13. לטענת התובעות, הגם שלא סיימו לבחון את מצגי הנתבעים ובכלל זה לא השלימו בדיקת נאותות כדבעי ועל יסוד יחסי האמון בין הצדדים, המצגים אשר הוצגו על ידי הנתבעים ומשנציגי הנתבעים דחקו בתובעות לבצע את העברת הכספים במהירות בתואנה של צורך בכספים לצרכים רגולטורים - הסכימו התובעות להעמיד לחברה הלוואת גישור בסך של 800,000 דולר לתקופה של חודש ימים. לטענת התובעות, הבחירה במתכונת של הלוואה הייתה גם משום שטרם הסתיים הליך בדיקת החברה וגם משום שטרם הוסדר מבנה החברה החדש (אשר עתיד היה להשתנות במסגרת הליך הרגולציה). עוד לטענתן, אמנם הוסכם שהכיוון הוא שההלוואה תהפוך להשקעה ואולם חתימה על הסכם מפורט בין הצדדים, היוותה תנאי לכך. לטענת התובעות, כיוון שכך, נוסחו המסמכים כפי שנוסחו – קרי באופן שהסכם ההלוואה הוא המחייב ואילו מכתב ההבנות מגלם רק את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים באשר להשקעה ואולם, נקבע בו מפורשות כי אינו מחייב וכי ההלוואה "תבשיל" לכדי השקעה, רק בכפוף לחתימה על הסכם מחייב. בהקשר זה, לטענת התובעות, טענת הנתבעים ולפיה הסכם ההלוואה הוא הסכם למראית עין ואילו מסמך ההבנות הוא ההסכם המחייב, היא בגדר טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב וזאת, משום שהיא נוגדת את לשונם המפורשת של ההסכמים כפי שנחתמו. עוד טוענות התובעות, לעניין זה, כי טענות הנתבעות להלכה ולמעשה הן כי גם מכתב ההבנות הוא הסכם למראית עין, באשר הנתבעות אף חולקות על קביעותיו המפורשות ולפיהן הוא אינו מחייב. לטענת התובעות, עדות לכך שהסכם ההלוואה לא היה הסכם למראית עין, ניתן למצוא בהתייחסות הנתבעים עצמם אל התובעות כאל "מלוות" ולא כאל "משקיעות" – הואיל ולא הוקצו להן מניות, הן לא קיבלו דיווחים שוטפים, לא זומנו לישיבות, לא שותפו בקבלת החלטות בחברה ובכלל זה בהחלטה על סיום פעילות החברה והן, הואיל והתייחסות אל הכספים אשר הועברו על ידן הייתה כאל כספי הלוואה.
14. לטענת התובעות, זמן קצר לאחר העמדת ההלוואה והעברת הכספים, התחוור שחלק ניכר מהמצגים שהוצגו להן היו מצגי שווא, כי היה פער "בלתי נתפס כמעט" בין 'התמונה הוורודה' שצוירה לבין המצב בפועל, וכי כבר בעת העמדת ההלוואה, ידעו הנתבעים שנתונים כספיים ואחרים, שונים דרמטית ממה שהוצג, אך הדבר לא גולה. כך ותחילה, התחוור שכבר בעת שהועבר דו"ח אשר הוצג כדו"ח P&L עדכני ביום 25/6/13, הפסידה החברה בחודש אפריל סך של 50,000 דולר, בחודש מאי למעלה מ- 100,000 דולר והיה צפוי שתפסיד בחודש יוני סך של 116,000 דולר, והכל כשנתוני חודש אפריל ומאי היו ידועים לנתבעים עובר לחתימה על הסכם ההלוואה; עוד התגלה כי במסגרת הליכי הרגולציה ולצורך קבלת הרישיון מסר מר רוזנברג הצהרה כוזבת, לפיה אינו בעל מניות בחברה, תוך שמניותיו הוחזקו על ידי מר בנבנישתי.
