57. כזכור, עסקינן בהליך של "גבייה בדרך משפטית", בהתאם להוראת סעיף 317 לפקודת העיריות, המאפשר לעירייה לגבות את הארנונה על ידי הגשת תובענה משפטית (ולגבי מועצות אזוריות ומקומיות- חלים סעיפים 19(א) ו-(ב) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] ויסודותיה הם שבעה: חל אירוע מס; הוצאה שומת ארנונה; חל מועד התשלום; הארנונה לא שולמה במועד; לחייב הומצאה דרישת תשלום; החייב לא פרע את חובו במשך חמישה עשר יום לאחר המצאת דרישת התשלום והארנונה הפכה לארנונה בפיגור; בחירת הסעד המשפטי ( ראו ספרו של ה. רוסטוביץ, ארנונה עירונית, מהדורה חמישית, בעמ' 886).
58. עוד, על פי הוראת סעיף 318 לפקודת העיריות "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת- כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או עשיית השומה ועל תקפן". מסכימה אני עם טענתה העקרונית של המועצה, לפיה הכלל הוא שפנקסי העיריה מהווים ראיה לנכונות האמור בהם, כאשר הנטל לסתור את אמיתות הכתוב בהם מונח לפתחו של הנתבע, משום שפרשנות זו נתמכת בחזקת התקינות המנהלית ולפיה בהעדר ראיות לסתור, חזקה היא כי הרשות המנהלית מבצעת חיובים על פי דין (ראו עע"מ 4072/11 הנ"ל).
59. בענייננו, נסמכת המועצה על 3 כרטסות חוב, כרטסת חוב מרכזת נכון למועד הגשת התביעה (נספח 25 לתצהיר שגיא), כרטסת חוב מפורטת נכון למועד הגשת התביעה (נספח 26 לתצהיר שגיא) וכרטסת חוב עדכנית עד לשנת 2016-שאינה רלוונטית לתביעה דנן (נספח 27 לתצהיר שגיא). כן היא נשענת בתביעתה על תשריט מדידה (נספח 3 לתצהיר שגיא) ושומות שנשלחו למוסך דיזל אלון תבור והמתייחסות לשנים 2010-2012 (נספח 12 לתצהיר שגיא).
60. בגלגול הנוכחי של התביעה דנא, ניתנה למועצה הזדמנות להגיש תצהיר חדש, הכוללת את הזכות לצרף את הראיות המבססות את האמור בתצהיר שגיא, כאשר אחת מטענות ההגנה המובהקות של הנתבע הייתה, כי לא ניתן לו יומו להשיג על השומה משלא קיבל אותה לידיו. המועצה, אשר טענת הנתבע הייתה ידועה ונהירה לה כבר מההתחלה, צירפה לתצהירו של שגיא שומות חלקיות שנשלחו לחברת מוסך דיזל אלון תבור (נספח 12 לתצהיר שגיא) עבור השנים 2010-2012, בעוד שהתביעה שלפניי עוסקת בחוב המתייחס לשנים 2004-2012 . לעניין זה, התייחס שגיא בתצהירו באומרו כי "כתוצאה מבעיה במערכת המיחשוב, אשר נבעה מהחלפת תוכנה, לא ניתן כיום לשחזר שומות אשר נשלחו טרם שנת 2009 (כולל)" (ראו: סעיף 12 לתצהיר שגיא). שגיא אמנם הוסיף והצהיר, כי בעקבות הליכי הגבייה שננקטו נגד מוסך דיזל אלון תבור "הגיע הנתבע מס' פעמים למשרדי המועצה ונפגש עמי. פעם אחר פעם נעניתי לבקשותיו של הנתבע, והגעתי עמו להסדרי חוב שונים, אולם החברה לא עמדה באף לא אחד מהם ... אוסיף, כי במסגרת הפגישות שקיימתי עם הנתבע, הסברתי לו, לא אחת, ממה נובע החוב, על מרכיביו" (ראו: סע' 13-14 לתצהיר שגיא).
61. מצאתי לקבל באופן חלקי את טענתו של הנתבע, שהלין על כך שאין לו דרך לתקוף את השומה, משאינה כוללת כל פירוט על אודות שטח השומה במטרים וממה מורכב החיוב בגינם, זאת מכיוון שהוכח על ידי המועצה כי היא שיגרה גם לו את התראת התשלום, ולאחר בחירתה במסלול 'התקיפה המשפטית' היא צירפה את השומות החלקיות ובהן נמצא ביטוי לפרטים אלה. בעניין זה הסביר שגיא בעדותו, כי כאשר "הנתבע היה מגיע אלי, אני תמיד הייתי מסביר לו . אני זוכר את המטרים, בשומות שנשלחו אליו מידי שנה היה רשום גודל, סיווג ותאריך. בכל פעם שהנתבע היה בא אלי, במתווה כזה או אחר, ישב איתי והסברתי לו והראיתי לו את פני הדברים על מה הוא מחויב ואיך הוא מחויב עובדה שהוא קרא לנו פעם אחת לראות את מבנה המשרדים על מנת לפטור אותו" (עמ' 26, ש' 12-19).
62. אלא, שמאחר וגם על פי העולה מעדותו של שגיא, כל מה שיש למועצה להציג הוא שומות חלקיות עבור השנים 2010-2012, בעוד שלגבי יתרת התקופה שבין שנת 2004 ועד שנת 2009, אין בידיה שומות להציג היום עקב החלפת התוכנה בשנת 2009, כטענתה, ומשמצאתי כי בנסיבות שנוצרו אין די בהסתמכות על הכרטסות שצורפו, שעה שלמועצה הייתה האפשרות לשמר את הראיות הרלוונטיות, משידעה כי קיים חוב בלתי מסולק, ובפרט כאשר הליכי הגבייה המנהליים אינם מניבים פרי, אך היא ולא עשתה כן. שגיא ביאר בעדותו את סכומי החוב ביחס לכל נכס בנפרד (קרקע תפוסה, מבנה תעשיה, משרדים), על פני כל תקופת החיוב לשנים שלגביהן הוצגו השומות, הכוללות את סיווג הקרקע והמטרים, כאשר כאמור עדות זו אני מקבלת ביחס לשומות, אך לא ביחס לכרטסות החיוב עצמן (ראו חקירתו של שגיא בעמ' 27-29 לפרט' מיום 26.2.19).
