ד. שלבי מוסיף ומחדד בעניין זה, כי יש לדחות את טענת המועצה בדבר היות החוב הנטען 'חוב חלוט' רק משום שהנתבעת לא שילמה את החוב, חרף דרישות התשלום שנשלחו אליה משך כ-9 שנים עובר להגשת התביעה. בכך נחסמת הדרך בפני שלבי להעלות טענות נגד החוב, שכן בהעדר משלוח הודעות חיוב אליו ישירות, שומה היה על המועצה לפרט במסגרת תביעה אזרחית את כל השומות ולהתיר לו להעלות טענותיו לגופם של הדברים. קיצור הדרך בו הולכת המועצה, שלפיה מתבקש חיובו של בעל המניות מכוח עילת הרמת המסך הכללית שבחוק החברות בטענת מרמה, לא יכול להתקבל, משום שלא מדובר בחוב חלוט ביחס לשלבי (להבדיל מהנתבעת). שלבי נסמך בהקשר זה על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון שניתן במסגרת ת"א 12186-01-14 עיריית לוד נ' ספקטור יונה ובניו בע"מ (ניתן ביום 05.7.16), אשר אימץ את הפרשנות המיטיבה עם בעל המניות והמצריכה משלוח הודעת חיוב מסודרת, תוך ציון זכות הגשת ההשגה והערר בפניו (להלן: "עניין ספקטור"). יוער כבר כאן, כי על פסק הדין בעניין ספקטור הוגש ערעור (ע"א 64645-09-06 עיריית לוד נ' ספקטור יונה ובניו בע"מ, (ניתן ביום 27.2.17), שככל הנראה הסתיים על דרך הפשרה). לטענת שלבי, בהעדר צירופן של השומות לכתב התביעה המתוקן, הרי אין לו על מה להשיג.
ה. שלבי מייחס למועצה ידיעה בפועל, כי הוא בעל המניות בשתי החברות - ולראיה הוא הגיע עם המועצה לשני הסדרי חוב בליווי עו"ד ח'טיב, כאשר אי תשלום תשלומי החובה נבע מבעיות כלכליות מהן סבלו החברות, שכל ניסיונותיו להצילן לא צלח, ובכך לא מתקיימות יסודות הרמת המסך.
ו. מוסיף שלבי וטוען, כי המועצה לא צירפה הודעה או אישור בדבר משלוח התראה אליו, המודיעה לו על כוונתה לחייבו אישית בחובות הארנונה, כפי שלא צורפה כאמור הודעה בדבר זכותו להשיג על השומות, ולא פורט כיצד פעלה המועצה לצורך חיובו אישית בחובות הארנונה של הנתבעת (החברה). עוד חלק שלבי על משקלה הראייתי של הכרטסת, שצירפה המועצה להוכחת החוב הנטען, בשל עמימותה.
ז. שלבי מייחס למועצה התנהלות חסרת תום לב מעצם ביטולם של הליכים משפטיים קודמים, כמפורט בסע' 37-48 לתצהיר עדותו הראשית, אופן ועיתוי העלאת טענת המרמה על ידה שאינו אלא בבחינת "מקצה שיפורים" מצידה והלוקה בשיהוי ניכר, ומטעמים אלה הוא לא יכול היה להתמודד בתצהירו עם טענת הרמת המסך הכללית שמכוח חוק החברות.
ח. שלבי סבור כי התביעה המתוקנת במתכונתה הנוכחית, שמבוססת על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נעדרת עילה כלפיו ואינה נתמכת בראיות. עוד מתמקד שלבי בכשלים במתן הודעת התשלום, חוסר הפירוט שבכרטסת והעדר ההפרדה בין סכומי הקרן לשערוך הסכומים וכן אי מתן זכות השגה וערר, בכובעו כבעל המניות בחברה. כן הוא טוען כי, ככל שהמועצה חפצה בחיובו אישית היה מחובתה להמציא שומות המופנות אליו לחיובו אישית (ראו סע' 49-56 לתצהיר שלבי).
דיון והכרעה
24. אקדים מסקנה לדיון ואומר, כי לאחר שעיינתי בכתובים, בחנתי את חומר הראיות שהונח לפניי ושקלתי את העדויות וסיכומי הצדדים, אני מחליטה לקבל את התביעה בחלקה וחיוב הנתבע מכוח היותו בעל השליטה בחברה (הנתבעת) בחוב הארנונה לשנים 2010-2012 המסתכם בסך של 186,273 ₪ (בתוספת שערוך ממועד הגשת התביעה). להלן יובאו הנימוקים למסקנתי זו.
