פסק דין
1. בסיס הסכסוך שלפניי הוא הפסקת התקשרות עסקית רבת שנים בין הצדדים, בגינה הגישה התובעת תביעה כספית כנגד הנתבעת על סך של 1,347,000 ₪.
2. התובעת, חברת פ.א.י. פרוסט בע"מ, היא חברה העוסקת בפיתוח, שיווק והפצה של תוספי מזון ומזון לרבות מוצרי ביצים (להלן: "התובעת" / "פאי פרוסט").
3. הנתבעת היא שותפות מוגבלת הנשלטת ע"י צ'אם מוצרי מזון (ישראל) בע"מ וקונצרן תנובה (להלן: "הנתבעת" / "צ'אם" ). עוסקת בין השאר בייצור, אספקה, מכירה ושיווק מוצרי ביצים (להלן: "מוצרי הנתבעת").
העובדות
4. במכתב מיום 20/9/2002 אשר נערך כסיכום פגישה בין הצדדים (נספח 3 בתצהיר התובעת), נרשמו עקרונות ותנאים מוסכמים להתקשרות ביניהם (להלן: "עקרונות ההתקשרות").
5. במכתב מיום 12/6/12, תחת הכותרת "סיכום פגישה" (נספח 7 בתצהיר התובעת), הסכימו הצדדים על הגדלת מרחב השיווק לתובעת בין חדרה לאשדוד (להלן: "הסכם הרחבת הטריטוריה").
6. במסגרת הסכם שנערך ביולי 2015 בין הנתבעת לחברת "אוסם" (להלן: "הסכם צ'אם-אוסם"), הועברה חטיבת השיווק וההפצה של מוצרי הנתבעת לחברת "אוסם", החל מחודש דצמבר 2015. בהתאם התבקשה התובעת לבצע הזמנות מוצרי הנתבעת ישירות מחברת "אוסם" (נספח 34 בתצהיר התובעת).
7. בחודש ינואר 2016 החלה התובעת לרכוש ממוצרי ספק אחר בשם "ביצי הכפר".
8. בתאריך 22/2/16 חתמה התובעת על בקשת הצטרפות לרכישת מוצרי הנתבעת מ"אוסם" (להלן: "הסכם הפצה מול אוסם").
9. בתאריך 28/2/16 קיבלה התובעת הודעה מחברת "נורקייט", כי זו החליטה לרכוש מוצרי הנתבעת ישירות מ"אוסם", החל מיום 1/3/16 ולהפסיק רכישתם ממנה (נספח 37ג בתצהיר התובעת).
10. ביום 10/3/16 הודיעה "אוסם" לתובעת על שינוי גובה ההנחה החל מתאריך 20/3/16 בשל הירידה בהיקף הרכישות ממוצרי הנתבעת (להלן: "הודעת שינוי המחירים"). (נספח 41א בתצהיר התובעת).
11. התובעת לא חתמה על הסכמתה לשינוי המחירים כתנאי לאספקת מוצרי הנתבעת, והקשר המסחרי בין הצדדים הופסק.
טענות הצדדים בתמצית
טענות התובעת:
12. לטענת התובעת, מסמך עקרונות ההתקשרות הוא הסכם להפצת מוצרי הנתבעת בבלעדיות בשוק המוסדי והרפואי והסכם הרחבת הטריטוריה מחזק הטענה לבלעדיות.
13. לטענת התובעת, מאז נחתם הסכם צ'אם-אוסם, הציגה בפניה הנתבעת מצג של מחסור מדומה באספקת המוצרים, הרעה את תנאי האשראי שהיו נהוגים בין הצדדים, החלה לספק מוצרים בעלי תוקף קצר מהמקובל וגזלה ממנה לקוחות. כל זאת בניגוד להתחייבותה שלא ייפגעו תנאי ההפצה וזכויותיה יישמרו כפי שהיו.
14. בשל המחסור במוצרים נאלצה התובעת, לטענתה, להשלים ההזמנות באמצעות רכישת מוצרים מחברת "ביצי הכפר". לטענתה בעקבות מהלך זה הציעה חברת "אוסם" ל"נורקייט" אספקה ישירה וסדירה של מוצרי הנתבעת בתנאים ומחירים טובים יותר.