63. לנוכח הדברים עליהם עמדתי קודם לכן ביחס למסלולי התקיפה השונים, ובשים לב ללשון הודעת התשלום אשר נשלחה לבעל השליטה ועיוות הדין הנשקף מההודעה בנוסח זה, עליו עמדתי לעיל, ולאחר בחינה ושקילה מצאתי שבמחלוקת זו, ובנסיבות המקרה הספציפי, אין די בכרטסות החיוב לצרכי הוכחת החוב הנתבע, וזאת מאחר שלא מצאתי בכרטסות אלו המהוות ריכוז לחיוב עצמו, התייחסות לפרטי השומה (סיווג הנכס, גודלו, התעריף וכד'), בעוד שרק בשומות שצירפה המועצה, קרי לשנים 2010-2012, ניתן למצוא את הפירוט הדרוש. הדבר מתבקש במיוחד בענייננו, לאור אופן ניסוח דרישת התשלום המופנית אל בעל השליטה בחברה ולאור העובדה שהמועצה ידעה כי קיים חוב בלתי מסולק בסכום נכבד וחרף זאת, היא אינה דואגת לשמירת החומר הראייתי שישמש אותה בהליכים המשפטיים ולפי מסלולי החיוב השונים. הדברים מקבלים משנה תוקף, לאור העובדה שהמועצה אף הגיעה בשנת 2003 להסדרי חוב עם שתי החברות (מוצגים נ/1 ו-נ/2), כך שבמועד החלפת התוכנה הממוחשבת בשנת 2009, ידעה המועצה היטב כי החברות אינו עומדות בהסדרי חוב אלה, דבר המגביר מחשיבות שמירת פלטי המחשב המתעדים את השומות לכל תקופות החיוב וביחס לשלושת הנכסים מושא החיוב, פעולה שיכולה הייתה המועצה לבצע ללא קושי אילו חפצה בכך.
64. רק תדפיסי החיוב שהוצגו על ידי המועצה (נספח 12 לתצהיר שגיא), מצאתי שהם לא נסתרו על ידי הנתבע, שעה שלא הוגשה על ידו ראיה המפריכה את האמור בהם. אגב כך, ובהעדרה של חלופה אחרת שתוצג על ידי הנתבע והמלמדת על החיוב הנכון לו הוא טוען, חרף ההזדמנות שניתנה לו לעשות כן במסגרת ההליך הנוכחי, במיוחד לאחר השבת התיק לדיון חוזר ע"י ערכאת הערעור, על אף צירופן של השומות עבור שלושת הנכסים לאותן שנים רלוונטיות, וחרף צירופו של תשריט מדידה, שומה היה על הנתבע להתכבד ולהיכנס לעובי טענותיו נגד החיוב האמור במסגרתה של התביעה האזרחית דנן, ומשלא לא עשה כן, לא שוכנעתי כי זה המקום שלא לקבל את האמור בפנקסים אלה.
65. לסיכום פרק זה- בשים לב להודעת התשלום משנת 2012 שנשלחה לנתבע ואופן ניסוחה, בהינתן הסדרי החוב אשר נכרתו עם החברות עצמן (באמצעות הנתבע) ולשונן של הסכמם אלה, ובהתחשב בכך שהמועצה אכן צירפה שומות, הגם אם הן חלקיות עבור חלק מתקופת החוב, ונמנעה מלצרף שומות עבור יתרת התקופה, ללא הצדק המניח את הדעת, שוכנעתי שיש להביא את מכלול האמור לעיל, כך שיוטל על הנתבע -בעל המניות- חיוב אישי בגין השומות הללו שצורפו, ורק במידה וישכיל לבסס עילה בדין המונעת מחיובו האישי בגין השומות הנ"ל, ניתן יהיה לקבל את הגנתו בהתאם.
ד) הרמת המסך הסטטוטורית – סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים
66. נקודת מחלוקת נוספת אליה יש להידרש היא, האם התקיימו ששת היסודות של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ובעיקר התנאי של "סופיות החוב" שעל פרשנותו חלוקים הצדדים, ומה היא התפיסה המשפטית הנוגעת לנטל ההוכחה של היסוד השישי להוראה זו העוסק בחזקה ולפיה נכסי החברה הועברו לבעל השליטה ללא תמורה.
67. תחילה יצוין כי, תכליתם של דיני הרמת המסך הסטטוטורית היא, להימנע ממצב שבו האינטרס הציבורי בגביית המס על פי האינטרס של הכרה בזכות ההתאגדות יפגע, כאשר יש חשש סביר לכך שעצם יסוד החברה מנוצל לרעה, להתחמקות מתשלום מיסים (ראו: טל קדש, דיני ארנונה פרשנות, הלכה ומעשה, 2018, בעמ' 189).
68. בענייננו אין חולק בדבר התקיימותם של ארבעה מתנאיו של סע' 8 לחוק ההסדרים: מדובר בחיוב בגין נכס שאינו משמש למגורים; החברה לא פרעה את חובה; החברה הפסיקה את פעילותה; ומי שמבוקש לחייבו הוא אכן בעל השליטה בחברה. שני התנאים שבמחלוקת הם : היות החוב סופי, אם לאו, והאם הועברו לידי בעל השליטה נכסים ללא תמורה ועל מי מוטל הנטל להוכיח התקיימותו של תנאי אחרון זה.
69. אשר למחלוקת הראשונה בין הצדדים המתייחסת לשאלת היות החוב מושא התביעה "חוב מס סופי", הדין בעניין זה עם המועצה ואבהיר.
70. חוב ארנונה סופי על פי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הוא: "חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה- הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת- לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד". ההלכה קובעת כי חוב מס שלא נתקף במועד כמוהו כ-"חוב פסוק", וזאת כאשר הנישום לא הגיש הליך משפטי המופנה נגד שומת הארנונה שהוצאה לו, בין בדרך של השגה לוועדת הערר מכוח חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 ובין בדרך של הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים (ראו בהרחבה: עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ), ניתן ביום 15.04.2015), פיסקאות 17-18). במאמר מוסגר יצוין כי, טרם נקבעה הלכה באשר לגבולות סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים כערכאה ראשונה לדון בעילות המצומצמות שיכול בעל השליטה בחברה לטעון (קרי כי אינו בעל שליטה או שהחוב נפרע בידי המחזיק), כאמור בסעיף 3 (א)(4) לחוק הערר והכלל הפסקתי הוא, שאם הנישום לא נקט את אחד מהליכי התקיפה דלעיל, הופך החוב לסופי ופסוק, קרי חוב המס 'מובלע' בשומה ואין להרהר אחרי החוב כשלעצמו בכל דיון אחר. הואיל והפך החוב לפסוק, בשל כך שלא הוגשה עליו השגה או עתירה על פי התנאים שנקבעו בחוק, ניתן לגבותו בדרך של הגשת תביעה אזרחית, או באמצעי הגבייה המינהליים.