א) מהרחבת חזית לשימוש לרעה בהליכי משפט ושיהוי
25. בטרם אדרש לליבת המחלוקת בין הצדדים, יש לדון תחילה בטענתו המקדמית של שלבי ולפיה כתב התביעה המתוקן השני חורג ממסגרת הדיון שנקבעה ע"י ערכאת הערעור, שעה שכל שהיה על המועצה לעשות הוא לפרט את החוב וצירוף השומות מושא החיוב, קרי הבאת הפירוט העובדתי של החיוב ומרכיביו, ותחת זאת המועצה הוסיפה את עילת המרמה מכוח חוק החברות שמהווה בנסיבות העניין חריגה ממסגרת הדיון, כאשר ההפניה להוראות החוק אינה עונה על דרישת הפירוט של העילות כמצוות ערכאת הערעור.
26. ייאמר כבר כאן, כי מצאתי לדחות טענה זו הן לאור לשון ההסדר הדיוני המוסכם שהושג בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין בערכאת הערעור ובו הורה בית המשפט שם על הגשתם של כתבי טענות מתוקנים ובגדרם תתייחס המועצה ל-"עילות הספציפיות נגד המערער [הנתבע כאן]", והן לנוכח הטענות שהעלה שלבי בהודעת הערעור שצורפה לתצהיר שהגיש בהליך דכאן (נספח א'). עיון בהודעת הערעור (סעיפים 5-6, 16 ו-19-20) מעלה כי שלבי הלין על כך, שהמועצה אשר עתרה לסעד כספי, לא ציינה בכתב התביעה המקורי את הסעד של הרמת מסך לפי הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. כן טען כי, הוראה זו לא נכללה כלל ועיקר בכתב התביעה הראשון, ומשכך בית המשפט בגלגול הראשון, לא היה רשאי להידרש לסוגיה זו. כן הוא הוסיף את טענותיו לעניין משלוח ההודעה לחיובו האישי, מתן הודעה בדבר זכות הערר על החיוב האישי והליך ההשגה מכוח חוק הערר ועוד כהנה וכהנה טענות בערעור, ובכלל זה הטענה בדבר היותו המחזיק בנכס (ראו סע' 8-9 להודעת הערעור). על טענות אלו, חזר שלבי במסגרת התצהיר המשלים מטעמו, שהוגש לאחר תיקון כתבי הטענות על העיקר שבהן עמדתי קודם לכן.
27. הנה כי כן, קו הטיעון של שלבי בערעור שהוגש על ידו היה, שמותב זה התיר למועצה הרחבת חזית בדונו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ובכך העניק למועצה סעד שכלל לא נתבקש על ידה. אלא, שכפי שניתן להיווכח, שלבי בעצמו מנסה לאחוז במקל משני קצותיו ; מחד -לטעון כעת בגלגול השני של התביעה רק לעניין מידת הפירוט של החוב הנטען וכן לעניין אי מיצוי הליך הערר וההשגה ; ומאידך- הוא טען בהליך הערעור ל"הרחבת החזית" ביחס לעילת הרמת המסך מכוח ההוראה שבסע' 8 לחוק ההסדרים, כאשר בסיכום ערעורו טען כי בהעדר הודעת חיוב אישית על שמו ובהעדר אפשרות למימוש זכות ההשגה על חיובו האישי, אין למעשה חיוב, כי בהעדר שומה על שמו (להבדיל מששומה ע"ש החברה) לא נמצאה בעצם כל ראיה לחיובו הוא באופן אישי, וכי אין די בכרטסת ובשומות המופנות לנתבעת (החברה) על מנת להביא לחיובו הוא אישית.
28. עוד יצוין, כי ככל ששלבי סבור כי כוונת הצדדים וערכאת הערעור היא אחרת מזו העולה מלשון ההסדר שהושג ביניהם, עמדה בפניו האפשרות להגיש בקשה להבהרת פסק הדין על ידי ערכאת הערעור, או על ידי הגשת תצהיר מטעם עורך הדין שייצגו בהליך הערעור, במקום להגיש תצהיר שלו, במיוחד משעלה שהוא כלל לא נכח בדיון בערעור. מה שכן, לשון ההסדר אליו הגיעו הצדדים בערעור עוסקת במונח "העילות הספציפיות נגד המערער". לאור האמור, חזקה שאם בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור התכוון לצמצם את האמור לעילה אחת מכוח חוק ההסדרים, לא היה נעשה שימוש במונח 'עילות' (בלשון רבים להבדיל מהמונח- 'יפרט את העילה' בלשון יחיד).