יתרה מכך, משהועבר הדו"ח העדכני, שהעלה סימני שאלה, בוצעו בדיקות נוספות אשר העלו שלא זו בלבד שהחברה אינה מרוויחה 100,000$ בחודש והיא אף מפסידה מאות אלפי ₪ מידי חודש, אלא שהחברה עושה שימוש בכלל כספי לקוחותיה, אליהם היא מתייחסת כאל הכנסותיה, לשם כיסוי הוצאותיה השוטפות. עוד התחוור כי שורת הרווח הגולמי אשר הוצגה בדו"ח ה P&L אינה מגלמת רווח כלשהו אלא רק פער בין הפקדות הלקוחות לבין משיכותיהם. לאור האמור התברר שהחברה גרעונית, היא חבה סכומים ניכרים (המוערכים במיליוני דולרים) ללקוחותיה ולהלכה ולמעשה פועלת כ"פירמידה", באשר הפקדות הלקוחות משמשות להוצאותיה וכן, למשיכות לקוחות קודמים וחוזר חלילה. בשים לב לאמור, התברר כי הדו"ח אשר הוצג כדו"ח P&L כלל אינו דו"ח רווח והפסד אלא הוא דו"ח המהווה מעין תזרים מזומנים פנימי שהחברה התנהלה על פיו ואשר לא כלל התייחסות לפרמטרים מהותיים. זאת ועוד, התחוור כי החברה אינה יכולה להשלים את הליך הרגולציה, מכיוון שאין לה את המשאבים להפריד את כספי הלקוחות, בהם עשתה שימוש שוטף ומצג אשר הוצג לתובעות ולפיו יש בידי החברה די כספים על מנת להפריד כספי הלקוחות- הוא מצג שיקרי. נוסף על כך התברר כי לא זו בלבד שהחברה שווה "אפס עגול" ולא שבעה וחצי או שמונה מיליון דולר אלא שהחברה נמצאת בגירעון תזרימי מתמשך לאורך כל חייה, באופן שחייב העמדת הלוואות קצרות מועד כמעט מידי חודש על ידי בעלי המניות. עוד נודע כי יתרת חשבון הבנק של החברה- לאחר הפקדת הכספים על ידי התובעות – עמדה על סך של כ – 62,586 ₪.
בכל הנוגע להעברת כספים מהחברה לאחר ביצוע ההפקדה על ידי התובעות, טוענות התובעות כי הוסכם מפורשות שהכספים אשר הועברו על ידן, ישמשו רק לשם פיתוח החברה ולהליכי רגולציה ולא לשם כיסוי הוצאות שוטפות. על אף האמור, הרי שהתברר שהחברה העבירה לרוזנברג, מיד עם העברת הכספים על ידי התובעות, סך 200,000$ אשר זה הלווה לחברה זמן קצר קודם לחתימה על המסמכים על ידי הצדדים וזאת, תוך העדפת האינטרס של רוזנברג על פני האינטרס של החברה. נוסף על כך הועבר סך 200,000$ נוסף לשם השבת הלוואות בעלים אחרות, באופן שמיד לאחר העברת הכספים על ידי התובעות הועבר סך של כ- 300,000$₪ לכיסוי הלוואות קצרות טווח שהועברו לחברה על ידי בעלי מניותיה. בהקשר להעברה אשר בוצעה לרוזנברג, מוסיפות התובעות וטוענות כי הואיל ורוזנברג העמיד רק ביום 7/5/13, הלוואה על סך 100,000$ לחברה, הרי שהיה לו אינטרס ברור להציג להן מצגי שווא, שאם לא כן לא היה מקבל את כספו בחזרה. משכך, לטענת התובעות, רוזנברג "נטל את מושכות" המשא ומתן לידיו, קידם אותו תוך הצגת מצגים אשר ידע שהם מצגי שווא (בכלל זה בפרט מצג שווא באשר לנכסי החברה אל מול חובותיה) ולחץ לקבלת כספים באופן מיידי, אף עוד קודם להשלמת הנדרש לשם חתימת ההסכם המפורט.
זאת ועוד, התברר כי כנגד החברה מתנהלים הליכים פליליים באיטליה אשר החלו כבר בשנת 2012.
יתרה מכך, לטענת התובעות התברר כי החברה הייתה קליפה תאגידית ריקה מתוכן – לא היו לה הנהלה ועובדים, היא לא ייצרה הכנסות ואפילו לא היו לה חשבונות בנק וזאת, משום שאת כל הנכסים שהיו לה, היא מכרה עוד בטרם ההתקשרות עם התובעות לחברה קפריסאית נוספת בשםScorpid , שהיא בבעלותו המלאה של רוזנברג (להלן: "סקורפיד"). לטענתן, סקורפיד היא שהגישה וקיבלה את הרישיון הפיננסי מה CySec והיא גם הפקידה את הפיקדון בסך 200,000 אירו אצל הרגולטור.
15. לטענת התובעות, הנתבעים ידעו או למצער היה עליהם לדעת, מהו מצבה האמיתי של החברה ולמרות זאת הציגו להן מצגים פוזיטיביים שקריים בדבר מצבה. עוד טוענות התובעות כי לו ידעו את מצבה האמיתי של החברה, הרי שלא זו בלבד שלא היו חושבות להשקיע בחברה, אלא שאף לא היו מלוות לה כספים כלשהם.