71. כאמור, הצדדים חלוקים כאן בשאלה, האם החוב הוא סופי ופסוק 'רק ביחס לחברה', להבדיל מבעל השליטה בה או שהינו חוב פסוק ביחס 'לשניהם'. ייאמר כבר עתה כי, אף אם אאמץ את פרשנות הנתבע ולפיה על החוב להיות סופי ביחס לבעל השליטה ואין די בכך שהוא יהא סופי ביחס לחברה, הרי בענייננו אין בקביעה זו כדי לשנות מהמסקנה ולפיה יש מקום לחיוב הנתבע כבעל השליטה בחברה בגין השומות לשנים 2010-2012 וזאת מהנימוקים שאביא להלן ;
72. ראשית, במקרה שלנו, משבחרה המועצה לנקוט בהליך של "גבייה משפטית" המתבטאת בהגשת תביעה אזרחית, נפתחה בפני הנתבע הדרך לפרוש את כל הטענות שבדעתו להעלות נגד הטלת החיוב אישית על כתפיו, אף מעבר לעילות המצומצמות שעליהן עמדתי לעיל, בין אם מדובר בטענות עובדתיות או משפטיות. שעה שמצאתי כי ביחס לשומות החלקיות שצורפו, ניתנה לנתבע הזדמנות מלאה לתקוף את החיוב במסגרת התביעה דכאן, לא ניתן עוד לומר כי אין מדובר בחוב פסוק ביחס לנתבע (בעל השליטה בחברה), שכן נפתחה בפניו כאמור ההזדמנות לשטוח את מלוא טענותיו נגד חוב זה והוא לא מימש את האפשרות כדבעי משיקוליו הוא. לעובדה זו ניתן משקל ממשי, גם בשים לב לכך, שהתשובה לשאלת סופיות החוב ביחס לחברה, להבדיל מבעל השליטה, אינה חד משמעית בפסיקה הקיימת כיום (ראו והשוו: ע"א 14350-11-08 צ'לסי שיווק (2003) בע"מ נ' עיריית ראשון לציון (ניתן ביום 01.04.2010); עניין ספקטור שלעיל, פיסקה 53(ד);ת"א 29973-03-12 עיריית ירושלים נ' חמש נקודות אחזקות בע"מ (ניתן ביום 29.05.16), פיסקאות 21-26).
73. שנית, לא ניתן להתעלם מכך, שבנסיבות המקרה דנן, הנתבע היה בקיא, מעורה ומעורב עד מאוד בפרטי החוב והחיוב, הוא היה מעורה בשלבי תפיסת המיטלטלין, הוא לקח חלק בדין ודברים מול המועצה בשלב הסדרי החוב משנת 2003, והוא היה זה שהגיע למשרדיה של המועצה על מנת לדון בשאלת חיובי הארנונה. הנתבע הוסיף ואישר כי החברה לא הגישה השגה או ערר, חרף משלוח ההתראה אליה, ובכך יש לראות בחוב הנ"ל חוב מס סופי. על האמור יש להוסיף, כי אין עסקינן במצב בו המועצה עותרת לחיובו של בעל שליטה שלא היה מעורב בכל השלבים שסקרתי לעיל, כגון מקרה שבו בעל השליטה לא היה מעורב בענייני החברה ותשלומי הארנונה, ולהבחנה בין שני המקרים הללו אני מפנה לפסיקת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד שניתנה לאחרונה בע"א 57979-10-17 רוזנברג נ' עירית ראשון לציון (ניתן ביום 9.4.18), פיסקה 33. רשות ערעור לעליון שהוגשה על פסק דין זה נדחתה מחמת אי הפקדת עירבון (רע"א 8013/18 יהודה רוזנברג נ' עיריית ראשון לציון (החלטה מיום 1.1.19)). לטעמי, במקרה כמו שלנו שבו הוכח במסגרת התביעה האזרחית כי, על אף שבעל השליטה ידע אף ידע על החוב של החברה, הוא לא השיג עליו, בין באמצעות החברה ובין בעצמו, ומעולם לא ערך תחשיב נגדי כבענייננו, יש לראות בכך סופיות החיוב, כאשר חבותו של בעל השליטה נגזרת מחבותה של החברה.
74. מהעדויות שנשמעו לפניי עולה, כי שלבי לא ידע לאשר האם נשלחו לחברת דיזל העמק (החברה הראשונה) שומות הארנונה. כן הוא לא שלל היתכנות משלוח השומות על ידי המועצה, להבדיל מקבלתם לרשותו. לצד האמור הוא הוסיף ואישר, כי הוא שילם את החלק הארי בשיעור 80% מחוב מוסך דיזל העמק שעמד ע"ס 200,00 ₪ וכי מעולם לא סירב לשלם ארנונה. הנה כי כן, אף בהעדר ראיה ישירה כי נשלחו שומות הארנונה, הודה שלבי כי בפועל הוא שילם סכומים בגין חוב הארנונה עבור מוסך דיזל העמק וכי הוא מעולם לא סירב לשלם חוב הארנונה. לא זו אף זו -כאשר נשאל שלבי בחקירה נגדית על אודות 'הסדר החוב' המתייחס למוסך דיזל העמק, אשר מהווה הודאה בחוב ואין בו כל טענה או טרוניה ביחס לקבלת השומות או סכום החוב, שב שלבי וציין "אני אמרתי כעת בפני בית המשפט שאני מעולם לא סירבתי לשלם ארנונה. אני תמיד ניסיתי להסתדר". עוד הוא הוסיף וחיזק את גרסת שגיא עד המועצה, לפיה הוא ביקר במועצה וביקש לבוא בדברים בניסיון להתפשר על גובה החוב בשל מצבה הכלכלי הרעוע של החברה (לא מטעמים של השגה על השומה עצמה), וכלשונו "אני לא מבין בזה בכלל, אני כל הזמן הלכתי למשרד על מנת להתפשר איתו על החוב, לשגיא. אני אמרתי לו שהחברה בקשיים שהוא יוריד לי מהחוב והוא אמר :" שקל אני לא מוריד לך'" (ראו מלוא עדותו של שלבי בעמ' 30-31 לפרט').
75. למשמע עדותו של הנתבע, עולה כי הוא בעצמו היה הרוח החיה מאחורי הפעילות של מוסך דיזל העמק בזמן אמת, הוא זה שבא במשא ומתן עם המועצה ביחס לתשלומי הארנונה של החברה והוא אשר הגיע עמה להסדרי החוב כשהוא מלווה בייצוג משפטי ע"י עורך דין ח'טיב, וכפי שעלה מעדותו מפורשות, שלא הייתה בפיו טרוניה על השומה, אופן חישובה וכדומה, אלא דווקא היה רצון לשלם את הארנונה, אך בשל מצבה הכלכלי הקשה של החברה, הוא לא עמד בהסדר החוב, קרי מטעמים הנעוצים בו ובחברה אותה ניהל ולא בשומה שהוציאה המועצה. דומני כי בנסיבות אלה, גם אם מוכנה אני לקבל את טענותיו העקרוניות של הנתבע לעניין עיוות דין כפי שציינתי קודם לכן, הרי גם היום לא נשמעו מפיו טענות רציניות התוקפות את אופן החיוב והחישוב של השומות שצורפו ע"י המועצה ואשר בהן נמצא ביטוי לאלמנט השומה ומרכיביה.