29. על יסוד הטעמים שנמנו לעיל, דין טענות הנתבע בדבר "הרחבת החזית", השיהוי בהעלאת טענת התרמית מכוח חוק החברות והשתק הפלוגתא - להידחות כולן.
ב) זכות הטיעון של בעל השליטה- האומנם נפגמה ?
30. במחלוקת זו, דעתי היא כי צודק הנתבע בכך, שלא הוצגה בפניו האפשרות לתקוף את החיוב נגדו, בזמן אמת, זאת בשים לב למסלולי התקיפה והעילות השונים, ברם אין בכך כדי להביא 'לביטול' החוב מיסודו, כטענתו, שעה שנקטה המועצה במסלול 'התקיפה המשפטית' ובכך ניתנה לו ההזדמנות להעלות את מלוא טענותיו כנגד החוב במסגרת התיק דנן. שונה היא מסקנתי באשר לגובה החוב שיוטל על הנתבע בנסיבות העניין שלפניי הנגזר מטיב הראיות שהוצגו ע"י הצדדים, ועל שני הנדבכים אלה אעמוד להלן.
31. אפתח בטענת הנתבע בדבר קיומה של חובה למשלוח התראה וזכות להגשת השגה או ערר הקנויה לבעל המניות, להבדיל מהחברה, בנפרד ובמנותק ממנה. בעוד שתפיסת המועצה גורסת, כי הדין אינו מחייב זאת ודי בהגשת תביעה אזרחית על מנת לאפשר לבעל המניות להעלות כל טיעון שהוא חפץ בהעלאתו ; לתפיסת הנתבע, יש חובה כזו ובהעדרה אין חבות שלו.
32. על מנת להכריע במחלוקת זו, וכדי להשיב על המחלוקת הנטושה בין באי-כוחם המלומדים של הצדדים, ראשית אדון במסלולי התקיפה של חוב ארנונה בהתאם לזהות החייב, כפי שהוסדרו בחוקים השונים ופורשו בפסיקה. הדבר דרוש, לאור מסלולי הגבייה השונים העומדים בפני המועצה, מכוח חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית, התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"); פקודת המיסים (גבייה); התקיפה בביהמ"ש לעניינים מנהליים; מסלול התקיפה המשפטית בבית משפט אזרחי בהתאם לסכום התביעה.
33. דרך השגה אפשרית על פי חוק הערר הקובע בסעיף 3(א)(4) שבו, כי "היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג- שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס". השאלה האם ומתי רשאית רשות מקומית לנקוט ב'הליכי גבייה מנהליים' על פי פקודת המסים (גביה) כנגד בעל השליטה בחברה, נבחנה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה ב- עת"מ 46762-10-13 זורין נ' עיריית חיפה (ניתן ביום 9.7.14) ; להלן: "עניין זורין") ובו עמד כב' השופט ר' סוקול גם על שאלת גביית הארנונה מבעל השליטה וקבע כי "משמע, זכותו של בעל השליטה להשיג מוגבלת רק לטענה כי אינו בעל שליטה או כי החברה פרעה את החוב. אין הוא רשאי להשיג על קביעה ביחס להתקיימות שאר היסודות לחיובו האישי, ובמיוחד על הקביעה כי החברה העבירה לו את נכסיה" (ראו בהרחבה את הליכי ההשגה והערר בהתאם למסלולים השונים כמפורט בסעיף 16-19 לפסק הדין ; ההדגשות שלי- ש.נ).
34. דרך השגה נוספת היא הגשת עתירה מנהלית; כב' השופט סוקול התייחס בעניין זורין נה"ל לאותם מקרים בהם לחייב לא עומדת על פי דין זכות השגה וערר, בין מחמת שהחייב לא הגיש השגה או ערעור במועד הקבוע בדין, או שעילות ההשגה אינן כלולות בהוראות חוק הערר. דרכו של חייב שכזה פתוחה להגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, שבגדרה יכול הוא לעתור למתן צו ביניים לעיכוב הליכי הגביה. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי "גם מי שקיבל דרישה לשאת בחובותיה של חברה שבשליטתו והמבקש לטעון כי לא התקיימו הנסיבות המצדיקות חיובו האישי מחמת עילות שאינן כלולות בסעיף 3(א)(4) לחוק הערר יכול להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים" (ראו: סעיף 21 לפסק הדין).