15. לטענת התובעת כך איבדה לקוח מפתח לו מכרה בסך כ 1.25 מיליון ₪ בשנה המהווה כשליש ממחזור המכירות השנתי של מוצרי הנתבעת אצל התובעת.
16. לטענת התובעת, דרישת הנתבעת וחברת "אוסם" כי התובעת תאשר שינוי המחירים כתנאי להמשך האספקה, מהווה הודעה על סיום מידי של הסכם ההפצה הבלעדי, ללא מתן הודעה מוקדמת כנדרש על פי דין.
17. בנוסף טענה התובעת כי במהלך השנים היא פיתחה והעבירה לנתבעת מתכון לפשטידת ביצים (להלן: "המתכון") שייצורו יצא אל הפועל רק לאחר חבירת הנתבעת עם חברת "אוסם". נטען כי ייצור המתכון נעשה ללא הסכמת התובעת ותוך רמיסת זכויותיה וקניינה הרוחני של התובעת.
טענות הנתבעת:
18. לטענת הנתבעת, בין הצדדים לא נחתם הסכם הפצה, ומסמך עקרונות ההתקשרות מעיד על כך שהתובעת היא משווקת לא בלעדית. נטען כי לנתבעת משווקים נוספים ולקוחות רבים אותם השיגה באופן עצמאי ולהם היא משווקת בדרך ישירה.
19. לטענת הנתבעת, לא היה מקום שתימסר הודעה מוקדמת לתובעת אשר ביוזמתה הפסיקה שיווק מוצרי הנתבעת. נטען כי כבר בינואר 2016 החלה התובעת לשווק מוצרי יצרן אחר תוך שידול לקוחותיה של התובעת, לרבות חברת "נורקייט", לעבור לרכישת מוצרי החברה המתחרה אותם היא משווקת עד היום.
20. לטענת הנתבעת, העלאת המחירים במרץ 2016 הייתה תגובה מתבקשת בהתאם לקבוע במסמך עקרונות ההתקשרות, וזאת לאחר שהתובעת החלה בהפצת מוצרי החברה המתחרה, והיקף רכישותיה של התובעת מהנתבעת הצטמצם ביותר מ- 85%. לשיטת הנתבעת היה לה עניין להמשיך הקשר העסקי עם התובעת.
21. לטענת הנתבעת, לתובעת לא נגרם כל נזק עקב הפסקת הקשר העסקי וככל שנגרם נזק, הוא אינו קשור לנתבעת.
העדויות
22. כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת מומחה מטעמו, רו"ח.
23. מטעם התובעת העידו ונחקרו על תצהיריהם: מר חיים פלבינסקי - המנהל ובעל המניות בתובעת (להלן: "מנכ"ל התובעת" / "חיים"), מר משה אופיר - מנהל בנתבעת עד לחודש מרץ 2009 (להלן: "משה"), מר אייל הולצמן - מנכ"ל "ביצי הכפר" (להלן: "אייל") ורו"ח יאיר שלהב שנחקר על חוות דעת המומחה אותה ערך בשם התובעת.
24. מטעם הנתבעת העיד ונחקר על תצהירו מר אלי כהן - מנהל הנתבעת במועדים הרלוונטיים להליך כאן (להלן: "מנהל הנתבעת" / "אלי" ) ורו"ח שלמה רייטר אשר נחקר על חוות דעת המומחה אותה ערך בשם הנתבעת.
דיון והכרעה:
25. הצדדים חלוקים בדבר החיובים הנובעים מעקרונות ההתקשרות עליהם הסכימו. לכן, בראשית פרק הדיון, מצאתי לבחון תוקף ההתחייבויות המפורטות במסמך עקרונות ההתקשרות. כך ניתן יהיה להכריע בשאלה האם מהווה מסמך זה הסכם הפצה משפטי מחייב?
26. באם יתברר בחיוב קיומו של הסכם הפצה, אפנה לבירור סלע המחלוקת בשאלת הבלעדיות הנטענת, וטענות התובעת להפרת הסכם, ביטול חוזה שלא כדין, ואי מתן הודעה מוקדמת.
27. אסיים בהכרעה בשאלת הנזק המהווה בסיס התביעה כאן - האם זכאית התובעת לפיצוי מן הנתבעת בגין הפסקת ההתקשרויות, ובמידה וכן - מה היקף הפיצוי.
