94. לטענת התובעת, הודעה זו הינה הודעת הנתבעת על ביטול הסכם ההפצה אשר נכרת בין הצדדים.
95. בהתאם לסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ביטול חוזה טעון הודעת ביטול כתנאי למימושו ושכלולו של הביטול.
הדרישה להודעת ביטול מיועדת לקדם ערכים של הוגנות, הסתמכות, וודאות וביטחון משפטי. מטרתה העמדת הצד השני על מצבו המשפטי, זכויותיו וחובותיו ולאפשר לו לכלכל צעדיו ביעילות.
ראו: ג' שלו, "דיני חוזים – החלק הכללי" לעיל, עמ' 449-458.
96. במסגרת ת"א (מחוזי מרכז) 41514-09-12 Ltd. BP Eastern Mediterranean נ' פרנס מוטור אויל ישראל בע"מ, (24.12.2017), ערך בית המשפט דיון בטענה בעניין מקור החיוב במתן הודעה מוקדמת, ונשען בהכרעתו על האבחנה בין הסכם הפצה בבלעדיות בין ספק ומפיץ המובדל מהסכם הפצה שאינו בבלעדיות, תוך הפניה לעניין רייכר לעיל, וקבע (סעיף 73 לפסק הדין) (הדגשות שלי. ר"פ.):
"הזכות לקבל הודעה מוקדמת על כוונה לבטל חוזה הפצה, על מנת לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו ולארגן את עסקיו לקראת סיום ההסכם, שמורה למפיץ הבלעדי.
בהעדר התחייבות לבלעדיות, לא מוטלת על הספק חובה לקיים קשרים עסקיים עם מפיץ מסוים, וממילא זכאי הוא בכל עת לבחור למכור את מרכולתו למפיץ אחר, או לכמה מפיצים אחרים בו זמנית [עניין רייכר, פסקה 4 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר]..."
97. לטענת התובעת, גם מפיץ שאין לו בלעדיות, זכאי לפיצוי חלף הודעה מוקדמת מספק או יצרן שהפר התחייבויותיו בהפרה יסודית על פי הסכם ההפצה. לדידה, כאשר מהות הקשר יוצרת אצל המפיץ אינטרס ציפייה בדבר הכנסותיו העתידיות, הוא זכאי לפיצוי בגין ניתוק הקשר, בהיעדר הודעה מוקדמת סבירה.
98. בהתאם להלכה הפסוקה, קיים חריג לכלל המחייב מתן הודעה מוקדמת בעת ביטול הסכם הפצה: במקרים בהם הוכח כי המפיץ הפר את הסכם ההפצה, למשל בדרך של הפרת חובת האמון שהוא חב ליצרן - עשוי הדבר להוות הצדקה לביטול מידי של ההסכם, תוך שלילת הזכות להודעה מוקדמת.
99. כך היה בעניין ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ (17.5.1993), כאשר התברר כי המפיץ החל לייבא מוצרים המתחרים במוצרי היצרן, בניגוד להתחייבותו החוזית (להלן: "פרשת תדמור").
ראו גם: ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שיווק)1981 בע"מ (20.3.2007).
עניין ורור לעיל.
100. ככלל נקבע כי זכותו של צד להסכם הפצה לתקופת הודעה מוקדמת, נועדה לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה. אולם נקבע כי זכות זו מתבטלת כאשר אותו צד הוא שהביא את ההתקשרות להפסקה מיידית, בתנאים שאינם מאפשרים תקופת עבודה נוספת.
ראו: ע"א 442/85 משה זוהר ואח' נ' מעבדות טרבנול (ישראל), פ"ד מד(3) 661, 704.
101. כך לטעמי, כאשר אותו צד משווק סחורה מספק מתחרה. ראו קביעת כב' השופט מלץ במסגרת פרשת תדמור (בעמ' 522):
" אם המשווק הוא זה שהפר את חוזה ההפצה, אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו, ולא יהא
צורך לדון באורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול".