76. אי תיקפת החיוב בזמן אמת: בענייננו, לנתבע ניתנה הזדמנות כפולה ומכופלת לתקיפת החוב, ברם לא הועלו על ידו טענות ממשיות לתקיפת החוב. כך למשל, לעניין הסכומים של השומה, ועל אף שבתצהירים שלו טען לחוסר דיוקים וטעויות בסכומי השומה, כאשר עמד על דוכן העדים ונתבקש להצביע על טעות אחת שלדידו קיימת בחוב, הוא לא ידע לתת תשובה בעניין והפנה לעורך הדין ולרואה החשבון. כן לא ידע הלה להצביע על נתונים או מסמכים שלטענתו חסרים לו לצרכי ההתמודדות עם החוב (ראו עדותו של הנתבע בעמ' 37 ש' 3-16). יתרה מזו, כאשר נתבקש להתייחס לשומות (נספח 12 לתצהיר שגיא) וכן לתשריטים והמדידות של הנכס שצורפו על ידי המועצה לתצהירו של שגיא, טען הנתבע במגמתיות ש-'לא ראיתי'. גם כאשר עומת עם העובדה, כי מאז חודש ינואר 2017 הוא מחויב באופן אישי בארנונה של המוסך וכי גם מאז ועד היום לא הוגש על ידו ערר או השגה על החוב האמור, על אף היותו מיוצג על ידי עורך דין, חלק הנתבע על כל השומות בכללותן באופן כללי וגורף ואף טען כי יש לדקדק אחר כל החישובים. גם כאשר נתבקש הלה לאשר, האם מאז ועד היום הוא לא שילם מאומה מתשלומי הארנונה בהם הוא חויב אישית, חזר ותלה את סיבת אי התשלום במצבו הכלכלי והבטיח שבמידה ויושכר הנכס הנדון הוא ידאג לפירעון חוב הארנונה. גם כאשר עומת עם העובדה, שאין שינוי בבסיס החיוב מהתקופה של החזקת החברה בנכס ועד תקופת החיוב האישי שלו, שלגביה אינו מעלה טענות כאמור, השיב הנתבע כי הוא כן פנה לשגיא, שהזמין אותו להצטייד בתכנית מודד על מנת לבחון את טענותיו, דבר המלמד גם כן על כך, שבפועל הייתה לנתבע יותר משעת כושר לשטוח טענותיו בקשר לחוב, בין אם על ידי החברה ובין אם בעצמו, אלא שעד כה הוא לא עשה כן (ראו מלוא עדותו של הנתבע בעמ' 37-38 לפרט').
77. הנה כי כן, במגמתיות סטרוקטורלית בחר הנתבע לנהל את הגנתו, ככל שנשאל בעניין טענותיו כנגד השומה, אופן חישובה, והבסיס לחישובה, עשה ניסיון מופגן להתחמק ממתן גרסה סדורה לראיות שבכתב המוצגות בפניו, הן בעניין המדידות והן בעניין השומות, ולאורך כל עדותו ניכר כי הוא משליך את עיקר יהבו לפתחו של עורך דינו, שיטען את הטענות בשמו כנגד החוב, ובתוך כך הוא בעצמו מאשר, כי ניתנה לו הזדמנות גם בזמן ניהול ההליך שלפניי, להביא 'תכנית מודד', ברם הוא לא עשה כן ללא כל נימוק מוצדק. על האמור יש להוסיף, כי אמנם בעדותו בפניי מטיל הנתבע את מלאכת התקיפה של החוב על כתפיו של עורך הדין מטעמו, ברם מעדותו עלה כי שלו יש את הידיעה המלאה על אודות הטענות כנגד החוב, והוא בעצמו שהביא טענות אלו בפני שגיא, בציינו כי "דיברתי איתו גם על החיוב וגם על הקרקע התפוסה שהוא לא נכון, והוא אמר לי תביא תכנית מודד" (ראו עדות הנתבע בעמ' 38 לפרט').
78. גם שגיא בחקירתו הנגדית אישר את שעלה מחקירתו של שלבי, ולפיה האחרון היה מודע היטב לחוב ואף היה שותף להסדרי החוב בניסיון לסלקו, כאשר הוא בעצמו ביקש דחייה ועל ידו נמסרו הוראות קבע ארוכות טווח שחלקן נפדו וחלקן לא, דבר המלמד כי המועצה לא ישבה בחיבוק ידיים ובחוסר מעש משך שנים (וכאמור שלבי מנוע על פי פסק הדין של ערכאת הערעור מלטעון להתיישנות החוב) וכי שלבי היה בדין ודברים עם שגיא והוא שביקש דחיות או מחילות וכי הסדרי החוב ולרבות מסירת המחאות והוראות הקבע, היו דרכו (ראו עדות שגיא במלואה בעמ' 21 לפרט' ש' 6 ואילך וכן בעמ' 22 לפרט' ש' 1-8).
79. בחקירתו הנגדית נתבקש שגיא להתמודד עם השאלה על אודות ידיעת המועצה, ששלבי הוא בעל המניות בשתי החברות ומועד גילוי עובדה זו, ועל כך הוא הסביר כי המועצה אדישה לזהות בעלי המניות, הם אינם מעניינים אותה ולכן זהותם לא נבדקה על ידו, וכי כאשר הגיעה המועצה להסדרי החוב שצורפו, במעמד החתימה על הסדר חוב או העברת החזקה של חברה בנכס, הוא לא ביקש מהנתבע אסמכתא על הזיקה שלו לחברה, וכלשונו "אני משיב שלא, מבחינתי הוא יכול להביא את אחיו או דודו. למועצה לא משנה מי משלם את הארנונה, כל עוד היא משולמת". עוד הוא הדגיש שלפעמים הנוהל מתיר כי יבוצע קיזוז חובות על ידי צדדים שלישיים (ראו מלוא עדותו של שגיא בעמ' 23 לפרט' מיום 26.2.19).
