השתלשלות ההליך:
17. כתב התביעה הוגש ביום 27.9.2011 נגד טרילוקס וחברת יאיר דורם 1992 בע"מ אשר החליפה את שטייניץ בהפצת מוצרי טרילוקס (להלן : "דורם"), וכן נגד רפי בין נון שהיה, כאמור, מנכ"ל שטייניץ עד למכירתה ללירד.
18. מספר שבועות לאחר מכן, הגישה טרילוקס תביעה בסדר דין מקוצר כנגד שטייניץ ואלקו בגין החוב המפורט בסעיף 17 לעיל. תביעה זו הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז (ת.א. 20594-10-11).
19. בהוראת נשיאת בית המשפט העליון דאז, כבוד השופטת ד' בייניש, הוחלט על איחוד התיקים (בש"א 312/12) ושמיעתם בפניי.
20. בהחלטה מיום 27.9.2012 הועברה התביעה נגד רפי בין נון לדיון בבית הדין האזורי לעבודה, בד בבד נדחתה בקשת הרשות להתגונן מטעם שטייניץ. שטייניץ חויבה אפוא בתשלום המוצרים שהזמינה מטרילוקס ושלא שילמה תמורתם (פסיקתא על סך 2,907,254 ₪ נחתמה ביום 16.10.2012).
21. ביום 15.7.2015 ניתן פסק דין חלקי בתביעת שטייניץ נגד חברת Rudd Lighting Europe Srl (אחת מארבע הנציגויות) ודורם (ת.א. 52706-12-12, כבוד השופטת מ' אגמון-גונן), בגדרו של הסכם פשרה עם חברת דורם, הוסכם גם על דחיית התביעה דנן כנגד דורם.
22. נותרה אפוא תביעתה של שטייניץ נגד טרילוקס בלבד, בגדרה טוענת שטייניץ כי טרילוקס ביטלה את הסכם ההפצה באופן מיידי, בניגוד לאמור בהסכם ההפצה ובניגוד לדין, וכי היה עליה להעניק לה הודעה מוקדמת בת 36 חודשים.
העילות העומדות בבסיס כתב התביעה הן: הפרה יסודית של הסכם ההפצה, עקב ביטול שלא כדין; חוסר תום לב עפ"י סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"); עשיית עושר ולא במשפט, כאמור בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"); ורשלנות עפ"י סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
23. הנזקים שנתבעו בכתב התביעה הם:
23.1. רווחים עתידיים בסך של 6,300,000 ₪ ל 3 שנים שנמנעו משטייניץ בשל אי מתן הודעה מוקדמת בת 36 חודשים;
23.2. לחילופין - אובדן רווחים בגין פרויקטים ספציפיים שאופיינו על ידי שטייניץ בסכום של 13,300,000 ₪;
23.3. לחילופי חליפין - רווחים שיופקו שלא כדין על ידי טרילוקס כתוצאה מהפרויקטים שאופיינו על ידי שטייניץ ועל חשבונה, בסך של 13,300,000 ₪;
23.4. סך של 1,655,976 ₪ בגין פיצוי מוסכם ששילמה שטייניץ ללירד נוכח ביטול הסכם ההפצה עם טרילוקס;
23.5. סך של 937,536.04 ₪ בגין מלאי מוצרי טרילוקס שנרכשו על ידי שטייניץ עובר לביטול הסכם ההפצה, וזו האחרונה לא יכולה עוד לעשות בהם שימוש לאור ביטול הסכם ההפצה.
סכום התביעה הועמד על סך של 6,000,000 ₪, לצרכי אגרה.
המסגרת הנורמטיבית
24. הסכמי הפצה מקפלים בחובם קשת שלמה ומגוונת של הסכמים הנבדלים במהותם מהסכמים מסחריים בין יצרן לסוכן.
המפיץ מהווה חלק מרשת השיווק של היצרן ומערכת היחסים ביניהם מאופיינת באמון הדדי המחייב אותם לפעול בהרמוניה ובהתחשבות הדדית על מנת לקדם את האינטרס העסקי של כל אחד מהם:
"המפיץ חייב לקדם את ענייניו של היצרן ולתת להם עדיפות על פני העסקאות האחרות שלו. היצרן חייב להביא בחשבון, כי המפיץ נכנס להוצאות ומשקיע עבודה מתוך צפייה להפיק מהן רווח במהלך הזמן. לפיכך אל לו לפגוע בציפייה זו" (ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מד(3) 661 (להלן: "פרשת טרבנול", 677, 679).
