בעניין "עסקת בודפשט" באשר לשווי החברה. לאחר שנדרשה המומחית לעניין זה בהתייחסות שהוגשה ביום 24.11.2016, הובהר בהחלטה מיום 29.11.2016 כי כוונת בית המשפט הייתה כי אין להפחית מהערכת השווי את הסכום האמור, ובד בבד אין להפחית את הסכום האמור גם מהסכום המגיע לרובין על פי הערכת השווי. לאחר שניתנה החלטה זו, הוגשה בקשה מטעם גרובר מיום 1.12.2016, לפיה לא היה על בית המשפט לקבל את האפשרות הזו שהועלתה על ידי המומחית ובקשה זו נדחתה.
פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי מיום 30.3.2017
23. ביום 30.3.2017 ניתן פסק הדין הסופי בעניינם של הצדדים. פסק הדין ניתן על בסיס הערכת המומחית בנוגע לשווי החברה, בגדרה נקבע כי השווי לצורך רכישת מניות רובין עומד על סך של 4,415,000 ש"ח, נכון לחודש ינואר 2016. כמו כן, נקבע כי יש לפסוק לטובת רובין את ההוצאות הריאליות שהוצאו על ידו, ואין בעובדה שנדחו טענות רבות מטענותיו כדי לשנות מכך שבעיקרה תביעתו התקבלה. אשר על כן, ובהתחשב בהיקף ומורכבות ההליך, חויבו גרובר והחברה בתשלום שכר טרחה והוצאות משפט בסך של 659,573 ש"ח כאשר נקבע כי סכום זה שולם בפועל בגין שכר טרחה לבא-כוחו הקודם של רובין, עו"ד אוזן; 80,000 ש"ח שכר טרחת משרד הרצוג, פוקס, נאמן; חלקו של רובין בשכר טרחת המומחית, בסך של 55,110 ש"ח; סכום גלובאלי בגין הוצאות נוספות בסך של 9,000 ש"ח; וסכום האגרה ששולמה בגין סכום התביעה המקורי.
24. שני הצדדים ערערו על פסק הדין ועל פסק הדין הסופי שניתן, גרובר והחברה מזה, ורובין מזה.
טענות הצדדים בע"א 4179/17 טענות גרובר
25. לטענת גרובר, בית המשפט שגה בקבעו כי רובין רכש 5 מניות נוספות בשנת 2002, כאשר אין חולק כי ברשם החברות רשומות על שמו 15 מניות בלבד ורובין עצמו הצהיר במסגרת הליך משפטי אחר כי הוא מחזיק ב-15 מניות בלבד. זאת על אחת כמה וכמה משהתבססה הקביעה שרובין רכש 5 מניות נוספות על ראיה אחת בודדת בדמות דף חשבון בנק המצביע על משיכת סכום של 260,000 ש"ח מבלי שיש בה כדי להוכיח דבר לגבי רכישת מניות.
26. עוד טען גרובר כי בצדק נדחו מרבית טענות רובין לקיפוח, אך היה על בית המשפט לדחות אף את יתר הטענות, שמקורן בשגגות טכניות שנפלו בענייני הנהלת החשבונות של החברה. בית המשפט המחוזי שגה גם כאשר קבע כי תשלום החזר הלוואה אישית שנעשה מתוך כספי החברה מהווה אף הוא קיפוח. לטענת גרובר, לא נפל פגם בהתנהלות זו, לאור הנוהג לבצע משיכות מהחברה על פי צרכי בעלי מניות תוך חיוב הכרטסת האישית. מה גם, שרובין עצמו קיבל מהחברה הלוואות. באשר להלוואות ברידקי גולדבלט, מדובר בנושאים שלא בא זכרם בכתב התביעה, והם בגדר הרחבת חזית אסורה, שלא ניתן היה לבסס עליה טענת קיפוח. מכל מקום, מדובר בהלוואות שניתנו מטעמים שיווקיים.
27. על כל אלה הוסיף גרובר כי הטענות שהתקבלו על ידי בית המשפט המחוזי אינן עולות כדי קיפוח, שכן הן גרובר והן רובין משכו כספים מהחברה כדבר שבשגרה באמצעות רישום בכרטיסם, וברור מאליו כי גרובר כבעל מניות הרוב רשאי היה למשוך מהחברה יותר כספים מאשר רובין. יתר על כן, בית המשפט עצמו קבע כי רובין זכה לקבל במשך השנים דיבידנדים בסכום גבוה משמעותית מזה שהיה אמור לקבל על פי שיעור אחזקותיו בחברה, על כן לא היה כל מקום לקבל את הטענה כי זכויותיו קופחו, ולכל היותר מדובר היה בקיפוח שולי וזניח.