80. ויודגש, לנתבע ניתנה כאמור הזדמנות מלאה לפרוש טענותיו לפניי, במסגרת התביעה האזרחית, מהרגע שהמועצה צירפה את השומות לשנים 2010-2012, בהינתן עדותו של הנתבע ולפיה הוא מודע לכך שבידו להגיש מדידה נגדית, אך הוא לא עשה כן ולא העלה טענות ממשיות כנגד החיוב האמור, ושעה שהוא בעצמו העיד על אודות מעורבותו האישית משך כל התקופה שחלפה לעניין התשלומים והחיובים, ואף היה מעורה בשני הסדרי החוב שבין שתי החברות לבין המועצה, בהיותו גם מורשה החתימה בשתי החברות הללו, דומני כי במקרה כזה קשה לקבל את הפרשנות הדווקנית של הנתבע ולפיה נדרש שהחוב יהא פסוק גם ביחס לבעל השליטה, שמשמעה לפתוח בפניו מחדש את מסלול ההשגה, הערר, והערעור, ובלשון הנתבע בעדותו 'נשב על החשבונות' - הזדמנות שניתנה לו במסגרת ההליך דכאן, אך הוא לא השכיל לממשה כיאות. פרשנות זו בה מצדד הנתבע, גם אם יימצא לה תימוכין, היא אינה יפה לנסיבות המקרה דנן ואינה מתיישבת עם טענות ההשגה נגד נכונות החוב ואופן חישובו, כאשר בדרך זו יכול בעל השליטה לגרום לכך שהחוב לעולם לא יהא סופי, תוך משיכת המועדים, וממילא הוכח בענייננו כי הנתבע ידע היטב על החוב, ואף הייתה לו כטענתו כוונה לשלמו על ידי הגעה להסדרי חוב עם המועצה ואף מסר בידי המועצה המחאות והוראות קבע שכאמור לא כובדו במלואן.
81. ניתן לסכם ולומר, כי אמנם לא נמצאה בפסיקה אחדות דעים בשאלת 'סופיות החוב', כאשר מרבית הפסיקה התייחסה לכך שהחוב הוא סופי ביחס לחברה, במקרה שבו החוב לא נתקף על ידי החברה במועד, או נתקף ויש הכרעה בכך, ואגב כך הוא הופך לסופי גם ביחס לבעל השליטה בהיותו חייב משני (אלא אם העלה עילות תקיפה מצומצמות שבחוק הערר). מקום שממילא אנו מצויים בבירור במסגרת הליך אזרחי, שבגדרו נפתחה האפשרות לבעל השליטה להעלות את מלוא טענותיו נגד החוב, ללא הגבלת סוג הטיעון, שוכנעתי כי אף אם אלך בדרכה של הפרשנות המצמצמת והדווקנית שהנתבע בקש לאמץ, הרי הייתה לאחרון שעת הכושר לתקוף את החיוב במסגרת הדיון כאן והוא לא עשה כן. לסיכום וזוהי קביעתי, כי על אף שניתנה לנתבע ההזדמנות להציב תשתית ראייתית נגד חיוב הארנונה, הוא נמנע מלהעלות טענות ממשיות ביחס לחוב ולשיעורו, לא נשמעו מפיו טענות רציניות ביחס לסוג הנכס או סיווגו, ולא הוגשה על ידו מדידה נגדית, אף שידע כי הוא יכול לעשות כן. לפיכך, התנאי העוסק ב"סופיות החוב" מתקיים בענייננו.
התנאי השישי -חזקת ההברחה- לייחוס חוב החברה לבעל השליטה - האם מתקיים בענייננו?
82. כל צד ניסה להיאחז בפסיקה המצדדת בגישתו שלו לעניין נטל ההוכחה הראשוני הנוגע לנכסים, קרי בשאלה האם היו לחברה נכסים, אם לאו. במחלוקת זו, עדיפה בעיני הפסיקה הקובעת כי נטל ההוכחה הראשוני להראות שבעת הפסקת פעילותה, החברה הייתה בעלת נכסים, מוטל על הרשות ואם היא עמדה בנטל זה, הוא עובר לכתפי בעל השליטה. ייאמר כבר כעת כי מצאתי שהמועצה בענייננו עמדה בנטל ראשוני זה, ומשכך הוא עבר אל שכמו של הנתבע, ואפרט.
83. בעת"מ 26026-05-12 יעקב כהן נ' עיריית חיפה (ניתן ביום 26.7.12) הורה ביהמ"ש על הפסקת הליכי הגבייה המנהליים שנקטה העירייה נגד בעל מניות יחיד בחברה, לאחר שבעל המניות הגיש עתירה מנהלית לביטול דרישת החוב שנשלחה אליו לחיובו מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א) (3) לפקודה. כב' השופט רון שפירא קבע שם כי, סעיף 119א(א) לפקודה מקים חזקה עובדתית שבחוק ולפיה "יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה". כלומר, בהתקיימות חמשת התנאים הראשונים, הרשות תהיה פטורה מהוכחת התנאי השישי והאחרון, שלפיו בעל השליטה נטל החזקה על נכסי החברה, ובכך תוכשר גביית חובות הארנונה מבעל השליטה עצמו, אף שהחוב נצבר לחובת החברה שבשליטתו. חזקה זו, מכוח מטרתה, הוכרה כ-"חזקת ההברחה" והיא ניתנת לסתירה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, על ידי בעל השליטה בחברה (שם, בעמ' 5). בעניין זה הוסיף כב' השופט שפירא, כי הליך הערר האפשרי על פי חוק הערר מצוי בעילות מצומצמות, מבלי שהוא מתייחס לחזקת הברחת הנכסים, שהינה שאלה עובדתית, דבר הפוגם בזכות העותר להוכחת טענותיו במסגרת הליך ניטראלי ומתאים ומכאן, חזקת ההברחה מקומה להתברר בהליך אזרחי מתאים.
84. בית משפט העליון נדרש לשאלה זו בפסק הדין שניתן ברע"א 7392/12 רומנו נ' עיריית יהוד מונסון (ניתן ביום 25.10.12) המהווה את דעת הפסיקה הרווחת, הגם אם בבחינת למעלה מהנדרש, שם נאמר כי "קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת- סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה- במשולב, מלמדת על בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובע כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו- העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר". משמעות החזקה היא כי, אין הרשות המקומית צריכה להוכיח שנכסי החברה הועברו לבעל השליטה, אלא שבהתקיימות התנאים הקבועים בסעיף- על בעל השליטה להוכיח כי לא הועברו אליו נכסי החברה, או ככל שהועברו לו, נעשה הדבר בתמורה מלאה [ראו ת"א 53952-11-14 עיריית ראשון לציון נ' רוזנברג (ניתן ביום 29.07.17) פיסקאות 11-13 ; בית המשפט המחוזי לא התערב בערעור שהוגש]. עוד נקבע בע"א (תל-אביב) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (ניתן ביום 22.06.2010) כי לצורך סתירת החזקה, אין די בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה, אלא על בעל השליטה המבקש לסתור את החזקה לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. בעת"מ 36449-03-13 ענבר נ' עיריית חיפה (ניתן ביום 30.3.14) קבע ביהמ"ש כי החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לחוק כוללת גם חזקה, שבעת הפסקת הפעילות היו לחברה נכסים ואלו הועברו לבעל השליטה ללא תמורה; וכי החזקה מטילה על בעל השליטה את הנטל להראות שלא היו לחברה נכסים וממילא שלא הועברו אליו. אלא, שפסק הדין הנ"ל בוטל בעליון בפסק דין לא מנומק שניתן על דרך הפשרה [ראו: עע"ם 3247/14 עיריית חיפה נ' ענבר (ניתן ביום 20.7.15), בו לא חויב בעל השליטה במלוא החוב].