25. אין חולק כי הסכם הפצה לתקופה בלתי קצובה ניתן לביטול בכל עת מתוך הכרה והבנה כי אין כוונה להסכם לצמיתות, כל זאת בכפוף למתן הודעה מוקדמת סבירה ובכפוף לחובת תום הלב (פרשת טרבנול לעיל; ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי נ' מבשלת שיכר, פ"ד מד(2) 70; ע"א 57/88 הרשטיק נ' יכין חקל בע"מ, פ"ד מז(2) 429; ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (פורסם בנבו, 3.5.1994).
משמעות הדבר היא כי בדרך כלל אין לבחון האם ניתן היה לבטל את הסכם ההפצה אלא האם ניתנה הודעה מוקדמת זמן סביר מראש והאם ההודעה ניתנה בתום לב.
26. נקבע כי אורכה של תקופת ההודעה המוקדמת תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, לרבות הנסיבות שהובילו לביטול הסכם ההפצה. עת עסקינן בהסכם הפצה בלעדי, היצרן חייב לקחת בחשבון בעת ביטול ההסכם, את ציפייתו של המפיץ להשיב לעצמו את הוצאות השקעתו ואף להתארגן למציאת פתרון תעסוקתי או כלכלי אחר במקום זה שבוטל (פרשת טרבנול לעיל; ת"א(ת"א) 1902/08 דנשר בע"מ נ' Banketbakerij B.V פסקה 18 לפסה"ד והאסמכתאות המפורטות שם (פורסם בנבו, 17.4.13); ת"א(ת"א) 2235/05 רנדי בע"מ נ' Cilag Gmbh International חברה שוויצרית (פורסם בנבו, 20.9.12)).
27. יחד עם זאת במקרים בהם הוכח כי המפיץ הפר את הסכם ההפצה, עשוי הדבר להוביל לביטול לאלתר של הסכם ההפצה, תוך שלילת הזכות להודעה מוקדמת, זאת בעיקר בנסיבות בהם המפיץ הפר את חובת האמון שהוא חב כלפי היצרן (ראו: ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2)517; ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ (פורסם בנבו, 20.3.2007); ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ (פורסם בנבו, 6.2.2008)).
ובענייננו –
28. שטייניץ הייתה המפיצה הבלעדית של מוצרי טרילוקס בישראל, החל משנת 2003 ועד לביטול הסכם ההפצה על ידי טרילוקס, משך כ-8 שנים.
הסכם ההפצה המקורי נקבע למשך שנה. כאמור, הצדדים האריכו אותו מעת לעת בהסכמה שבהתנהגות. מוסכם על הצדדים כי אין מדובר בהסכם לצמיתות וכי קיימת הזכות לבטלו.
השאלה שנותרה במחלוקת היא, האם עמדה לטרילוקס הזכות לבטל את ההסכם לאלתר ללא מתן הודעה מוקדמת זמן סביר מראש. אם התשובה על כך שלילית, יש לקבוע מהו הזמן הסביר למתן הודעה מוקדמת.
29. שטייניץ טוענת כי הודעת הביטול "נחתה עליה כרעם ביום בהיר" (סעיף 52 לכתב התביעה). הודעת הביטול התקבלה אצלה לאחר שבמשך תקופה ארוכה טרילוקס מפצירה בה להאיץ את הפעילות העסקית המשותפת ודחקה בה להיכנס לפרויקטים חדשים נוספים בשווי מיליוני ₪.
30. אשר לדרישת שטייניץ להודעה מוקדמת בת 3 שנים - נטען, כי טרילוקס נתנה לה ביום 4.10.2010 התחייבות מפורשת בכתב לעמוד מאחורי שטייניץ ולאפשר לה לשמש יבואנית בלעדית למשך 3 שנים נוספות לפחות (נספח 10 לתצהיר יהושע בלייר). על יסוד התחייבות זו, ועל בסיס מצגים ברורים שהציגה טרילוקס לשטייניץ במשך חודשים ארוכים, השקיעה שטייניץ בקידום מוצרי טרילוקס ואף נטלה על עצמה פרויקטים חדשים ומשמעותיים שכוללים את פרויקט בית החולים איכילוב בתל אביב, וכן פרויקט בבית חולים הדסה בירושלים, מדובר בפרוייקטים ארוכי טווח ולאור ביטול הסכם ההפצה לאלתר לא היתה יכולה לעמוד בסופו של יום בהתחייבויותיה, דבר שגרם לה נזקים כבדים.