ביתר פירוט, בכל הנוגע לידיעת הנתבעים בדבר מצבה של החברה, טוענות התובעות שבהינתן שכל פעילותה של החברה הייתה מקוונת, הרי שכל נתוניה הכספיים, לרבות חובותיה, היו זמינים לנתבעים בכל עת בלחיצת כפתור. זאת ועוד, לטענת התובעות, מהראיות עולה שהנתבעים קיבלו דיווחים שוטפים מידי חודש. נוסף על כך, טוענות התובעות כי עדות נוספת לידיעה בדבר מצבה העגום של החברה ניתן למצוא בכך שרוזנברג נדרש להעמיד לחברה הלוואה נוספת ערב החתימה על ההסכמים. עוד לטענת התובעות, מתוך הראיות עלה ברורות שרוזנברג ידע שדו"ח הנכסים והחבויות לא כולל את כל החבויות ובכלל זה בפרט לא כולל את החוב העצום ללקוחות החברה.
עוד טוענות התובעות שחלק מההטעייה אשר בוצעה על ידי הנתבעים, הייתה בהעברת מסמכים בהם עשו הנתבעים שימוש במינוחים אשר יש להם משמעות חשבונאית – כגון דו"ח רווח והפסד או דו"ח חובות ונכסים ואולם, בפועל העבירו מסמכים שונים בתכלית מאלו אשר הוצגו. אשר לדו"ח ה – P&L, טוענות התובעות כי לא יכול שיהיה ספק על כך שהנתבעים ידעו מהי מהותו האמיתית של דו"ח זה, אשר הוצג כדו"ח רווח והפסד ולא היה כזה. התובעות מוסיפות ומפנות לכך שבדו"ח ה- P&L קיימות גם אי התאמות ביחס לנתוני העבר (פירוט אי ההתאמות בסכומים בדו"ח זה קיים בסעיף 258 לסיכומי התובעות).
16. בנסיבות כפי שתוארו, טוענות התובעות כי ראשית, קמה להם עילה להשבת הכספים וזאת, הואיל והכספים הועברו כהלוואה אשר הגיע מועד פירעונה וזאת, לפי ההסכם היחיד שנחתם ושיש לו תוקף מחייב בין הצדדים.
17. לחילופין, טוענות התובעות כי גם ככל שיקבע שנכרת הסכם השקעה, הרי שנפל פגם בכריתתו המזכה את התובעות בביטולו ובהשבה וזאת, מפאת עילות של חוסר תום לב במשא ומתן (לפי סעיף 12 לחוק החוזים), הטעיה (לפי סעיף 15 לחוק החוזים), תרמית (לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין), היצג שווא רשלני (לפי סעיפים 35 ו – 36 לפקודת הנזיקין), עשיית עושר ולא במשפט, הפרת הסכם והרמת מסך. עוד טוענות התובעות כי בכל מקרה (גם בהעדר פגם בכריתה), ההסכם הופר באופן יסודי המזכה את התובעות בביטול ובהשבה. עוד טוענות התובעות לקיומה של עילה להשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט וזאת, גם כלפי החברה וגם כלפי רוזנברג לגבי הכספים שנטל לכיסו.
נוסף על כך, טוענות התובעות לאחריות אישית של הנתבעים 3- 6 לתשלום סכום התביעה וזאת, בין אם יקבע כטענתן שמדובר בעסקת הלוואה ובין אם יקבע כי השתכלל הסכם השקעה. בהקשר לנתבעים אלו, טוענות התובעות שקיימות כלפיהם מספר עילות תביעה ובכללן – בגין מצגי השווא אשר הציגו באופן אישי והתנהלותם חסרת תום הלב ותוך הטעייה במכוון או ברשלנות. זאת ועוד, התובעות טוענות כי באשר לנתבעים 3-4 הרי שיש לחייבם גם מכוח הרמת מסך ההתאגדות בינם לבין החברה. התובעות מוסיפות וטוענות כי בנסיבות בהן הנתבעים כולם היו שותפים באופן אקטיבי למצגים המטעים והנזק אינו ניתן לחלוקה, הרי שיש לראות בכל הנתבעים כמעוולים כמשותף אשר חבים ביחד ולחוד בגין נזקי התובעות.
18. לשיטת התובעות, בניסיון להימנע מהליכים משפטיים, נעשו פעולות כמו בחינת האפשרות ליטול את השליטה בחברה כדי להבריא אותה או למכור את השליטה לצד שלישי. אולם, מגעים אלה לא הבשילו לכדי עסקה וזאת בין השאר (וכטעם מרכזי) משום שהסתבר לתובעות ביתר שאת שלא היה קשר בין המצגים שהוצגו לבין מצב החברה בפועל. הנתונים שהתגלו לימדו שלא רק שהייתה הרעה דרמטית במצב הפיננסי של החברה אלא שלאורך פעילותה התנהלה החברה באופן לקוי.
19. לפי כתב התביעה, "המסמר האחרון" בתקווה כי ניתן יהא להימנע מהליכים משפטיים ננעץ עת הסתבר שהחברה הגיעה לחדלות פירעון והפסיקה את פעילותה (עובדה שהיא בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו).