28. גרובר חזר על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי, כי לא היה מקום לקבוע כי מדובר בחברה שהיא "מעין-שותפות", בהתחשב במערך היחסים בחברה. מכל מקום, בהתחשב בהתנהלות רובין אשר עלתה בכל מקרה כדי חוסר תום לב, אף בקביעה כי החברה הינה מעין שותפות לא היה כדי להצדיק מתן סעד של רכישה כפויה של מניות, כי אם סעד של התמחרות.
29. עוד טען גרובר כי ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי הוראות שגויות למומחית, לצורך קביעת שווי החברה כדלקמן:
ראשית נטען כי בית המשפט שגה כשלא הורה למומחית להתייחס בחישוביה לסכומים אותם קיבל רובין ביתר כדיבידנד. על פי חוות דעתו של רו"ח גולדברג, שבית המשפט אימץ את קביעותיה, חולק לרובין בפועל סכום של כ-25% מכלל הדיבידנדים שחילקה החברה, אף כי רובין החזיק בממוצע במשך השנים בכ-19% ממניות החברה.
כן שגה בית המשפט כאשר דחה את הטענה כי לצורך חישוב שווי החברה יש להפחית מנכסי החברה את הכספים שהתקבלו ממעוז, משאין חולק כי רובין וגרובר סיכמו ביניהם בשנת 1998 כי לא יהיה לרובין חלק בכספים "המיוחדים" שהיו מיועדים להתקבל ממעוז, שמקורם בתקופה מלפני כניסתו של רובין לחברה. בית המשפט גם שגה כאשר לא הורה למומחית ליישם את מנגנון השלמת השכר אשר נקבע בהסכם בין הצדדים משנת 1998, על פיו שכרו של רובין יהיה בשיעור של 33% משכרו של גרובר.
עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין להפחית מהערכת שווי החברה גם את התמורה שהתקבלה ממכירת דירת המגורים, אותה היה רשאי גרובר לקבל כדיבידנד חריג, משקבע כי יש לראותה כחוב חלוט לחברה. לטענת גרובר, משיכת התמורה ממכירת הדירה נרשמה בשלב ביניים בלבד בכרטסת גרובר, עד למשיכתה כדיבידנד וזאת משיקולי מס, ואין כל מקום לזקוף זאת לחובתו.
בית המשפט גם טעה כאשר לא הפחית את חובו של רובין לחברה בגין תשלום אישי של רובין שהחברה שילמה עבור "עסקת בודפשט", בנמקו כי לא ניתן לחייב את רובין בגין עסקה זו מכוח היותה עסקה פרטית. בית המשפט המחוזי גם שגה משלא הורה למומחית להפחית במסגרת הערכת השווי מנכסי החברה העומדים לחלוקה את החוב בסך של 210,000 ש"ח בגין תביעת חברת פולימרים, אשר הפך מחוב של רובין לחברה, להוצאה של החברה. בקשת גרובר והחברה מיום 29.3.2017 לתיקון השגגה נדחתה בפסק הדין הסופי שניתן ביום 30.3.2017 בנימוק שאין כל מקום להידרש לבקשות נוספות בעניין חוות הדעת, על אף שרובין כלל לא הכחיש כי נפלה טעות בחוות דעתה של המומחית.
כמו כן נטען כי על אף שבית המשפט המחוזי הורה באופן ברור וחד-משמעי למומחית להביא בחשבון את העובדה כי החברה ערבה להלוואות שנתנו חברות ביטוח למבוטחיה, וכי יש להפחית מסכום ההון העומד לחלוקה ערבויות אלה, בסופו של דבר קיבל בית המשפט את עמדת המומחית כי אין מקום להפחית משווי החברה ערבויות שסיכויי מימושן נמוכים. בכך התיר בית המשפט למומחית "לתקן" את פסק הדין בהליך שאינו מוכר בדין.
