9. על רקע הדברים המתוארים לעיל, הגישו התובעים את התביעה שבפניי ביום 21/11/17, במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב, בהתאם לטיוטה הסופית שנשלחה (נספח ל"ב). כן התבקש בית המשפט ליתן צו אכיפה להסכם המכר; ליתן צו עשה המחייב את הנתבע לחתום על הסכם זה ולהצהיר שהנתבע הפר את חיוביו על פי הסכם המכר. אציין כי לא נדרש כל סעד כספי במסגרת כתב התביעה.
טענות התובעים, בתמצית
10. התובעים טוענים כי נכרת הסכם מכר מחייב בין הצדדים, ואלו גמרו בדעתם להתקשר בחוזה. לטענתם כל פרטי העסקה, ללא יוצא מן הכלל סוכמו ביניהם לרבות; תיאור הנכס; התמורה; לוח התשלומים; סכום הפיקדון בנאמנות; תשלומי המיסים; מסירת החזקה; אחריות לפינוי השוכר. עוד טוענים התובעים כי הצדדים הסכימו על טיוטה סופית של הסכם מכר ונסיבות העניין חמורות בין השאר בשים לב למהות העסקה, התמשכות המשא ומתן, העובדה כי המו"מ הושלם ותואם מועד לחתימה, והתנהגותו הפסולה של הנתבע.
11. התובעים מחזקים טענותיהם בכך שבמסגרת המו"מ בין הצדדים הועברו בין הצדדים 15 טיוטות של הסכם המכר וכי הצדדים נתנו הסכמתם לטיוטה הסופית של הסכם המכר ואף תואם מועד לחתימה. התובעים הודפים את טענות הנתבע באשר לנושאים שכביכול לא סוכמו – לשיטתם, עניין העירייה ירד מסדר היום עוד בטרם נשלחה הטיוטה הסופית, שכן הנתבע החזיר את השטח לעירייה, ראו בעניין זה נספח ג' לתצהיר הנתבע, ממנו נלמד שהשטח נלקח בפועל על ידי העירייה עוד ביום 1/9/17; לגבי השוכר טוענים התובעים כי עניין זה עלה כ"תירוץ" על מנת לחמוק מקיום העסקה, וממילא לא נטען ולא הוכח שאכן השוכר סירב להתפנות. בעניין זה מציינים התובעים שהיה על הנתבע להביא את השוכר לעדות והוא לא עשה כן. לחלופין טוענים התובעים כי היו נכונים לאמץ כל פתרון בעניין השוכר, ובכלל זה השארתו בנכס תמורת תשלום דמי שכירות . כך מפנים התובעים לטיוטות קודמות ומיילים נלווים מהם עולה ברורות שלתובע לא הייתה כל בעיה לפעול או לאפשר פעולה שתביא לפינויו של השוכר מהנכס. בעניין מועדי התשלום טוענים התובעים כי אלו עולים מפורשות מההסכם (ראו בפירוט סעיף 45 לסיכומיהם), וגם אם המועדים אינם מצוינים במפורש, הרי על פי ההלכה אין כל מניעה מלהשלים פרטים חסרים אלו.
12. התובעים הפנו בין היתר בסיכומיהם להלכות בדיני חוזים וערכו ניתוח משפטי המוכיח כי במקרה הנדון התקיימו תנאי המסוימות וגמירות הדעת. לשיטתם, הנתבע בסיכומיו כלל לא התמודד עם ההלכות המשפטיות וחזר וטען את טענותיו כפי שהועלו בכתב ההגנה ובתצהיר. עוד הזכירו התובעים את ההלכה בדבר פרישה בתום לב ממשא ומתן. לגרסתם, התנהגותו של הנתבע מאופיינת לאורך כל הדרך בחוסר תום לב, והוא אינו נוהג בדרך מקובלת זאת למרות הסכמתם לדרישותיו החוזרות ונשנות. התובעים טוענים שהנתבע ניצל באופן בלתי ראוי את העובדה כי ליחידתו ולעסקה ישנה חשיבות מיוחדת לתובעים היות ודירתם צמודה לנכס. לשיטתם, פרישתו מהעסקה נעשתה בחוסר תום לב וללא כל צידוק, אגב הסבת נזקים כבדים לתובעים – בין היתר בהוצאות שהוצאו אגב ניהול המו"מ; המשאבים שהושקעו לצורך השגת מימון ודחיית נסיעת משפחת התובעים לחו"ל למשך שנה, כפי שתוכנן.