35. דרך שלישית ונוספת היא מסלול התקיפה המשפטית; האם בעל השליטה בחברה יכול להעלות עילות שמקורן בהליכי ערר והשגה, קרי עילות שאינן כלולות בסעיף 3(א)(4) לחוק הערר, באותם מצבים בהם הרשות נוקטת בתביעה אזרחית נגד בעל השליטה; ומהי מידת ההוכחה בתביעות אלו, וזאת במובחן מעניין זורין הנ"ל שם השאלה העיקרית הייתה, האם מקום בו בעל השליטה אינו יכול לפנות בהליכי השגה וערר על חיובו האישי, מנועה הרשות המקומית מלנקוט כנגדו בהליכי גביה, עד שיינתן לטובתה פסק דין סופי בתביעה אזרחית שתוגש על ידה (על הרציונל העומד מאחורי בחינת החבות האישית של בעל המניות לפני נקיטת הליכי הגבייה ראו גם עת"מ (ת"א) 1360/07 כהן שור נ' עיריית חולון (ניתן ביום 3.12.08); עת"מ 1311/07 רובינשטיין נ' עיריית רעננה (ניתן ביום 16.10.07)).
36. בענייננו שלנו - עסקינן במצב בו בעל השליטה לא הגיש השגה/ערר על החוב והשאלה היא, האם הדבר נובע מאי מתן הזכות לעשות כן, או שמא הוא לא מימש זכות זו, או שילובם של שני הדברים, מאחר ואף אם מוקנית בידו הזכות לעשות כן, גם היום הוא לא יכול להעלות עילות שאינן כלולות בסעיף 3(א)(4) לחוק הערר. כבוד השופט סוקול בעניין זורין הנ"ל עמד על שלושת המסלולים הנפרדים 'לכאורה', כמפורט בסעיף 25 לפסק הדין, והרלוונטי שביניהם למקרה דנן הוא המסלול השלישי העוסק בנקיטת הליך תביעה בבית משפט אזרחי, הליך בו רשאית הרשות המקומית לנקוט מיזמתה, ובגדרו יערך בירור האם התקיימו כל היסודות הנדרשים לחיובו של בעל השליטה והאם קיימת חובה על הרשות לפנות במסלול השלישי; ואם כן מתי.
37. כידוע, לרשות מנהלית דוגמת התובעת כאן, עומדת חזקת התקינות המנהלית. עם זאת, הודגש בעניין זורין הנ"ל כי, בעוד שחזקה זו נכונה לגבי הליכי גבייה נגד חייבי ארנונה שהינם 'המחזיק', שלגביהם יכולה הרשות לנקוט בהליכי גבייה מנהליים מבלי שקדם להם הליך אזרחי, לא כך הדבר במקרים בהם מבקשת הרשות לפעול כנגד בעל השליטה. לגבי בעל השליטה לא קיימת חזקה שבהיגיון כי בעל השליטה ידע על תקופות ההחזקה ועל חובות התאגיד לרשות המקומית. בעניין זורין הנ"ל קובע כב' השופט סוקול בהקשר זה כי "לא קיימת גם כל חזקה שבהיגיון כי בעל כל חברה שנקלעה לקשיים ואינה משלמת את חובותיה, הבריחה נכסים והעבירה אותם לבעל השליטה, לא כל שכן לא קיימת חזקה שהנכסים שהועברו עולים בשווים על היקף החבות. זאת ועוד, הטלת חבות אישית על בעל השליטה לחובות החברה מנוגדת לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והרחבת המצבים שבהם תוטל אחריות אישית, תפגע בעקרון ותטשטש את ההפרדה בין בעל השליטה לחברה, הפרדה שהיא מיסודות דיני החברות ... כל אלו טענות שמקומן הטבעי הינו בהליך אזרחי ולא בעתירה מנהלית".
38. סיכומה של נקודה זו - הדרך הראויה היא כי לאחר משלוח דרישה לבעל השליטה, תבחר הרשות את המסלול הראוי בהתאם לעמדת בעל השליטה. ככל שבעל השליטה מעלה טענות הראויות להתברר בהליך השגה, ערר וערעור, יש לקבוע כי עליו לנקוט במסלול זה, ואם לא נקט בהליכים אלה במועד, פתוחה הדרך בפני הרשות לנקוט בהליכי גבייה מנהלית.
39. אם בעל השליטה חולק על הדרישה בשל עילות שאינן כלולות בחוק הערר, כגון שלא קיבל נכסים, הרי שחובת ההגינות המוטלת על הרשות מחייבת כי הרשות תמנע מנקיטת הליכי גביה ותגיש תביעה לבית המשפט.
