בע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי הנ"ל נעשתה האבחנה בין אחריות אישית בנזיקין לבין אחריות אישית חוזית, כאשר לגישתו של השופט שמגר, ההבדל בין השתיים הוא יכולת הבחירה של הנושה החוזי :
"האחריות החוזית מבוססת על חבות רצונית. הנושה החוזי הוא נושה רצוני. אין אדם נכפה, בדרך כלל, להתקשרות חוזית עם חברה. האחריות הנזיקית נכפית על המזיק הר כגיגית. היא איננה מבוססת על פעולה רצונית של הניזוק. הנושה הנזיקי איננו נושה רצוני. הוא מוצא עצמו מול חברה. הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה".
לאור ההבדלים הנ"ל נקבע בע"א 10385/02 דן מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 53:
"להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב – המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית – הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית."
ובע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (פורסם בנבו) נאמר עוד בעניין אבחנה זו:
"כאשר תובע שכרת חוזה עם חברה מגיש תביעה כנגד החברה ומצרף לתביעה גם אורגן או נושא משרה בה – ובמסגרתה טוען כי החברה הפרה את החוזה עימו, ובנוסף טוען כי יש הצדקה להטיל אחריות אישית בגין אותה הפרה לא רק על החברה עצמה אלא גם על האורגן או נושא המשרה בחברה בהתאם לעיקרון תום הלב – עליו להוכיח כי מדובר במקרה חריג שמצדיק נקיטה בצעד שכזה, דהיינו מקרה שנופל בגדר אותם "מקרים נדירים דוגמת תרמית"
22. לכן, לתובע המגיש תביעה כנגד אורגן או נושא משרה בגין הפרת חוזה שנחתם עימו על ידי החברה, היכולת לפעול בשני מסלולים אפשריים: המסלול הנזיקי או המסלול החוזי. עם זאת, עליו להעדיף תחילה את המישור הנזיקי, כאמור בע"א 313/08 עזמי נשאשיבי ואח' נ' איהאב רינראוי ואח' (פורסם בנבו):
"נוכח העובדה שהמשיבים במקרה דנן אינם נושים חוזיים בלבד, אלא גם נושים נזיקיים, יש להטיל על המערערים אחריות אישית מכוח דיני הנזיקין ואילו את השימוש בהטלת חיוב חוזי על אורגנים או נושאי משרה בחברה בגין הפרת חוזה של החברה עצמה, יש לשמור למקרים חריגים ותוך הקפדה על העיקרון לפיו ככלל אין אורגן או נושא משרה בחברה נושא באחריות אישית בגין הפרת חוזה בין מאן דהוא לבין החברה, כאשר האורגן או נשוא המשרה אינו צד להתקשרות..."