85. לאחר מכן, בעת"מ (מחוזי חיפה) 314-07-15 יעקב ספבק נ' עיריית חיפה (ניתן ביום 20.3.2016), ראה בית המשפט כי נקודת המוצא המתקיימת מכוח החזקה היא, שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, זאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל. הצד שכנגדו פועלת החזקה (בעל השליטה) צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, בדומה למשפט האזרחי, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו. "בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה" (עמ' 6 לפסק הדין). בפסיקה מאוחרת יותר אומצה גם כן התפיסה ולפיה "די בכך שהחברה נכנסה להליך פירוק כדי לקבוע כי לא נותרו לה אמצעים לסילוק החוב" וכן "די לרשות להוכיח שהחברה הפסיקה את פעולתה וכי החוב לא שולם כדי להעביר את הנטל למערער" (ראו: ע"א 57979-10-17 רוזנברג נ' עיריית ראשון לציון (ניתן ביום 9.4.18 ), פיסקה 35).
86. אשר לשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח עצם קיומם של נכסים בעת פירוק החברה, במחלוקת משנית זו שבין הצדדים והנוגעת לשאלת תחולת החזקה שלעיל גם על שאלת עצם קיומם של הנכסים במועד הרלוונטי של פירוק החברה או הפסקת פעילותה, עדיפה בעיני הפסיקה אשר אימצה את הפרשנות המחילה חובת הנטל הראשוני על כתפיה של הרשות, קרי רק אם יוכח על ידי הרשות שבעת הפסקת פעילותה, הייתה החברה בעלת נכסים, יעבור הנטל לבעל השליטה לסתור את החזקה באשר לאי-העברת הנכסים אליו, עובר לפירוקה של החברה, כפי שמוטל עליו להוכיח את יתר חמשת התנאים הנקובים בסעיף 119א לפקודה (ראו: עת"מ (נצ') 43603-10-14 שמואל קמינר נ' עיריית בית שאן (ניתן ביום 13.06.17) ; להלן: "עניין קמינר"). לפי גישה זו, שתוארה ע"י כב' השופט י' אברהם בעניין קמינר הנ"ל, "מוטל הנטל על העותר לסתור את החזקה העובדתית הן לגבי עצם העברת הנכסים של החברה (ככל שהוכח שהיו לה כאלה), טרם הפסקת פעילותה והן לגבי העברתם ללא תמורה או בתמורה חלקית. אין בדברים הנ"ל אמירה כי החזקה חלה גם על קיומם מלכתחילה של נכסים בכלל בחברה הפרטית. אם כך, הנטל להוכיח כי מלכתחילה היו לחברה נכסים (להבדיל מן החזקה כי ככל שהיו, הם הועברו שלא בתמורה מלאה), נותר על הרשות". (ראו והשוו: ת"א (שלום- ת"א) 34424-07-15 עיריית הרצליה נ' ברברוסה הרצליה בע"מ (ניתן ביום 08.1.2019)).
87. אציין כי ערה אני לדעה האחרת הקיימת בפסיקה, לפיה החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה כוללת גם חזקה, כי בעת הפסקת הפעילות היו לחברה נכסים ואלה הועברו לבעל השליטה ללא תמורה. החזקה מטילה על בעל השליטה את הנטל להראות שלא היו לחברה כלל נכסים בעת הפסקת הפעילות וממילא לא הועברו אליו נכסים כלשהם במועד זה (ראו לדוגמא: עת"ם 1311/07 רובינשטיין נ' עיריית רעננה (ניתן ביום 16.10.07; רע"א 29659-12-17 איברהים יגמור נ' עיריית ירושלים (ניתן ביום 23.04.2018)); עת"מ (חי') 36449-03-13 ענבר נ' עיריית חיפה (ניתן ביום 30.3.2014); ע"א (ת"א) 2139/08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (ניתן ביום 22.6.2010)). יחד עם זאת, דעתי היא כי עלה בידי המועצה לבסס תשתית מספקת בשאלת מצבת הנכסים.
88. השאלה המתעוררת במקרה שלפנינו היא, האם יש בראיות ובעדויות שהוצגו במסגרת ההליך דכאן, לצד הסבריו של בעל השליטה-הנתבע, והאינדיקציות הראייתיות השונות, כדי לומר כי המועצה מילאה אחר חובתה להוכיח עצם קיומם של נכסים בעת פירוק החברה, אם לאו, וככל שהתשובה לחלק הראשון היא חיובית, יש להידרש לשאלה האם עבר הנטל לכתפיו של הנתבע.
89. הון ושעבודים: מעיון בתזכיר ההתאגדות של מוסך דיזל אלון תבור עולה, כי עיסוקה הוא בתחום מכונאות הרכב וזה הוגדר על דרך ההרחבה והכולל מכונאות, סחר חליפים, סחר ברכבים, לקנות, למכור, להעביר, לרכוש, לפתח, לעסוק, להחזיק בכל סוגי הרכבים. עוד עולה כי הון המניות של החברה עם יסודה בשנת 1999 עמד על 27,000 ₪ (נספח 6 לתצהיר החוקר רווח). עוד עולה (נספח 4 לתצהיר החוקר רווח) כי נרשמו 3 שעבודים לטובת בנק הפועלים, ללמדך שלחברה היו נכסים, כאשר שעבוד שנרשם בשנת 1999, סולק בשנת 2017; שעבוד שנרשם בשנת 2003, סולק בשנת 2017, שעבוד שנרשם בשנת 2005, סולק בשנת 2017, ללמדך כי לחברה היו נכסים שעליהם הוטלו שעבודים בתקופה הרלוונטית לחוב הארנונה מושא התביעה דנן (בשנים 2004 עד 2012; בעוד שההודעה על הפסקת רישומם של שעבודים על היות החברה מפרת חוק עולה מהתראת רשות התאגידים משנת 2011 (ראו נספח 7 לתצהיר החוקר רווח)). יתרה מזו, הנתבע בעצמו צירף כנספח א' לתצהיר מטעמו 'דף מידע על פרטי חברה, כולל נתוני שעבודים' מעודכן ליום 22.8.2012, המאשש את ראיות המועצה ולפיהן לחברה הון רשום על הסכום שנקבתי לעיל, וכן קיומם של שלושה שעבודים כמפורט מעלה. כן צוין במסמך זה כי שניים מאותם שעבודים, שכולם לבנק הפועלים, הינם 'אגרת חוב' והשלישי הוא 'הסכם'.