לאור זאת, טוענת שטייניץ כי טרילוקס לא הייתה רשאית לבטל את הסכם ההפצה, ללא מתן הודעה מוקדמת זמן סביר מראש וללא תקופת התארגנות מינימאלית.
31. שטייניץ טוענת עוד, כי חתימתה על הסכם המכר עם לירד אינה מהווה הפרה של הסכם ההפצה, וכל שכן הפרה יסודית. ומכל מקום – הודעה מוקדמת על ביטול הסכם הפצה מהווה זכות בסיסית וקוגנטית של המפיץ ולא קמה לטרילוקס עילה לביטול הסכם ההפצה ללא הודעה מוקדמת. לטענתה, ניתן להקיש מחוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2012, הגם שאינו חל במישרין בענייננו, הקובע, כי מתן הודעה מוקדמת בעת ביטול הסכם הינה חובה קוגנטית שחלה אף אם קדמה הפרה לביטול החוזה. הפרה של החוזה יכולה, לכל היותר, לשלול פיצוי כספי בגין עסקאות עם לקוחות חדשים או בשל גידול משמעותי בהיקף העסקים – אך לא לשלול את הפיצויים המגיעים בגין הנזקים שנגרמו עקב הודעת הביטול המיידי.
32. טרילוקס טוענת מנגד, כי הביעה את חששותיה מכוונתה של שטייניץ למכור את פעילותה לצד ג' מייד כשנודע לה על כוונה זו. כבר אז באותו מעמד הודיעה כי היא שומרת על זכותה ביחס לבדיקת חלופה להפצה בשוק הישראלי. וביתר שאת, במכתבה מיום 4.2.2011, לאחר שנודע לה על מכירת הפעילות משטייניץ ללירד, הודיעה טרילוקס חד משמעית כי היא מתנגדת למכר, כי לשטייניץ לא הייתה לזכות להעביר את זכויות ההפצה של מוצריה ללא הסכמתה וכי היא תבחן צעדיה ביחס לשוק בישראל ותודיע לה בהקדם. בחודש מאי 2011 השלימה טרילוקס את הבדיקות המקיפות שערכה וגיבשה את ההחלטה לבטל את הסכם ההפצה בינה לבין שטייניץ. במסגרת הבדיקות הללו סקרה טרילוקס את שוק התאורה בישראל, בחנה חלופות שונות ואף ערכה בדיקות מקיפות אודות דורם, עד שהחליטה למנותה כנציגתה בישראל. מדובר בהחלטה עסקית, סבירה והגיונית, התואמת את מדיניותה הכלל עולמית של טרילוקס.
לטענתה, החלטתה התבססה על מגוון שיקולים, ביניהם: העדר התאמה מקצועית של לירד לשמש כנציגתה בישראל; העובדה שלירד מייצגת בישראל את חברת Thorn הגרמנית שמוצריה מתחרים ישירות במוצרי טרילוקס – ללא יידוע טרילוקס על כך בזמן אמת; השינויים הפרסונליים והמבניים שבוצעו בשטייניץ; והעובדה ששטייניץ ביצעה מהלך אסטרטגי משמעותי ללא התייעצות עם טרילוקס ואף בניגוד מוחלט לדעתה.
עוד מוסיפה טרילוקס כי מי שפגעה למעשה ביחסי האמון בין הצדדים הייתה דווקא שטייניץ, עת התקשרה בהסכם עם צד ג' למכירת פעילות הכוללת את הפצת מוצרי טרילוקס – ללא אישורה של טרילוקס. נטען, כי שטייניץ הסתירה ממנה פרטים מהותיים לגבי הסכם המכר עם לירד; הסתירה את העובדה כי הסכם המכר נחתם שלושה חודשים לפני שהודע לה על כך; הסתירה כי לירד מייצגת מתחרה עסקית של טרילוקס. אשר להיקף הפעילות העיסקית המשתפת, טוענת טרילוקס כי זו הייתה יוזמה של שטייניץ בינואר 2010 להרחיב את הפעילות על מנת להציג זאת לצד ג' ועל מנת לזכות ב"הנחת כמות", תוך שהעלימה מטרילוקס את כוונתה למכור את הפעילות לצד ג'.
הפרת הסכם ההפצה:
33. מערכת היחסים בין מפיץ ליצרן מאופיינת באמון הדדי בין הצדדים, המחייבת אותם לפעול בהרמוניה ובהתחשבות הדדית על מנת לקדם את האינטרס העסקי של כל אחד מהם (ת"א (ב"ש) 7300-06 חברת נעם ברש בע"מ נ' מעריב – הוצאת מודיעין בע"מ (פורסם בנבו, 26.2.2012).
