פסק דין
1. לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע (כב' הרשם הבכיר א' הדר) מיום 4.9.18. בפסק הדין קיבל בית המשפט באופן חלקי את תביעת המשיבה, וחייב את המבקשת לשלם לה סך של 12,000 ₪ בגין דמי תיווך, סך של 2,000 ₪ בגין שכר טרחה וסך של 250 ₪ בגין הוצאות משפט.
2. עיקר המחלוקת בין הצדדים בזכאות המשיבה לתשלום דמי תיווך מעסקת מכר מקרקעין שנכרתה ביחס לדירה שבבעלות המבקשת, בנסיבות בהן הסכם התיווך לא נערך בכתב, כמתחייב בחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו – 1996 (להלן: "החוק"), כפי שיפורט בהרחבה בהמשך.
3. יאמר מיד שאין מקום ליתן רשות ערעור בכל שאלה עובדתית הנוגעת לפרשה. העובדות נקבעו על יסוד העדויות והמסמכים שהובאו לפני בית המשפט. על פי הפסיקה אין מקום ליתן רשות ערעור על בית המשפט לתביעות קטנות בעניינים עובדתיים, אלא אם יש שגיאה בולטת על פני פסק הדין. לא מצאתי שגיאה בולטת שכזו בקביעת הממצאים שבעובדה ובשיקולי המהימנות של בית המשפט, אשר נימק את ממצאיו בבהירות ובהעמקה. לפיכך, עיקר הדיון יתמקד בשאלה המשפטית העומדת בבסיס בקשת רשות הערעור.
4. הצדדים לא התנגדו להצעת בית המשפט כי אם תינתן רשות ערעור, יינתן פסק הדין על יסוד הכתובים, ללא דיון, כדי לחסוך בהוצאותיהם. כמפורט בהמשך, רשות ערעור ניתנת, הדיון מתקיים כערעור והערעור גם מתקבל. על מנת לחסוך בהוצאות הצדדים, ובשים לב להסכמתם, הדיון מתקיים על יסוד הכתובים בלבד, ופסק הדין ניתן ללא דיון בנוכחות הצדדים.
רקע עובדתי בתמצית
5. המשיבה, מתווכת במקצועה, תיווכה בין המבקשת לבין הרוכשים. תיווך, שהוביל לעסקת מכר בנכס. המשיבה בתביעתה, טענה, כי תחילת מערכת היחסים בין המשיבה למבקשת החלה לאחר שמתווך אחר בשם ויסוסקי (להלן: "ויסוסקי") פנה אל המשיבה וסיפר לה כי הוא מתקשה זמן רב למכור נכס מסוים, הנכס שבבעלות המבקשת, והציע למשיבה לפעול למען מכירת הנכס.
6. בכתב התביעה נטען, כי בחודש אפריל 2015, המשיבה וויסוסקי נפגשו עם המבקשת בביתה, במהלך הפגישה סוכם, כי המשיבה תפעל למען מכירת הדירה בתמורה לשכר טרחה המקובל בשוק על סך 2%, כולל מע"מ, ממחיר הדירה. בשלב זה, טענה המשיבה, כי ביקשה מהמבקשת להעלות את ההסכמות ביניהם על הכתב ולהחתים את המבקשת על טופס הזמנת שירותי תיווך, אך המשיבה בחוסר תום לב נמנעה מלחתום על הזמנת שירותי התיווך, והבטיחה כי בתה, עורכת דין במקצועה, המייצגת אותה בהליך מכירת הנכס, תדאג לשלם לה את שכר טרחתה. עוד טענה המשיבה, כי המבקשת אף המריצה אותה למצוא קונה לנכס, על ידי כך שהבטיחה לה שכל שקל מעבר לסכום של מיליון ומאה ₪ שיתקבל עבור מכירת הנכס, "ייכנס" לכיסה של המשיבה. המבקשת תיארה, כי בין השתיים נרקמה מערכת יחסים קרובה וחברית, וכי במהלך אותה התקופה פעלה ללא הרף למכירת הנכס, עבדה סביב השעון והצליחה להביא עשרות קונים פוטנציאלים. עבודתה הנמרצת, הובילה לכך שבחודש נובמבר 2015 אותרו רוכשים מתאימים ונכרת הסכם מכר.
7. בכתב התביעה פירטה המשיבה את השתלשלות הדברים (מסרונים עם בנותיה של המבקשת, שיחות טלפון, משא ומתן כושל ועוד) מרגע מכירת הנכס והדרישה לתשלום דמי התיווך שבאה בעקבותיה, ועד סירובה של המבקשת לשלם לה סכום כלשהו בגין שכר טרחתה. המשיבה הדגישה את חוסר תום לבה של המבקשת, אשר הוליכה אותה שולל, בכך שניצלה את מסירותה וגרמה לה לנזקים כלכליים כבדים.
8. המבקשת בהגנתה, הדגישה, כי המשיבה מעולם לא ביקשה ממנה לחתום על הזמנת שירותי תיווך. זאת, משום שהבהירה לה מלכתחילה, שעה שפנתה אליה מיוזמתה, כי היא אינה זקוקה לשירותי תיווך. עוד טענה בהגנתה, כי מעולם לא נתקלה בקושי למכור את הנכס, כי מדובר בנכס מבוקש, במיקום מבוקש, וכי עצם העובדה שלא נמכר עד היום נעוצה במחיר הגבוה שביקשה עבורו, שאינו משקף את מחיר השוק. כן ציינה, כי בתחילת התהליך נעזרה בשירותי תיווך, אך לאחר מכן הבהירה לכל המתווכים שפנו אליה, כי היא אינה זקוקה לשירותי תיווך, וכי לא תחתום על שום מסמך. לדברי המבקשת, המשיבה הסכימה לתנאיה של המבקשת, וזו ציינה בפניה כי את שכר טרחתה בגין מכירת הנכס תגבה כבר מהקונים.
9. המבקשת לא חלקה על העובדה שהקונה של הדירה הגיע בזכות המשיבה. לדבריה, אך בשל קשרי החברות ביניהן, החליטה לגמול למשיבה על השקעתה, ולשלם לה סך של 5,000 ₪, כמחווה של הערכה מצדה. אולם בהמשך חזרה בה גם מכוונה זו, בשל התנהלותה הבלתי הוגנת של המשיבה מול בתה של המבקשת.
10. סיכומו של דבר, טענה המבקשת בהגנתה, כי בהיעדר הסכם כתוב בין הצדדים, כמתחייב מכוח החוק, יש לדחות את תביעת המשיבה.