28. אקדים מסקנה לדיון ואציין כי לאחר שקראתי כתבי הטענות, עיינתי בראיות שצורפו כנספחים לתצהירי העדויות, שמעתי והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדים שהעידו ושקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח תביעתה. אפרט:
האם נכרת בין הצדדים הסכם הפצה?
29. במישור הנורמטיבי, הסכם ייכנס בגדר דיני החוזים כאשר לצדדים לו כוונה משותפת. הסכם יחייב את הצדדים רק כאשר הם התכוונו לכך, על פי מבחן אובייקטיבי. כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים נלמדת בין השאר מהתבטאויותיהם בכתב ובעל פה, התנהגות הצדדים, טיב הקשר ביניהם, תוכן ההסכמה ונסיבותיה.
ראו: ג' שלו וא' צמח, "דיני חוזים", נבו הוצאה לאור בע"מ, מהדורה רביעית, 2019
(עמ' 147-151).
30. חוזה מתפרש על פי תכליתו שהיא, בראש ובראשונה, התכלית הסובייקטיבית המבטאת את אומד דעתם של הצדדים לחוזה, לאמור: "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים ביקשו במשותף להגשים".
ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ (6.4.1995).
31. מהכלל אל הפרט - בענייננו, מעיון במסמך עקרונות ההתקשרות מיום 20/9/02 ניתן בנקל להתחקות אחר אומד דעת הצדדים שביקשו, לאור ניסיונם המשותף, לעגן לראשונה בכתב, פעילות התובעת לשיווק מוצרי הנתבעת ורצונם ההדדי להמשך הקשר המסחרי באופן מחייב.
32. מפאת חשיבותן לבירור התביעה, להלן ההסכמות שנקבעו, בצורה מסודרת על פי מהותן (שלא כלשונן):
א. הנתונים העובדתיים המתארים התנהלות הצדדים עד לחודש ספטמבר 2002:
1. התובעת משווקת את מוצרי הנתבעת מזה מספר שנים.
2. נכון לספטמבר 2002, רוכשת התובעת בהיקף של כ-100,000 ₪ בחודש ממוצרי הנתבעת.
3. התובעת מתמקדת בשיווק לשוק המוסדי ובעיקר לשוק הרפואי.
4. הצדדים, לפי שיקול דעתם, מעבירים בהדדיות לקוחות - הנתבעת מעבירה לתובעת לקוחותיה הקטנים, והתובעת מעבירה לנתבעת את הלקוחות שאין באפשרותה לשרת.
ב. מתאריך 20/9/2002, יונהגו תנאי ההתקשרות הבאים:
1. הנתבעת תמשיך לספק מוצריה לתובעת באותה רמת מחירים בכפוף לתנאים הבאים:
1.1 התובעת תעמוד בתנאי התשלום שנקבעו בין הצדדים.
1.2 התובעת תרכוש ממוצרי הנתבעת בממוצע לא פחות מ 90,000 ₪ בחודש (צמוד למדד).
2. התובעת תאחסן ותוביל מוצרי הנתבעת לפי דרישות החוק והנתבעת.
הפרות וסעדים:
3. לא תעמוד התובעת בתנאי התשלום והיקף הרכישות לעיל, תהא הנתבעת רשאית להשתחרר מהתחייבויותיה בהסכם זה.
4. חוסר במוצרי הנתבעת שיוביל לצמצום זמני בהיקף הרכישות, לא יהווה הפרת הסכם.
5. אי עמידה בתנאי אחסון והובלה לעיל, לאחר התראה לתיקון הליקויים, ישחרר הנתבעת מהתחייבויותיה בהסכם זה.
33. ההסכמות לעיל מצביעות בבירור על כוונת הצדדים ליצירת יחסים משפטיים אשר ימסדו את הקשר העסקי ביניהם. כלומר, בפנינו הסכם להפצת מוצרי הנתבעת (להלן: "הסכם ההפצה").
34. הסכם ההפצה שופך אור על התנהלות הצדדים עובר לחודש 09/2002, קובע התחייבות התובעת לעמוד בדרישות התשלום ולהיקף רכישה חודשית מינמאלי ממוצרי הנתבעת כתנאי לאספקתם במחיר שהונהג, וכן התחייבות התובעת לעמוד בדרישות האחסון וההובלה.
