23. לעניין העברת הכספים לאבו מיאלה, מאשר המשיב כי אכן אין בידו תיעוד או אסמכתא בדבר העברה זו. עם זאת, נוכח מכלול היחסים בין החברה לאבו מיאלה, יחסי האמון ומעמדו המיוחד של אבו מיאלה, המשיב לא סבר בזמן אמת שיש צורך לתעד העברה זו. אבו מיאלה, מציין המשיב, לא היה "לקוח" בלבד, כי אם הנציג היחיד של החברה בשטחי יהודה ושומרון ואשר בלעדיו החברה לא היתה מגיעה לשוק לקוחות כה גדול ומשמעותי. עוד טוען המשיב כי גם התקשרויות עם לקוחות וספקים אחרים של החברה לא גובו בהסכמים כתובים או בניירת, כפי שאף הודה רואה החשבון ונה בחוות דעתו.
24. באשר לעסקת חג הרמדאן שנקשרה בין המשיב לאבו מיאלה, טוען המשיב כי מדובר היה במיזם משותף שאמור היה להניב רווח ממשי לחברה. כל צד אמור היה להביא את היתרונות והיכולות שלו – החברה הביאה את המימון ואילו אבו מיאלה אמור היה לדאוג לכל השאר.
25. אין חולק, מוסיף המשיב, כי במועד העברת הכספים לידי אבו מיאלה, זה האחרון היה מצוי בחוב כלפי החברה. אולם, חוב זה לא היה מפתיע או חריג שכן היה לו כבר חוב של כ- 9 מיליון ₪ כלפי החברה בסוף שנת 2013. נכון לסוף חודש יוני ותחילת חודש יולי 2014, המשיב נדרש להפעיל שיקול דעת עסקי האם נכון יהיה "לסגור את הברז" לאבו מיאלה, ובכך למוטט אותו ולפגוע בהכנסות השוטפות של החברה ובסיכויי הגבייה של החוב הקיים, או לסייע לו לעבור את התקופה הקשה שנוצרה שלא באשמתו.
26. אכן, מוסיף המשיב, הנתון המוצג על ידי כונסי הנכסים בדבר ירידה בהיקפי המכירות לאבו מיאלה במחצית הראשונה של שנת 2014 לעומת שנת 2013, נכון. אולם, המסקנה הנגזרת מכך הפוכה, בהתחשב במצבה של החברה באותה עת. העובדה שאבו מיאלה הצליח לרכוש מהחברה סחורה בהיקף של 21 מיליון ₪ בשנת 2013 הצביעה על פוטנציאל המכירות שלו לגבי שנת 2014 ומכאן סבר המשיב כי הדבר עשוי להגדיל את היקף המכירות שלו בשטחי יהודה ושומרון בשנת 2014. כמו כן, טיעון זה בדבר ירידה בהיקף מכירות של לקוח בנקודת זמן מסויימת בהשוואה לשנה קודמת הוא חוכמה שלאחר מעשה. זו דרך חשיבה אופיינית לרואה חשבון המעיין בדוחות כספיים של חברה בפירוק ולא חשיבה עסקית של מנהל עסק שחייב להגדיל את מחזור המכירות שלו ואת תזרים המזומנים בדחיפות. נוכח האמור, ראוי שתעמוד למשיב הגנת שיקול הדעת העסקי.
27. עוד טוען המשיב, כי כונסי הנכסים לא טרחו לאמת או לשלול את טענותיו מול אבו מיאלה ומסתירים חקירה שבוצעה בעניינו.