30. לבסוף טען גרובר נגד סכום ההוצאות שהושת עליו לשלם לרובין, ובעיקר נגד חיובו בתשלום שכר טרחת עו"ד אוזן, בא-כוחו הקודם של רובין בסך של 659,573 ש"ח, חרף העובדה שנדחו רבות מטענות רובין.
טענות רובין
31. מנגד, רובין טען כי אין שחר לטענות שהועלו נגדו. ראשית, הקביעה כי רכש 5 מניות נוספות במהלך יוני 2002 מעוגנת היטב בחומר הראיות. שנית, אין בסיס לטענות כי הוא לא קופח וכי בית המשפט קיבל רק טענות בודדות כקיפוח שנבע רק מרישום לא מדויק. גם אם נדחו מספר טענות קיפוח מצד רובין, התקבלו שורה ארוכה של טענות בדבר מעשי קיפוח חמורים. גם אין לשעות לטענות נגד קביעות עובדתיות שקבע בית המשפט המחוזי באשר לקיומו של קיפוח.
32. גם טענות גרובר נגד הסעד שניתן – רכישה כפויה – דינן להידחות. הרף שנדרש לצורך מתן סעד זה הוא רף נמוך, ונטל ההוכחה שחל על בעלי מניות המיעוט הוא קל. די בכך שהמיעוט יראה ראשית ראיה למעשים פוגעניים שביצע בעל השליטה. במקרה זה, כאשר נדחו רק אחדות מטענות הקיפוח, וגם אלה שנדחו נדחו שלא בצדק מהנימוק שרובין ידע על אותם מעשי קיפוח פסולים, ממילא אין כל מקום לטענה זו. כמו כן, אין לקבל את טענת גרובר כי בית המשפט היה צריך להורות למומחית להפחית סכומים שונים מהערכת השווי שביצעה. ההיפך הוא הנכון, הערכת השווי אליה הגיעה המומחית נמוכה יתר על המידה (טענותיו המפורטות של רובין בהקשר זה יובאו להלן במסגרת פירוט טענותיו בערעור שהוגש על ידו).
גם הטענות בדבר ההוצאות שהושתו לטובת רובין הן אותן טענות שהועלו והוכרעו זה מכבר על ידי בית המשפט המחוזי, ומכל מקום, המדובר בהוצאות ריאליות המוצדקות בנסיבות העניין, נוכח קבלת מרבית הסעדים להם עתר רובין.
טענות הצדדים בע"א 4180/17
טענות רובין
33. ראשית, בערעורו חזר רובין על הטענות שהעלה בהליך לפני בית המשפט המחוזי בנוגע לשיעור אחזקותיו בחברה, וטען כי בית המשפט דחה שלא בצדק את מלוא טענותיו כי מימש אופציה לרכישת מניות נוספות, על אף שהטענות גובו בתשתית ראייתית נרחבת.
34. שנית, ועיקר, טענת רובין היא כי בית המשפט שגה בקבעו את מחיר הרכישה של מניותיו, בהתבסס על הערכת השווי הנמוכה שנקבעה על ידי המומחית. תוצאה זו אליה הגיע בית המשפט המחוזי, אשר העריך בסופו של יום את שווי החברה בחסר, בעוד שהוא זכאי היה לסכומים גבוהים בהרבה, נבעה ממספר שגיאות.
35. כך נטען כי שגה בית המשפט בקבעו את שווי החברה בהתאם להערכת השווי שבוצעה בשיטת ה-DCF (היוון תזרימי המזומנים), על אף ששווי נכסיה של החברה – כ"עסק חי" – גבוה באופן משמעותי מהערכת השווי שנערכה.
36. מעבר לאמור, גם בהערכת השווי וגם בהנחיות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי על מנת שההערכה תשקף את תמונת המצב המלאה של החברה, נפלו שגיאות. כך למשל, שגה בית המשפט בכך שהעריך את הכנסותיה והוצאותיה הצפויות של החברה אך ורק על בסיס דוחות החברה לשנת 2011 בהתעלם מנתונים כספיים מהשנים הקודמות, על אף שקיימים פערים ניכרים בין הנתונים הכספיים לשנת 2011, לאחר פרוץ הסכסוך בין הצדדים, לבין הנתונים לשנת 2010. גם לא נלקחו בחשבון קביעות בית המשפט באשר לקיפוח רובין – כך בחישובי המומחית לא ניתן ביטוי לכך שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי החוב לגולדבלט הינו חוב אישי של גרובר לחברה. בית המשפט גם שגה בקבעו כי לא קופחו זכויותיו של רובין בשל רכישת רכב יוקרה על ידי גרובר, וגם נתון זה צריך היה לבוא לידי ביטוי בהערכת השווי.
37. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט כאשר הורה שיש להפחית את "יתרת הלקוחות" משווי נכסיה הפיננסיים של החברה, על אף שהתברר כי חלק מהסכומים שנכללו בקטגוריה זו אינם יכולים להיחשב כנכס המשמש ליצירת הכנסה. באותו אופן שגה בית המשפט בקבעו כי יש להפחית את רווחי החברה עד ליום 31.12.1997 מיתרת הרווחים שלה במסגרת הערכת השווי, שכן בעת שרכש רובין את מניות החברה בשנת 1998 הוא רכש גם את מלוא הזכויות במניות החברה במועד הרכישה. גם שגה בית המשפט בקבעו כי יש להפחית את חלקו במחצית מסך הערבויות שהעמידה החברה. המומחית קבעה כי אין להפחית את הערבויות משווי החברה, אלא אם הוכחה הסתברות ממשית למימוש הערבות, והסתברות כזו לא הוכחה. גם לא הובאה כל ראיה המעידה כי מומשה ערבות כלשהי נגד החברה.
38. גם שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא חייב את גרובר להשיב לחברה את ההפרש הכספי שבין סכום רכישת דירת המגורים על ידי החברה בשנת 2002 לבין הסכום המדווח של מכירת הדירה על ידי החברה בשנת 2009 ואת יתר ההוצאות שהוציאה החברה בגין עסקה זו.
39. כמו כן נטען כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי יש להפחית מחלקו של רובין את הסכום המלא הכולל מע"מ של עמלות שקיבל מחברות הביטוח הראל והכשרה בעוד שאת חלקו של המע"מ מסך כל העמלות, העומד על כ-11,000 ש"ח העביר רובין זה מכבר לידי רשויות מע"מ. עוד שגה בית המשפט בכך שלא הורה למומחית לבצע התאמות בעת הערכת השווי בקשר לדיבידנדים שחולקו בסוף שנת 2010, שכן בעוד שהוא קיבל את חלקו לפי שיעור אחזקות העומד על 15 מתוך 77 מניות, בית המשפט קבע כי רובין רכש 5 מניות נוספות והוא לא קיבל הלכה למעשה את החלק היחסי הנוסף של הדיבידנד לו הוא היה זכאי.
לבסוף נטען כי על בית המשפט המחוזי היה לתת משקל משמעותי במסגרת פסק הדין להתנהלותו הפסולה והכוחנית של גרובר.
טענות גרובר
40. מנגד טען גרובר כי טענותיו של רובין חסרות שחר ועוגן ראייתי. רובין מבקש לערער על קביעות עובדתיות ברורות בפסק הדין המבוססות היטב בחומר הראיות ומתוך התרשמותו של בית המשפט המחוזי מאמינות העדים. באשר ל-6 המניות הנוספות שרובין טען כי רכש, הודגש כי רובין לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי אכן רכש מניות מעבר ל-15 המניות הרשומות על שמו, והוא גם לא הציג כל גרסה מדוע לא נרשמו המניות הנוספות שנרכשו על ידו כביכול.
41. מטבע הדברים, גרובר גם טען כי יש לדחות את טענות רובין נגד הערכת השווי שערכה המומחית. כך נטען כי אין לקבל את הטענה כי היה על המומחית להימנע מלעשות שימוש בנתונים הכספיים לשנת 2011 משעסקינן בעניין מקצועי המצוי בתחום מומחיותה של המומחית, שהמומחית כלל לא נחקרה עליו. כמו כן, קביעת בית המשפט כי יש להפחית את רווחי החברה מלפני שנת 1998, מעוגנת היטב בלשון ההסכם בין הצדדים.
42. גם לא היה מקום לטענות רובין בנוגע להפחתה בשל הערבויות, זאת בייחוד בהתחשב בכך שבית המשפט קיבל כאמור בהחלטה מיום 8.9.2016 באופן חלקי את עמדת המומחית, על פיה אין מקום להפחית משווי החברה ערבויות שסיכויי מימושן נמוכים ובסופו של יום התקבלה החלטה להפחית סכום נמוך יותר, וזאת לטובת רובין.