35. בהסכם ההפצה נקבע איזו התנהלות תחשב להפרה ומהי התרופה בגין ההפרה. נקבע כי הפרת התחייבות התובעת לתשלום ולהיקף רכישה חודשי הינה הפרה יסודית בגינה רשאית הנתבעת להפסיק ההתקשרות החוזית.
36. משהגעתי למסקנה כי בין הצדדים קיים חוזה מסחרי להשגת מטרה עסקית משותפת, אפנה לדון בשאלה המהווה סלע המחלוקת כאן, בהיותה מהותית בבירור זכויות התובעת לפיצוי - שאלת הבלעדיות.
האם הוסכם כי לתובעת בלעדיות בהפצת מוצרי הנתבעת?
37. אקדים ואציין כי ענייננו בשאלה עובדתית שהנטל להוכיחה מוטל על הצד הטוען לה.
ראו: ע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ (10.8.1988). (להלן: "עניין רייכר").
38. לטענת התובעת, הסכם ההפצה בסיסו הסכם זיכיון להפצה בלעדית, אשר נכרת בעל פה בשנת 1994. משה טען בתצהירו (סעיף 7):
"סיכמנו בעל פה שפאי פרוסט תקבל מאתנו זיכיון להפיץ את המוצרים באופן בלעדי לשוק המוסדי והרפואי".
בחקירתו הנגדית בדיון בפניי, שינה משה את גרסתו לזיכיון או לבלעדיות, (עמ' 6 ש' 2-4):
ש. אני שאלתי על בלעדיות. למי נתת הסכם בלעדי בע"פ בתקופתך... ?
ת. .... הנושא שהיה בלעדי... על בלעדיות לא נתנו.
39. ובהתייחס לנסיבות הסכם ההפצה ואופיו, העיד משה בחקירה חוזרת (עמ' 7 ש' 29-32, עמ' 8 ש' 1-2):
ת. אנחנו מדברים על מפעל צ'אם 2000 שזו חברה שהייתה מספקת עם משאיות, טונות, השוק של התובעת הוא שוק קטן, בכמויות קטנות. לנו כמפעל לא התאים ליסוע להוריד כמה ק"ג, ואחרי זה ילכו אליהם. מבחינתנו זה בא טוב עם חיים, שהוא יפזר את הכמויות הקטנות, ואנחנו עם הגדולות. נתנו לו את כל השוק שלא יכולנו להגיע אליו, בגלל זה לא עשיתי הסכמים ותנאים, וכל עוד הוא ירצה לעבוד, אני אשמח מאד. .....
40. מעדות משה עולה כי הסכם ההפצה הכתוב משקף את הסכמות הצדדים, כל עוד קיים רצון לעבודה משותפת. שוכנעתי כי מכתב הנתבעת מיום 29/1/07 אל סמנכ"ל השיווק שלה (נספח 5 בתצהירי התובעת) ובו הנחיה לשמור על הגינות בין המשווקים ובכללם התובעת, הינו עדות למדיניות הנתבעת והתנהלותה לשיווק מוצריה באמצעות משווקים ומפיצים רבים, אך באופן ברור - שלא בדרך של הפצה בלעדית.
41. הסכם ההפצה אינו מזכיר את המונח "זיכיון" ובניגוד לטענת התובעת, לא נקבעו בו תנאי בלעדיות להפצת מוצרי הנתבעת לשוק המוסדי והרפואי. כל שנרשם היה כי התובעת מתמקדת בשיווק לשוק המוסדי והרפואי. פרשנות סובייקטיבית של התובעת עולה בעדות חיים בחקירה נגדית בדיון (עמ' 17 ש' 5-8):
ש. אתה מסכים שמה שכתוב בנספח 3 לתצהיר זה ההסכם בין הצדדים.
ת. כן.
ש. ולא כתוב זיכיון בלעדי. כתוב משווק.
ת. כתוב מפורש שאני עושה את כל הדברים. הכל מוביל בזה שאני שלהם והם שלנו..."
42. לשיטת התובעת, לאחר שנים רבות בהן נהגה להפיץ מוצרי הנתבעת בבלעדיות לשוק המוסדי-רפואי, עוגנה הבלעדיות בכתב ביום 12/6/12 במסגרת הסכם הרחבת הטריטוריה.