34. מהעובדות המפורטות לעיל עולה, כי שטייניץ מעלה באמון ההדדי שבין הצדדים שנבנה משך שנים, עת מכרה כאמור את פעילותה ללירד ביום 19.10.2010 מבלי ליידע את טרילוקס ומבלי לקבל את הסכמתה, זאת חרף הודעת טרילוקס מראש, המביעה אי שביעות רצון ממהלך שכזה. מדובר בפגיעה בליבת מערכת יחסי האמון שבין הצדדים – טרילוקס הסכימה להפצה בלעדית (Exclusivityׂׂ( (נספח 1 לתביעה) ע"י שטייניץ ולא על ידי אף אחד אחר. שטייניץ ולירד היו מודעים לעובדה זו שכן לא בכדי הסכם מכר הפעילות ללירד כלל תנאי המתלה את קיומו בהסכמת טרילוקס. התנאי המתלה הינו מהותי ומלמד על הבנת הצדדים כי לא ניתן למכור זכויות הפצה ללא הסכמת היצרן.
לא זו אף זו, בעת ביקור נציגיה במפעלה של טרילוקס בחודש נובמבר 2010 נמנעו שטייניץ ולירד להודיע לטרילוקס כי הסכם המכר חתום, מעשה עשוי ומוגמר, אלא הציגו בפניה מצג מטעה כאילו מדובר בהתקדמות לקראת עסקה וכאילו הם מבקשים לשכנע אותה ביתרונות העסקה ולקבל את הסכמתה. (סעיף 28 לתצהיר גונתר; עדות בני אזולאי אשר כלל לא ידע בעת הנסיעה לגרמניה בנובמבר 2010 כי שטייניץ כבר מכרה את פעילותה ללירד, עמ' 35 לפרוטוקול; יהושע בלייר טען אמנם בעדותו כי הודיע לטרילוקס בעת הפגישה בנובמבר אודות ההסכם החתום אולם מהמשך עדותו לא הוברר האם אכן היה כך בפועל, עמ' 44-42 לפרוטוקול; בכל מקרה העדות ההססנית של בלייר אינה מקובלת עלי - אין כל אסמכתא ליידוע טרילוקס אודות ההסכם החתום לפני ינואר 2011, ההיפך, מנוסח מכתבה של שטייניץ לטרילוקס מינואר 2011 עולה כי מדובר בהודעה ראשונה, מה גם, כי סביר להניח שאם נשלחה לטרילוקס הודעה על כך, היה הדבר מוצא ביטויו בכתב).
35. זאת ועוד, הסתרת העובדה מטרילוקס כי לירד מייצגת את Thorn , חברה המתחרה בה, מהווה אף היא פגיעה באמון והתנהלות חסרת תום לב, וזאת אף מבלי שיש בידיי הצורך לקבוע כי אכן מדובר במתחרה ממש, כטענת טרילוקס, או בחברה בתחום התאורה כיתר החברות המיוצגות על ידי שטייניץ או לירד. העובדה ששמה של Thorn הושמט מהמצגת שהוצגה בפני גונתר (נספח 2 לתצהיר גונתר), בניגוד להצגתן של חברות אחרות, מלמדת על השמטה מכוונת (ראו עדות בני אזולאי, אשר טען כי לא ידע בעת הצגת המצגת כי לירד היא נציגת Thorn בישראל, עמ' 35 לפרוטוקול; וכן עדות יהושע בלייר שלא יכול היה להסביר מדוע לא אוזכר שמה של Thorn במצגת, עמ' 45 לפרוטוקול).
כאמור, טרילוקס שבה והתריעה בפני שטייניץ כי אינה מסכימה להעברת פעילות שטייניץ ללירד, כי ההסכם אינו מחייב אותה וכי היא שוקלת את צעדיה בעניין המשך פעילותה בישראל (מכתבו של גונתר מיום 16.8.2010, נספח 5 לכתב התביעה; מכתבו של גונתר מיום 4.2.2011, נספח 7 לכתב התביעה). אין לקבל לפיכך את טענת שטייניץ כאילו הודעת הביטול "נפלה עליה כרעם ביום בהיר". שטייניץ ידעה כי טרילוקס מתנגדת למכר פעילותה ללירד וגם הודתה כי היא זו שיזמה את הגדלת היקף הפרויקטים (עדות יהושוע בלייר, עמ' 41 לפרוטקול). משמעות הדבר כי שטייניץ ידעה שהגדלת היקף הפרויקטים, במצב בו היא שוקלת את מכירת פעילותה, עלולה ליצור בעיית אספקה היה ותחליט לממש את כוונת המכירה לצד ג'.