40. בכל מקרה, גם אם נקטה הרשות המנהלית הליכי גביה ובעל השליטה הגיש עתירה ובגדרה בקשה לעיכוב ההליכים, רשאי בית המשפט להגיע למסקנה כי ההליך המתאים הינו הליך התביעה האזרחית, ובמקרה זה ראוי כי יעכב את הליכי הגביה ויפנה את הצדדים לבית המשפט האזרחי המוסמך.
41. אנו דנים כאן בסיטואציה האמצעית שלעיל, קרי בעל השליטה אינו מעלה עילות הכלולות בחוק הערר, ומשכך טענות הצדדים מתבררות במסגרת ההליך האזרחי שבדנן, כאשר מטרתה היא מניעת קיפוחו של בעל השליטה להוכחת טענותיו, תוך שימור נטל ההוכחה שבדין גם במסגרת תביעה אזרחית.
42. סיכומם של דברים- לאור מסלולי התקיפה השונים וחוסר האחידות שמתווה הדין הנגזר מעילת התקיפה שמעורר בעל השליטה, קיימת חשיבות לעצם משלוח הודעת התשלום, אופן ניסוחה, ויידוע בעל השליטה בחברה על אודות מנגנוני התקיפה העומדים בפניו, כפי שקיימת גם נפקות לידיעת בעל המניות בפועל על אודות החוב.
43. מן הכלל אל הפרט - לעניין משלוח השומות וההתראות לנתבע, ציינה המועצה במסגרת התצהיר מטעמה כבר במסגרת הגלגול הראשון, כי היא מצרפת שומות חלקיות אשר נשלחו לנתבעים וכי לאור שדרוג מערכת המחשוב, לא ניתן היה להמציא את מלוא השומות עובר שנת 2009 (כולל) [ראו סעיף 7 לתצהיר שגיא; כן ראו חקירתו בעניין זה בעמ' 10 ש' 20-32, עמ' 12 ש' 5-14, וש' 25-32, וכן עמ' 13 לפרוט'].
44. בגלגול השני של התיק דנן, נחקר שגיא באריכות לעניין משלוח הודעת חיוב או שומה אל הנתבע (מלוא עדותו בעמ' 23, ש' 24 ואילך ועמ' 24, ש' 1-19), וממנה עולה כי משך כל התקופה מושא התביעה דנן, לא שלחה המועצה שומה או הודעת חיוב על שמו של הנתבע אישית, וכלשונו "על שם החברות, אני מניח שזו אותה כתובת של מר שלבי". בהמשך, כשנתבקש שגיא להציג את השומות עצמן (להבדיל מהכרטסת), הסביר הלה כי "השומות נשלחות באופן אוטומטי לכל בעלי הנכסים במועצה, אני לא שומר אותן אצלי. אני יודע רק ששומת 2017 נשלחה בדואר רשום. בשנת 2009 נדמה לי שהוחלפה תוכנה, מחברה אוטומציה לחברת אי פי אר, ובכל מקרה, סאלח [הנתבע] תמיד ידע שהוא היה מחויב על קרקע תפוסה ועל המבנה עצמו וגם אחרי שהעבירו חוזה שכירות על מתכת או על חלק מהמבנה, הוא תמיד ידע ותמיד היה איתי בקשר בין אם יש לי את השומה אצלי או לא. אבל כל החיובים בכרטסות" (עמ' 26, ש' 3-9). יוצא שלפי עדות זו, לא נמצא עיגון עובדתי 'מוצק' ולפיו לנתבע אישית נשלחו שומות בזמן אמת או הודעות תשלום, בכובעו כבעל השליטה בחברה, זאת להבדיל מהחברה עצמה. מכאן תיסלל דרכנו אל עבר השאלה הנוספת והיא, האם די באמור לעיל על מנת להביא לביטול חיוב הנתבע אישית. כבר ייאמר כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, והואיל והנני סבורה שאין בכך כדי להוביל אוטומטית לבטלות החיוב של הנתבע, יש להמשיך ולבחון את יתר החומר הראייתי שהוצג לפניי ולעמוד על נפקותו.
45. לדעתי, הצדק עם הנתבע אשר טוען כי אין לגזור ישירות מעצם היותו בעל שליטה בחברה את המסקנה על אודות הידיעה שלו בדבר חובות החברה ; ומנגד צודקת התובעת כי משהוגש על ידה הליך אזרחי, הרי המקום לבירור טענותיו של בעל המניות הוא כאן, במסגרת ההליך דנן, ומכאן והלאה יתמקד הדיון בשאלה, האם עובדתית ומשפטית יש מקום לחייב את הנתבע, בעל השליטה, בחובותיה של החברה והכל בשים לב לנטלי ההוכחה הדרושים.