102. כמו כן, בהתאם למסקנה לעיל, אף קשה יהיה לתמוך הטענה לזכות לפיצוי, כקמה מכוח חובת תום הלב הקבועה בהוראות בסעיף 39 לחוק החוזים הנ"ל. הטעם לכך נעוץ באי קיומו של תום לב בהתנהלות התובעת אשר התארגנה מבעוד מועד ונקשרה בקשר להפצת מוצרי ספק חלופי ואף הציעה אותו ללקוחותיה, כל זאת עובר לניתוק הקשר המסחרי עם הנתבעת.
103. בנסיבות אלה, בהתאם לפסיקה, יכול היצרן לבטל ההסכם בכל עת והמפיץ לא יהיה זכאי לפיצוי בשל הפסקת יחסי המסחר בין הצדדים. כדברי השופט עציוני במסגרת ע"א 687/76 בלייויס נ' פיק (25.6.1978):
"המערער אינו יכול להפר את חובותיו כסוכן כלפי מעסיקיו, ולאחר מכן לבוא ולהלין
מדוע אין מפצים אותו על הפסקת הקשר המסחרי עמו".
104. ויובהר. במקרה כאן, הנתבעת לא הודיעה על ביטול יחסי המסחר עם התובעת.
ניתנה לתובעת הודעה על העלאת מחירים בשל אי עמידה בתנאי הסכם ההפצה.
הנתבעת/אוסם הציעה לתובעת לשוב להיקף הפעילות הקודמת, ולהנות ממחיר נמוך יותר כמקודם, או לחילופין לאשר הסכמתה למחירים החדשים כתנאי להמשך אספקת מוצרים.
התובעת לא נתנה הסכמתה למחירים החדשים, לא חזרה להיקף ההזמנות הקודם - ולא ביצעה עוד רכישות מהנתבעת.
מכאן עולה כי התנהגות שני הצדדים היא שיצרה הפסקת הקשר המסחרי ביניהם.
105. לסיכום פרק זה, בהתאם למסקנתי לעיל כי הסכם ההפצה אינו מעניק לתובעת בלעדיות ובהתאם לעובדה כי לא נקבעה במסגרתו הוראה מפורשת למתן הודעה מוקדמת, אני קובע כי הנתבעת לא הייתה חייבת במתן הודעה מוקדמת לתובעת.
אשר על כן, אני דוחה טענות התובעת לזכות לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
האם זכאית התובעת לפיצוי נזיקי?
106. דיני החוזים מבוססים בין השאר, על התנהלות בתום לב של צדדים להסכם. במקום שאין תום לב לא יהסס ביהמ"ש להציל עשוק מיד עושקו; אך במקום שלא הוכח כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב ולא עלה בידי התובעת להוכיח התנהלות מפרה מצד הנתבעת מתוקף העילות שנידונו לעיל, הרי שאין התובעת זכאית לפיצוי ודין התביעה להידחות.
107. לאור זאת מתייתר הדיון במחלוקות הנובעות מנתוני חוות הדעת שהגישו הצדדים.
ראיות שלא הובאו ע"י התובעת
108. מצאתי לנכון לזקוף לחובת התובעת אי הבאת ראיות מספיקות לתמיכה בחלק מטענות התביעה. כך באשר לביסוס טענתה לפיצוי בגין רמיסת זכויות קניין רוחני במתכון, כפי שפורט לעיל וכך לגבי טענתה להתקשרות מסחרית בלעדית עם הנתבעת, החל משנת 1994 ועד שנותקה במרץ 2016.
אעיר כי מהנספחים הרבים שצרפה התובעת לטענותיה, ניתן להתחקות אחר התכתבות ראשונה בין הצדדים מיום 10/8/2000, בנושא העברת לקוחות מהנתבעת לטיפול התובעת.
109. באותו אופן בחרה התובעת שלא להגיש כראיה את הסכם ההפצה עליו חתמה עם חברת "אוסם". לטעמי היה בהסכם זה לשפוך אור נוסף על התנהלות הנתבעת וסביר להניח כי כלולים בו פרטים מהותיים לבירור התביעה כאן.