36. אמנם, מכתבי טרילוקס אינם נוקטים בלשון מפורשת בדבר רצונם לבטל את הסכם ההפצה, אולם ברור לחלוטין מתוכנם כי טרילוקס אינה מרוצה מהמצב אליו היא נקלעה בעל כורחה וללא הסכמתה בעקבות מכירת פעילות שטייניץ ללירד וכי היא עורכת בדיקות בעניין.
נוכח האמור לעיל, קשה לקבל את טענת יהושע בלייר, כי שטייניץ העריכה את הסיכון שבביטול הסכם ההפצה כ-אפס (0) (עמ' 50 לפרוטוקול). עובדה היא ששטייניץ ולירד עיגנו בהסכם המכר את הסכמת טרילוקס לעסקת המכר בתנאי מתלה, ואף קבעו שיעור של פיצוי מוסכם אם טרילוקס תבטל את הסכם ההפצה, ללמדך, את מודעותם לכך שהסכמת טרילוקס מהווה תנאי מהותי וכי הן שטייניץ והן לירד לקחו בחשבון אפשרות לפיה טרילוקס תבטל את הסכם ההפצה וכי בזמן אמת העריכו אפשרות זו כסיכון מחושב.
37. מן האמור לעיל עולה על פניו, כי שטייניץ מעלה באמון שנתנה בה טרילוקס, פעלה בחוסר תום לב ובניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים ולפיכך היא הפרה את הסכם ההפצה הפרה יסודית. על כן כנקודת מוצא שטייניץ אינה זכאית לתקופת הודעה מוקדמת.
דא עקא, אין מחלוקת כי הסכם ההפצה לא בוטל על ידי טרילוקס מיד לאחר שנודע לה על הסכם המכר ללירד. על אף שבמכתב מיום 4.2.2011 הביעה טרילוקס תרעומת על המהלך החד צדדי של שטייניץ ועל התנגדותה למכר ולהעברת זכויות ההפצה של מוצריה ללא הסכמתה, לא באה בד בבד הודעה על ביטול הסכם ההפצה אלא הודעה בדבר עמידתה של טרילוקס על זכויותיה ובדבר כוונתה להודיע בקרוב אודות החלטתה.
38. אין חולק כי מאז ההודעה הנ"ל מיום 4.2.2011 ועד הודעת הביטול ביום 16.5.2011, המשיכה טרילוקס לקיים את הסכם ההפצה.
נספח 14 לתצהיר יהושע בלייר, שעניינו בקבלות של משלוחי סחורה אשר סופקו לשטייניץ על ידי טרילוקס מחודש פברואר ועד מאי 2011, מלמד כי טרילוקס סיפקה לשטייניץ סחורה בשווי רב בתקופה זו.
גונתר הסביר התנהלות זו של טרילוקס כדבר מובן מאליו. הסכם ההפצה עמד לדידו בתוקף וחייב את טרילוקס לספק את הסחורה המבוקשת עד למועד ביטולו.
"ת. יש לנו הסכם עם שטייניץ. מלאנו את ההתחייבות שלנו, קיבלנו הזמנה וסיפקנו סחורה. מבוסס על ההסכמה בינינו. מה לא בסדר עם זה (עמ' 88 לפרוטוקול)"
39. אין ספק כי שטייניץ הבינה היטב שטרילוקס מחפשת מפיץ מחליף. מאידך, אם טרילוקס סברה כי התנהלות שטייניץ מהווה הפרה יסודית המצדיקה את ביטול הסכם ההפצה לאלתר, היה עליה לעשות כן לאלתר בגדרו של המכתב מיום 4.2.2011. אלא שנראה כי באותה עת טרילוקס טרם גמרה בדעתה לבטל לאלתר את ההסכם עם שטייניץ והעדיפה לבחון תחילה את החלופות האפשריות לרבות בדיקת לירד, דורם וחברות אחרות בשוק התאורה, בדיקה שערכה כשלושה חודשים, ונוח היה לה להמשיך בינתיים את ההפצה בישראל באמצעות שטייניץ.
40. על כן משבחרה טרילוקס להמתין עם הודעת הביטול משך שלושה חודשים מיום שהתברר לה אודות ההפרה היסודית, מן הראוי היה ליתן הודעה מוקדמת זמן סביר מראש.