46. בענייננו, השומות לא נשלחו ישירות לבעל השליטה, קרי הנתבע, כפי שגם לא נשלחו אליו הודעות תשלום, ברם אין זה המקום להיכנס לשאלה, האם הייתה חובה על הרשות לשגר אותן לבעל המניות אישית נוסף על החברה ובמנותק ממנה, זאת מאחר ובענייננו הוכח ללא ספק דבר מעורבותו האישית של בעל המניות בסוגיית תשלומי הארנונה של החברה.
47. מחומר הראיות שהובא לפניי עולה, כי אמנם לנתבע נשלח מכתב וכותרתו "התראה בטרם הגשת בקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב", אלא שעיון בדרישה שנשלחה (נספח 16 לתצהיר המועצה), הממוענת גם לנתבע באופן אישי (נוסף על הנתבעת-החברה), מעלה כי הדרישה נוסחה באופן המופנה אל החברה ובעל המניות, כאחד, ומודיעה על העדר סילוק החוב בגין הנכס שבחזקתם, תוך ציון שיעורו ומתן התראה כי אי פירעון החוב תוך 14 ימים יביא לנקיטת הליכי גבייה נגדם. אין בהתראה זו הבהרה מפורשת בדבר חיוב הנתבע אישית, כבעל השליטה בחברה, בדבר הזכויות המוקנות לו כבעל השליטה להגשת השגה או ערר בטענות המנויות בסעיף 3(א)(4) לחוק הערר, כן לא הובהר לו כי אם ברצונו להעלות טענות שאינן נכללות בגדר הסעיף הנ"ל, עליו למסור למועצה הודעה על כך, על מנת שתהא בידי האחרונה הברירה לבחור במסלול המתאים ובפני בית המשפט המוסמך וכי הוא יהיה צפוי לתביעה אזרחית (ראו: סעיפים 34-35 לעניין זורין הנ"ל).
48. בהינתן המקובץ לעיל, לא ניתנה לנתבע הזכות להעלות את טענותיו נגד חיובו האישי כבעל השליטה בחברה, כמצוות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים והוראות סעיף 119(א)(א) לפקודה, זאת משלא נשלחה אליו כאמור הודעה המציינת את מקור החיוב נגדו ועילות ההשגה והערר העומדות לרשותו, או לחלופין עילות שאינן מעוגנות בחוק הערר והתרעתו כי, הוא מצוי בסיכון של תביעה אזרחית נגדו, ובכך נפגמה זכותו להליך הוגן.
49. לאור האמור, דין טענת המועצה כי הנתבע אינו רשאי להעלות בגדר ההליך הנוכחי טענות נגד החוב, להידחות, וזאת מהטעם שכלל לא ניתנה לנתבע הזדמנות להגיש השגה נגד חיובו האישי (ראו והשוו: ת"א (ראשל"צ) 12186-01-14 עיריית לוד נ' ספקטור יונה ובניו בע"מ (ניתן ביום 5.7.16) פיסקה 27 ואילך; ערעור שהוגש נסגר בפשרה - ע"א 64645-09-16 ניתן ביום 27.02.17)). יצוין, כי באותו מקרה הודעת החיוב המתייחסת לתשלום החוב, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נשלחה לנתבע (אך לא מכוח היותו מחזיק), בעוד שבעניין שלנו- הודעת החיוב הייתה כללית ולא צוין בה מקור החיוב, לא כן שכן, עילות ההשגה או הערר העומדות לנתבע, דבר הפוגם בהליך החיוב של הנישום, בהיותה חלק אינטגרלי בהליך גבייתה של הארנונה העירונית (ראו: ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי (ניתן ביום 21.8.12), פיסקה 13). במקרה שלפנינו, הבחינה הכרחית ומשולבת, שכן המועצה הציגה שומות עבור חלק מהתקופה הרלוונטית ולא כולה. כן עלה, כי הודעת התשלום נוסחה ללא התייחסות להוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, קרי מבלי להציג בפני הנתבע את מקור חיובו האישי והעילות העומדות בפניו להשיג ולערער על החוב הנתבע.