90. סיבת הקמת החברה: הוכח כי הסיבה להקמת כל אחת ואחת מהחברות היא הימצאות כל חברה שהוקמה על ידי הנתבע בקשיים כלכליים. אמנם, ניסה הלה לשכנע לאורך כל עדותו כי הייתה לו נכונות כנה לתשלום חובות הארנונה, וכי אי התשלום לא נבע מסירוב לתשלום או התחמקות ממנו, אלא מקושי כלכלי גרידא. עם זאת, הוכח כי במועדים שבהם נדרשה החברה לשלם את הארנונה, נשכרו שירותיו של עורך דין שסייע בהגעת החברה הראשונה להסדר תשלומים- שגם בו החברה לא עמדה- ובעוד שתשלומי הארנונה לא סולקו במלואם, שולם שכרו של עורך הדין. עוד אישר הנתבע בעדותו לפניי, כי לחברה החדשה שהוקמה אכן היו 'גם ימים יפים' בלשון השואל והנשאל, קרי לאותה חברה היו נכסים (ראו מלוא עדות הנתבע בעמ' 31 לפרט').
91. ציוד החברה- אמנם החוקר רווח הסביר, כי הוא לא נדרש לבצע בדיקה של נכסים החברות לרבות הנתבעת והוסיף, כי הוא לא מצא כי הייתה העברת נכסים או הסכמים בין החברות עצמן, כפי שגם אישר כי הוא לא תחקר את מתתיהו והנתבע בעניין הנכסים, ואף הסביר כי מניסיונו נושא העברת הנכסים בדמות מכונות אינה מוצאת ביטוי ברישומי רשם החברות, להבדיל מהעברת מניות והחלטות עקרוניות וכד'. יחד עם זאת, אישר החוקר רווח כי "מה שאנו כן יכולים לדעת זה לגבי חברות שהעסיקו אנשים, כגון הגברת תמר היא הייתה בחברה בתור מזכירה ואם היא עבדה החברה סביר להניח שהיו שם ליפטים של משאיות, כלים, מחשוב, מדובר במשאיות מורכבות. אני לא ראיתי במו עיני. החקירה שנעשתה מתייחסת לשנים רחוקות" (עמ' 18 ועמ' 19, ש' 27). לעדות זו, מצאתי תימוכין בעדותו של הנתבע וכן בחוסר המהימנות שהתאפיינה בה חלק מעדותה של מתתיהו, ואבהיר.
92. מעדות הנתבע עולה כי לחברה היה גם ציוד, דוגמת ליפטים, וטען כי מדובר בציוד בהשאלה. ואולם, גרסה זו שהיא עובדתית, כלל לא נתמכה בראיה המאששת את הנאמר על ידו (ראו עדותו בעמ' 32, ש' 1-8).יודגש כי, כאשר נשמעת מעין הודאה של בעל השליטה בדבר קיומם של נכסים של החברה, הרי עובר אליו הנטל לסתור את חזקת ההברחה, ומשלא עשה כן פועל הדבר לחובתו.
93. ערה אני לכך, שבחקירתה הנגדית של העדה מתתיהו, לא הצליחה המועצה, חרף ניסיונותיה, לדלות גרסה ברורה לעניין הציוד שהיה במוסך. חרף זאת, התרשמתי כי עדותה של מתתיהו הייתה מגמתית ומתחמקת בנקודה זו, שכן אף אם תפקידה היה פקידה בחברה, אין זה עולה על הדעת, שהיא לא תדע למסור גרסה עובדתית, בין לחיוב ולבין לשלילה, לעניין הימצאותו או העדרו של ציוד במוסך וטיבו, בתקופה הרלוונטית בה היא עבדה במוסך (בעניין זה ראו עדותה בעמ' 14, ש' 8-12 וכן נסיבות זימונה למתן עדות בתיק דנן).
94. הזכויות בקרקע, השכרת הנכס ותקבולי דמי השכירות: על פי נספח 1 לתצהיר המועצה, באמצע שנת 2005 קיבל שלבי מהמינהל מעמד של חוכר הקרקע שעליה מצוי הנכס. בעדותו לפני, אישר שלבי כי הוא חתום על חוזה חכירה עם המינהל ביחס לקרקע דנן כבר בשנת 2005 ותקופת החכירה היא החל משנת 1997 (עמ' 29, ש' 30 ואילך והמשך בעמ' 30). עוד הוא הוסיף, כי משך כל תקופת הפעילות של הנכס, הוא שימש כמוסך למשאיות וכי הוא בעצמו ניהל את המוסך בפועל ובא בדברים מול לקוחות וספקים. גם בקשות להיתר הוגשו על ידו למוסדות התכנון (נספח 4 לתצהיר המועצה). כן הוא העיד כי, גם היום הוא עושה מאמצים למכור או להשכיר את הנכס בשל מצבו הכלכלי והבריאותי הקשים (ראו עדותו בעמ' 30 לפרט' מיום 26.2.19). שלבי מסר עוד בעדותו כי משהפסיקה חברת מוסך דיזל העמק את פעילותה בשל קשיים כלכליים, היא העבירה את פעילותה לנתבעת- מוסך דיזל אלון תבור.
95. דא עקא, מחומר הראיות והעדויות שהובאו לפניי עולה, כי במועד הפסקת הפעילות של חברת מוסך דיזל אלון תבור, הושכר חלק מהנכס לעסק בשם מתכת התבור וכי תקבולי דמי השכירות הועברו למשכיר אחר, שאינו חברת מוסך דיזל אלון תבור, אלא לידיה של חברה שלישית, במעורבות משפחתית, שהוקמה על ידי הנתבע ושמה מוסך דיזל ע. לתיקון ומסחר בע"מ, תוך הצהרה שהיא המחזיקה בנכס המושכר, באופן שאינו משקף את האמת, על ידי שימוש בבנו של הנתבע, זאת על אף שהנתבע בעצמו הצהיר שבנו אינו קשור למוסך ואינו בעלים בנכס. עוד עלה מעדותו של הנתבע כי, הקרקע האמורה הייתה על שם חברת מוסך דיזל העמק עד לשנת 2005, קרי עד לשנתיים מתוך תקופת החוב דנן, וכי ההעברה על שמו של הנתבע בוצעה לטענתו לבקשת המינהל. גם בעניין זה, לא צורפו מסמכים כלשהם לאישוש גרסתו העובדתית הנ"ל, המלמדת על העברת נכסים ללא תמורה מהחברה אל בעל השליטה בה. הנה כי כן, בעוד שהנתבעת שרויה בחובות ארנונה למועצה, מגיעה עמה להסדרי חוב ולא עומדת בהם, נכרת במקביל הסכם שכירות עם חברה אחרת במעורבות משפחתית, באופן היוצר מצב ולפיו תקבולי דמי השכירות מתקבלים לקופתה של החברה השלישית, ולא לידי הנתבעת או הנתבע, שהחל משנת 2005 נרשם, כך לטענתו, כמחזיק בקרקע, ומבלי שייכרתו הסכמי שכירות מתאימים בינו לבין החברות השונות.