20. סכום התובענה הועמד על כ - 2.96 מיליון ₪, סכום המהווה את המרת סכום ההלוואה לש"ח והוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו היה על החברה להשיב את ההלוואה ועד למועד פתיחת ההליך.
21. מנגד, לטענת הנתבעים, התובענה אינה אלא הליך סרק מקומם אשר הוגשה על ידי התובעות ממניעים אופורטוניסטיים בלבד בנסיבות בהן, ביצעו התובעות השקעה בחברה, אשר התבררה כלא כדאית כלכלית ביחס לציפיותיהן הסובייקטיביות ומשכך, הן ביקשו להתנער מהשקעתן, להציג את העסקה כעסקת הלוואה ולקבל, שלא כדין, את כספן בחזרה.
כך, לשיטת הנתבעים, מלכתחילה עסקינן בעסקת השקעה ולא בעסקת הלוואה וזאת, משהושלמו כל הבדיקות על ידי התובעות והוסכם בין הצדדים על מלוא התנאים לגיבוש העסקה. משכך, טוענים הנתבעים כי התקיימו שני התנאים המלמדים על כך התקשרות בעסקת השקעה מוגמרת והם גמירות דעת ומסויימות. הנתבעים טוענים כי למרות זאת, הואיל והתובעות לא החליטו בינן לבין עצמן דרך איזו "ישות משפטית" תבוצע ההשקעה, הרי שהוסכם שיחתם בין הצדדים הסכם הלוואה – אשר הוצג כעניין טכני גרידא שאינו מייצג את המהות האמיתית של העסקה ושנועד לאפשר לתובעות להזרים את הכספים כבר בשלב זה. בנסיבות אלו, טוענים הנתבעים כי הסכם ההלוואה אינו אלא הסכם למראית עין אשר הוא בטל.
מאידך להסכם ההלוואה טוענים הנתבעים כי מכתב הכוונות, למרות כותרתו, שיקף את מהותה האמיתית של העסקה ובתוכו ניתן למצוא שיקוף למלוא תנאי העסקה אשר גובשו. לשיטת הנתבעים, בהינתן שנקשרה בפועל עסקת השקעה, הרי שמכתב הכוונות הוא אשר חל על מערכת היחסים בין הצדדים, מחייב אותם והופר על ידי התובעות וזאת, הן משום שעתרו להחזר סך 800,000$, הגם שהועבר כהשקעה והן הואיל וסירבו להוסיף ולהשקיע סך 560,000$ לפי התחייבותן.
22. לטענת הנתבעים על כך שדובר בהסכם השקעה ולא בהסכם הלוואה, ניתן ללמוד מהראיות כפי שהוצגו בפני בית המשפט ובכלל זה, מתכתובות דואר אלקטרוני במסגרתן נכתב מפורשות כי עסקת ההשקעה הושלמה. זאת ועוד, לטענתם מהתכתובות עולה כי עובר לחתימה על המסמכים הוצג מצג מפורש ולפיו נחתם הסכם הלוואה רק מטעמים טכניים והובהר מפורשות כי הכסף נשוא ההלוואה לא יושב. זאת אף זאת, לטענת הנתבעים, עוד התחוור כי כל בדיקה אשר ביקשו התובעות לבצע, בוצעה קודם לחתימה על המסמכים האמורים וכי ממועד החתימה, לא נערכה על ידי התובעות כל בדיקה של נתונים פיננסיים- באופן השולל הטענה ולפיה לא נחתם הסכם מפורט, לאור בדיקה נוספת אשר נדרשה. נוסף על כך לטענתם ממועד החתימה, החל יסעור לפעול בחברה והתמקד, לא בנתונים פיננסיים אלא בבעיות תפעוליות בהן נתקלה החברה ואשר היו גלויות לתובעות עוד קודם להתקשרות. לטענת הנתבעים, עדות נוספת לכך שלא דובר בהסכם הלוואה הוא שעתירתן של התובעות להשבת הסכום אשר הועבר על ידן הייתה רק ביום 23/6/13, לאחר שקיבלו דו"ח תזרים מזומנים עדכני של החברה ובתוכו נתוני אפריל ומאי, שלימדו על פער שלילי בין ההפקדות בחברה לבין הוצאותיה ולא ביום 20/6/13 בו חל לכאורה מועד הפירעון של ההלוואה. לטענת הנתבעים, המועד בו עתרו התובעות להשבת ההלוואה מלמד על כך שהסיבה בעטיה עתרו להשבתה, הייתה נתוני החברה וירידה בתוצאותיה העסקיות ולא שאמנם דובר בהסכם הלוואה. בהקשר זה מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התובעות עתרו להשבת הכספים שלא כדין, תוך ניצול המבנה המשפטי המלאכותי המציג את ההשקעה כהלוואה.