50. נפסק לא אחת, כי בהתייחס להודעת החיוב, בשלב ה'שומה' על הרשות המקומית להפיק ולשלוח לכל נישום שומת ארנונה ספציפית, על בסיס העקרונות והתעריפים שנקבעו בצו. שלב זה מסתיים עם שליחת הודעת חיוב או דרישת תשלום לנישום, כך ששומת הארנונה המגולמת בהודעת החיוב, היא שמוציאה את החבות מן הכוח אל הפועל והופכת את נטל המס המוטל במסגרת הצו לבר ביצוע, ומכאן חובת משלוח הודעת החיוב באופן שנתי והיא הושלמה בענייננו בשנת 2012 עם משלוח הודעת החיוב (נספח 16 לתצהיר המועצה) [ראו: ע"א 8417/09 הנ"ל; עמ"נ 11487-12-17 אברהם פירו נ' עיריית ירושלים (ניתן ביום 16.6.19).
51. במקרה שלפנינו, במכתב ההתראה שנשלח לחברה ובעל השליטה בה, הוא הנתבע, לא ציינה המועצה הפרטים החיוניים, למעט סכום החוב (קרן והוצאות בנפרד), וכל שצוין בה הוא שמדובר בחוב תשלומי ארנונה ותשלומי חובה נוספים שלא סולקו, בגין נכסים אשר בחזקתם באזור התעשייה אלון תבור, באופן שאינו ממלא אחר הפירוט הדרוש של מלוא יסודות השומה (צוינה כתובת הנכס, אך לא צוין מספר הזיהוי של הנכס, מספר חשבון הארנונה, מספר אסמכתא, השנים המדויקות של החוב וסיווג הנכס, והחשוב מכל לענייננו- לא הודע בדבר האפשרות להגיש השגה למנהל הארנונה, או עתירה מנהלית ולא נמסרה הודעה באשר לעילות התקיפה וכדומה).
52. יחד עם זאת, חרף כל שקבעתי עד כה, לא מצאתי כי בנסיבות העניין, העדר הפירוט האמור מהווה טעם לביטול דרישת החיוב במלואה, באופן המחייב את דחייתה של התביעה לגבייה בדרך המשפטית (מסלול התביעה האזרחית) בכללותה, שכן שותפה אני לדעה כי גם נישום שלא קיבל הודעת שומה עם פירוט מלא של יסודותיה, רשאי להשיג על החיוב שהוטל עליו בפנקסי הרשות המקומית. המצאת הודעת שומה על מלוא פרטי יסודות השומה אינה תנאי להגשת השגה על ידי הנישום, אלא היא רק תחילתו של מרוץ הימים, אשר בסופם הופכת השומה לסופית. לדעתי, אין עסקינן במצב בו הרשות פתחה נגד בעל המניות ב'הליכי גבייה מנהליים', אלא במצב בו הרשות הגישה נגד בעל המניות 'תביעה אזרחית', תוך 'שימור' המקום לבירור 'כל טענותיו של בעל השליטה בחברה', בין אם מכוח העילות שעל פי חוק הערר ובין אם מכוח עילות אחרות, במסגרת ההליך האזרחי. שעה שהוגשה על ידי הרשות תביעה אזרחית לגביית החוב, פתוחה הדרך בפני הצדדים לפרוש את מלוא התשתית העובדתית ובכך לאפשר בירור מלוא טענותיהם המשפטיות. קביעה זו מתיישבת עם הפסיקה הקיימת, לפיה נבחנו מסלולי הפעולה שהרשות יכולה לנקוט בהם, מתוך מודעות לכך שחוק הערר וחוק ההסדרים מתווים עילות מצומצמות (שתיים במספר), כך ששאלת התמורה בגין הנכס שהועבר אינה כלולה בהן, ובכך רשאית הרשות לשלוח אל בעלי השליטה דרישת תשלום חוב הארנונה ובהעדר היענות לה, להגיש נגדם תביעה אזרחית ובמסגרתה ניתנת לנתבעים האפשרות להתגונן בטענות עובדה ומשפט (ראו גם גישתו של כב' השופט ד"ר עודד מודריק ב-עת"מ (מחוזי תל- אביב) רובינשטיין נ' עיריית רעננה (ניתן ביום 16.10.07) בעמ' 13). גם אם לא ידע הנתבע- בעל השליטה בחברה- על דרישת החוב ממנו, הוא ידע על כך במועד הגשת התביעה דכאן, שכן משלוח הודעת שומה לנישום, איננה תנאי בלעדיו אין לעצם חבותו בתשלום המס, והחיוב נוצר מכוח החוק ולא מכוחה של הודעת הדרישה (ראו והשוו: ע"א 267/68 עוזרי נ' עיריית ראשון לציון (ניתן ביום 25.12.1969)).