אעיר כי דבר קיומו של הסכם ההפצה עם אוסם עולה מתוכן מסרון שצורף כנספח 40 לתצהיר התובעת ומעדות חיים בדיון. לא ברור לי מדוע לא הוצג ההסכם בפני בית המשפט.
110. כידוע, הלכה פסוקה היא כי מקום בו צד נמנע מלהביא ראיה הנמצאת בהישג ידו והיא רלוונטית למחלוקת, חזקה כי אילו הובאה הראיה, היתה זו פועלת לחובתו והיה בה כדי לתמוך בגרסת הצד השני. על כן המנעות זו של התובעת כמפורט לעיל, פועלת לחובתה.
ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651.
כמה מילים לפני סיום
111. כאמור לעיל, הגעתי למסקנה לפיה לא ניתנה כל בלעדיות לתובעת בהפצת מוצרי הנתבעת. מן העובדות אשר התבררו בפניי עולה כי במהלך החודשים 1-2/16 סיפקה התובעת ללקוחותיה מוצרים מחברה מתחרה לנתבעת, חברת "ביצי הכפר". עובדה זו מחזקת המסקנה הנ"ל, שכן לטעמי אין בלעדיות חד צדדית. חיים עצמו העיד כי הבלעדיות הייתה צריכה להיות הדדית (ראו בסעיף 41 לעיל). על כן ובהעדר הדדיות, לא אוכל לקבל טענות התובעת לבלעדיות.
112. בתחילת חודש 3/16 עמדה התובעת בפני צומת דרכים וזאת לאור הודעת חברת "נורקייט" כי בכוונתה לרכוש מוצרי צ'אם ישירות מחברת "אוסם". התובעת יכולה הייתה, לכל הפחות, לנסות "ולהילחם" על לקוחתה הנ"ל ולהודיע לחברת "אוסם" איתה חתמה על הסכם ההפצה באותם ימים, כי בכוונתה לחדול מביצוע הזמנות מן החברה המתחרה ולספק לכל לקוחותיה ולרבות לחב' "נורקייט" מוצרי הנתבעת בלבד.
כך יכולה הייתה התובעת לעמוד גם בהיקף ההזמנות הנדרש, לצורך מניעת עליית מחירי מוצרי הנתבעת, כפי שהציעה לה הנתבעת במסגרת ההודעה על העלאת המחירים.
113. לו מהלך זה היה נכשל וחב' "אוסם" הייתה מתעלמת או מכשילה התובעת במהלכה זה, או אז טענותיה של התובעת בדבר "גזל לקוחות" או חוסר תום לב בהתנהלות הנתבעת או "אוסם", היו בעלות משמעות אחרת לגמרי. אך התובעת בחרה לפעול אחרת.
התובעת בחרה ל"נתק מגע" מהנתבעת ומחברת "אוסם", לא העמידה במבחן ההצעה לחזור להיקף ההזמנות הקודם ולקבלת ההנחה במחירים ובחרה להגיש התביעה, כמות שהיא, בעיקר לדעתי עקב עלבונו של חיים נוכח הקשר רב השנים בין הצדדים.
עולם העסקים הוא עולם קר וחף מרגשות. ייתכן כי הנתבעת ו"אוסם" ניצלו את כוחן העדיף על זה של התובעת כאשר פנו ישירות לחברת "נורקייט".
אך לטעמי אין בכך התנהגות שלילית נוכח תנאי ההסכם בין הצדדים, היעדר בלעדיות של התובעת ונוכח מעבר התובעת לספק מוצרי ספק מתחרה.
סוף דבר
114. לאור כל המפורט לעיל, משלא עלה בידי התובעת להוכיח תביעתה, אני מורה על דחייתה.
115. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 100,000 ₪. סכום זה ישולם בתום 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד תשלומו המלא בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, כדין.
המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום.
ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ט, 02 יולי 2019, בהעדר הצדדים.
רונן פיין