43. להלן ההסכמות הרלוונטיות, הפעם כלשונן (הדגשות שלי. ר"פ.):
" בהמשך לפגישתנו להלן סיכום הדברים:
אנשי המכירות של חברת צ'אם מפנים את השטח בין חדרה לאשדוד לטובת חברתכם.
למעט לקוחות קיימים ורשתות.
בתאריך שיקבע בינינו תעביר צ'אם רשימה של לקוחות אשר אינם עומדים ברף המינימום של צ'אם.
...... "
44. העדפתי לקבל טענת הנתבעת, כי לשון הסכם הרחבת הטריטוריה, מלמדת שלתובעת אין בלעדיות וכן אין לה בלעדיות טריטוריאלית. לעניות דעתי מדובר בהסכמה להפרדה, תוך יצירת בהירות באשר לפעילות הצדדים וללקוחות הנמצאים בשטח שבין חדרה לאשדוד.
45. הוסכם כי הנתבעת באמצעות אנשי המכירות שלה, תמשיך להפיץ לרשתות וללקוחותיה הקיימים ותפנה השטח המוגדר לתובעת, להפצת המוצרים ללקוחות חדשים. כמו כן, ברוח הסכם ההפצה, התחייבה הנתבעת להעביר לקוחותיה הקטנים אל התובעת. ברי כי לצדדים עניין משותף בקיום קשרי מסחר המותירים לכל אחד מהם מרחב פעולה עסקי גם בתוך אזור הפצה מוגדר.
46. על הנסיבות שהובילו להסכם הרחבת הטריטוריה העיד מנכ"ל הנתבעת (עמ' 45 ש' 31-32, עמ' 46 ש' 1-2):
ת. במסגרת ההדדיות שדיברתי עליה, הייתה העברה של לקוחות ביני ובינו, גם חיים
העיד על זה. ב-2012 עשיתי שינוי לוגיסטי בהפצה של המשאיות ואני החלטתי להעלות
את מינימום דרופ (מינימום לעצירה) העברתי לחיים ולמשווקים אחרים, חיים ישב
בקיסריה, אז היה הגיוני להעביר לו לקוחות שבאזור, וזה היה חלק מהשיווק, ......
47. בלעדיות בתחום המוסדי רפואי - האמנם?
התובעת צרפה התכתבות מחודש ספטמבר 2015, בה התבקשה הנתבעת להעביר השיווק לבי"ח רמב"ם אל התובעת ולא אל חברת "אוסם", בטענה לבלעדיות. (נספח 27 לתצהיר התובעת).
48. לא שוכנעתי כי ההתכתבות הנ"ל מבססת טענת הבלעדיות בשוק המוסדי רפואי. ראשית, מהסיבה שעד לאותה עת רכש מוסד רפואי זה ממשווק אחר ושנית, בשל מיקומו של ביה"ח רמב"ם, שלא בתחום הטריטוריה המורחבת עליה הוסכם במסגרת הסכם הרחבת הטריטוריה ובגדרה טענה התובעת בין השאר לבלעדיות.
49. בהלכה הפסוקה נקבעו מספר קריטריונים להוכחת קיומו של הסכם להפצה בלעדית. ביניהם: התנאים באשר למשך תקופת ההתקשרות, קיומה של מכסת שיווק מינימאלית, מסירת אינפורמציה על-ידי המפיץ באשר לדרכי השיווק והלקוחות, אזור הפצה מוגדר והדדיות באשר לבלעדיות.
ראו: ע"א 3592/98 נסר אל דין נ' מרבק בית מטבחיים בע"מ (18.11.1999).
50. לעניות דעתי, הימנעות ממתן ביטוי מפורש במסגרת הסכם ההפצה לכוונת הבלעדיות, תומך במסקנה כי במקרה כאן, הצדדים בחרו דווקא בהתקשרות "פתוחה". למסקנה זו הגעתי בין השאר מן הסיבות כי להסכם ההפצה לא נקצב מועד לתחילת התקשרות בלעדית, ההסכם אינו נוקב במועד לסיומו וכי הוסכם בו כי הנתבעת תמשיך לשווק ממוצריה ללקוחות אחרים, אשר אינם לקוחות התובעת.