53. לעניות דעתי, שעה שהרשות בעצמה שלחה הודעה בנוסח כללי, כמו במקרה המונח לפניי, מבלי לעשות הבחנה בין העילות העומדות בפני הגורם אותו היא מתריעה לחייב, אין מקום לטענתה הזוקפת לחובתו של בעל השליטה אי הגשה של השגה ולאחר מכן ערר על דרישת התשלום, ואין בהפניה ל-רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ (ניתן ביום 12.09.00) כדי לסייע בידי התובעת, בטענה כי מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר על חובות במס, יש לילך באותה הדרך ואין להיעתר להליכים הבאים לעקוף זאת. אכן למועצה עומדת 'חזקת התקינות המנהלית', שהיא על פי הפסיקה 'חזקה פרגמטית' היפה למקרים שבהם נדונה גבייתם של תשלומי חובה על בסיס פעילות מנהלית שהשתרעה על פני שנים רבות והרישומים שבוצעו בהן, כאשר על האזרח המבקש לסתור את החזקה 'לסדוק' בהנחת התקינות תוך הצבעה על בעייתיות לכאורה, כך שראשית הראיה צריכה להיות בהלימה לעניין העומד על הפרק (עעמ 4072/11 עיריית בת ים נ' ירדה לוי (ניתן ביום 20.3.2016), פיסקאות 29-32).
54. אכן, חוק הערר יוצר מתווה סטטוטורי להעלאת טענות בעילות מסוימות הנוגעות לגביית ארנונה. סעיף 3(א) לחוק הערר מונה את רשימת העילות ומסדיר את הזכות להשיג בפני מנהל הארנונה, תוך פרק הזמן הנקוב ממועד קבלת הודעת התשלום, וכן הזכות להגשת ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה, למי שרואה עצמו מקופח מתשובת מנהל הארנונה על קביעתו, ולאחר מכן על ידי הגשת ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים (עע"מ 9962/16 שחף טקס בע"מ נ' עיריית תל-אביב יפו (ניתן ביום 4.10.18)). על יסוד שלושת הטעמים שנמנו שם, גובש הכלל ולפיו אין לעקוף את המתווה הקבוע בחוק הערר. לצדו של הכלל האמור קיימים חריגים- מקרים בהם קיימת חשיבות ציבורית עקרונית ומיוחדת, דוגמת המקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית שטרם נדונה או מקרים הנוגעים למודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים וגרימת עיוות דין מחסימת דרכו לערכאות (רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (ניתן ביום 3.6.08); השוו מצב בו לנישום הייתה ידיעה בפועל אודות החוב והליכי ההשגה ע"א 71723-10-18 כלוף נ' עיריית תל-אביב יפו (ניתן ביום 17.03.19)).
55. לסיכום כל האמור עד כה - מאחר ובענייננו האפשרויות של השגה וערר הנתונות בידי בעל השליטה על פי ההסדר שבחוק הערר, המפנה להוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים בשילוב עם הפקודה, הינן מוגבלות, והואיל ובמקרה שלפנינו לא נקטה המועצה בהליכי גבייה מנהלית ולא שלחה את השומות לבעל השליטה בזמן אמת, אך שלחה אליו הודעת תשלום בשנת 2012, הרי שמרכז כובד הדיון עובר לזכויות המוקנות לבעל השליטה אל מול הזכויות שנמנעו ממנו, כל זאת בשים לב להליך המשפטי בו אנו דנים היום. משכך, קיימת חשיבות לאופן ניסוחה של דרישת התשלום, שחובה שהיא תנוסח באופן שאינו גורם עיוות דין לבעל השליטה, ומשהוכח שבעניינו זכות זו אכן נפגמה בחלקה, הרי שיש לקיים את האיזון הדרוש בין כל אלה, שעה שהלכה למעשה נפתחה הדלת בפני בעל השליטה להעלות את מלוא טענותיו במסגרת התביעה האזרחית.
ג) אי צירופן של שומות המס לכתב התביעה מרוקן מתוכן את יכולת ההשגה ומהווה טעם לדחיית התביעה – האומנם?
56. הנתבע טוען, כי אי צירופן של שומות המס לכתב התביעה פוגם בזכותו להשגה ומטעם זה בלבד יש לדחות התביעה נגדו. ייאמר כבר עתה כי, טענה זו ראויה להתקבל באופן חלקי, כך שהסעד שיינתן במסגרת ההליך המשפטי שלפניי מתייחס אך ורק לחוב שבגינו הוגשה הוכחה בדמות שומה, ואנמק.