עוד נטען, כי בחודשים אפריל – מאי 2006 שינו הנתבעים את מדיניות ההשקעה של הקרן, שינו את המוצרים הפיננסיים בהם השקיעו, ביטלו את מנגנוני ההגנה, הקטינו את הפיזור והגדילו את הסיכון.
התובעים טענו כי הנתבעים יצרו מדיניות השקעה חדשה לחלוטין, מסוכנת מאוד, שאינה דומה כלל למדיניות הקודמת. מדיניות זו היא שהביאה תוך זמן לכך ש- 73% מנכסי הקרן ירדו לטמיון.
נטען, כי עם המפולת הדרמתית בנכסי הקרן הקפיאו הנתבעים ביולי 2006 את הכניסה והיציאה מן הקרן ואת פרסום ה- NAV. רק אז למדו התובעים כי בקרן היה מנגנון הקפאה בניגוד להסכמי ההשקעה הקודמים - בהם הנזילות הייתה חודשית ללא כל סייגים וללא מנגנון הקפאה.
כמו כן, הוצגו לתובעים מצגים מטעים במזיד כדי לטעת בהם את התחושה כי המדיניות המקורית ממשיכה לחול. כך למשל, השתמש דוידסקו בנייר המכתבים של חברת הניהול ולא עדכן את התובעים כי שמה של חברת הניהול שונה, מעמדה השתנה וכי גורמים חדשים מחו"ל הצטרפו אליה.
התובעים טענו כי חוק השקעות משותפות בנאמנות תשנ"ד – 1994 (להלן: "חוק השקעות משותפות" או "חוק השקעות משותפות- 1994") חל על כל ההסכמים המאוחרים יותר וכי אין כל נפקות לתניה בהסכם מודל V הקובעת כי החוק אינו חל, שכן הוראות החוק הן קוגנטיות.
לטענת התובעים, לתחולת חוק השקעות משותפות יש השלכה משפטית מקיפה על הנתבעים והיא אף בעלת היבטים פליליים.
עוד נאמר, כי בהתאם לסעיף 83 לחוק השקעות משותפות אחראים מנהל הקרן, הדירקטורים, המנהל הכללי והנאמן כלפי התובעים בגין הנזק שנגרם להם.
עוד טענו התובעים, כי בהסכם השקעה מודל I צוינה במספר מקומות תחולת חוק השקעות משותפות בנאמנות.
לדברי התובעים, כיהנו הדירקטורים הישראלים של הקרן – הנתבעים 16-12– כדירקטורים בקרן בעת המעבר לחו"ל.
כלפי דירקטורים אלה נטען כי הם נטשו את משמרתם, עצמו את עיניהם ונמנעו מלספר למשקיעים דבר וחצי דבר כולל עזיבתם את הקרן.
כנגד הדירקטורים החדשים של הקרן – הנתבעים 18-17 – נטען כי הם גויסו לקרן על מנת למשוך משקיעים זרים בעלי ממון וכי הצטרפותם לקרן והחלפת הדירקטורים הישראלים - נעשתה מבלי ליידע את התובעים.
עוד נטען, כי קרדיט סוויס, אשר הוצג כגוף עוצמתי שיש בו כדי להיטיב עם הקרן, פעל במספר מישורים בעלי פוטנציאל לניגוד עניינים.
נטען, כי נאמנות מזרחי, אשר הייתה אמורה להיות נאמן בהתאם לחוק השקעות משותפות, לא ביצעה את תפקידה; מעלה באמון המשקיעים בה והשאירה אותם חשופים.
לדברי התובעים, הפרה נאמנות מזרחי חובות החלות עליה מכוח חוק השקעות משותפות - הן בגין פעילות ומחדלים שנעשו על ידה באופן ישיר והן בגין פעולות שנעשו על ידי ה"נאמן" החלופי.
כמו כן, מעלה נאמנות מזרחי באמון המשקיעים או התרשלה בכך שלא ווידאה כי כספי המשקיעים מועברים לנאמן חילופי הנכנס בנעליה, ואף לא גילתה למשקיעים את פרטי ההעברה לחו"ל.
כל עוד לא מונה נאמן חדש לקרן, טענו התובעים, יש לראות בנאמנות מזרחי כאילו המשיכה להיות נאמן.
לחלופין, נטען כי אם אין לראות בנאמנות מזרחי כנאמן לפי חוק השקעות משותפות, הרי שבהסכמתה למצג לפיה היא נאמן, גרמה להונאת המשקיעים ולאובדן האפשרות כי יהיה נאמן כדין.
עוד נטען, כי נאמנות מזרחי הפרה חובות החלות עליה מכוח חוק הנאמנות תשל"ט – 1979 (להלן: "חוק הנאמנות") ומכוח חוק השומרים תשכ"ז – 1967 .