96. יתר-על-כן, תצהירו של שלבי "שותק" בכל הקשור לעניין הנכסים של החברה. נמצא כי שלבי בחר להגיש תצהיר מטעמו, שהוא למעשה חזרה על כל האמור בכתב הערעור שהוגש על ידו לבית המשפט המחוזי, בלא כל התייחסות לתצהירי המועצה שהוגשו מטעם שגיא והחוקר רווח לאחר הערעור, וללא הצגת תשתית ראייתית כלשהי. אוסיף ואציין, כי בנקל יכול היה שלבי לצרף מסמכים מתיק הפירוק של החברה, שהיה בהם כדי ללמד על מצבת נכסיה של החברה עובר לפירוק. כמו כן, הוא יכול היה בנקל להשיג את מסמכי החברה מרואה החשבון שטיפל בענייניה, כגון דוחות כספיים ואישור להעדר נכסים, או להביא את רו"ח למתן עדות בביהמ"ש (ולא עשה כן). מחדליו אלה מצטרפים לעדותו ולפיה היה במוסך ליפט, לעובדה ששולם שכר לעורכי הדין שנתנו את שירותיהם המקצועיים לחברה עד לשנת 2006, וכן לאופי עדויותיהם המתחמקות והמגמתיות הן של שלבי והן של העדה מתתיהו בכל הקשור לנושא הנכסים של החברה.
97. חשוב להדגיש כי עיון בפסיקה שהובאה לעיל מעלה, כי בניגוד לענייננו, בעלי השליטה שם הביאו ראשית ראיה בדמות דוחות כספיים לעניין הנכסים שהיו ברשות החברה, ובתי המשפט שם נדרשו לחוסר בראיות המתייחס לשאלה מה נעשה עם נכסים אלה. ראיות אלו היה בהן כדי לסתור את החזקה העובדתית המוסדרת בחוק. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, שלבי לא הניח לפניי ולו ראשית ראיה, שיש בה כדי לסתור את החזקה בדבר העברת נכסי החברה אליו כבעל השליטה, ולא הציג ראשית ראיה הפוגמת בחזקת תקינות המעשה המנהלי, בין אם על ידי הצגת דוחות כספיים של החברה או דוחות רווח והפסד, לא כל שכן, הצגת פנייה או בקשה בכתב לקבלת הדוחות של החברה מאת רואה החשבון של החברה ו/או מתוך תיק הפירוק. כאשר נחקר שלבי בעניין זה, הוא נתן תשובות כלליות ולא מספקות, המעידות על מי שלא עשה כל ניסיון על מנת להשיג את הראויות הנחוצות לו להוכחת הגנתו.
98. לסיכום פרק זה: התנאי השישי הדרוש לפי סע' 8 לחוק ההסדרים אף הוא מתקיים בעניינו, ומשכך מתמלאים כל היסודות של סעיף זה, ואגב כך חייב הנתבע בחובות החברה מכוח עילת הרמת המסך הייחודית שבחוק ההסדרים.
הרמת מסך כללית- סעיף 6 לחוק החברות
99. אפיק חיוב נוסף המתיר את הרמת המסך מוסדר בסעיף 6 לחוק החברות. יוער, כי הואיל וכבר קבעתי שיש מקום לחייב את הנתבע בחיובי הארנונה של החברה מכוח חוק ההסדרים, די היה בכך כדי לייתר את הצורך בבחינת עילת הרמת המסך הכללית. ואולם, על מנת שהנייר לא יהיה חסר, ראיתי לבחון גם טענה זו, שהיא חלופית, לאור הגישות השונות עליהן עמדתי בפרק הקודם. דעתי היא כי במקרה דנן יש לקבל גם טענה חלופית זו הנוגעת להרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות.
100. סעיף 6 לחוק החברות מורה כי:
"(1)- בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה 1(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".
101. הגם שמדובר בסעד קיצוני וחריג, הרי השימוש בהרמת המסך מכוח הוראת סע' 6 לחוק החברות ייעשה כשהדבר נחוץ לעשיית צדק, ועל מנת למנוע מבעלי המניות לנצל לרעה את ההפרדה בינם לבין החברה, לשם השגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בצדדים שלישיים (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה (ניתן ביום 16.10.05)). אלא, שלא מדובר בעילת שימוש אוטומטית לכל מקרה שבו חברה נמנעת מלשלם את חובות הארנונה שחבה בהם לרשות, ויש לבחון כל מקרה ונסיבותיו.
102. יוער בהקשר זה כי, בעוד שהרמת המסך הסטטוטורית עוסקת בשאלה לאן הגיעו הנכסים, כאן ההתמקדות היא בדרך הקמתה וניהולה של החברה והחלופות המוסדרות בסעיף 6 לחוק החברות. נפסק, כי אין די בקביעה כי בעל המניות היה מעוניין ליהנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת, אלא יש צורך להראות כי נעשה בה שימוש לרעה. אמנם, ההליך של הרמת המסך נועד, במובן מסוים, לחזק את הכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, שכן מטרתו היא למנוע פגיעה בה בדרך של ניצול לרעה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות. אבל גם בהתחשב בכך, הרמת המסך צריך שתישמר למקרים המתאימים. אין גם די בעצם ניהול חברה על ידי בעל שליטה אשר, לכאורה, 'עשה בה כרצונו' ובכך כי מדובר ב"חברות משפחתיות", כדי להצדיק הרמת מסך (ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב (ניתן ביום 23.3.2011)). בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי "אמנם הפסיקה נוטה לנכונות רבה יותר להרים מסך במקרים של חברה משפחתית (...) ואופייה המשפחתי של החברה עשוי להוסיף משקולת על הכף הנוטה לעבר הרמת מסך ההתאגדות, אך אין בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק את הרמת המסך. באופן דומה, משיכת משכורות מדי פעם בפעם אינה עולה כדי הברחת נכסים או כדי ריקון החברה מנכסיה; וחובות הארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים מעצמם כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית. גם ניסיונו של המערער 'לצאת מהבוץ' על ידי הקמת חברה חדשה- טענה אותה הזכיר בית המשפט, אך לא קבע ממצא עובדתי לגביה- אינו מוביל בהכרח למסקנה כי יש לחייבו בחובות החברה" ... ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אף היא אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך" (שם, פיסקאות 6-8).
103. ומה כן? נפסק כי יש להראות כי, אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי, או למשל שבעלי המניות רוקנו את החברה מנכסיה במטרה להתחמק מתשלום חובות. באותם מקרים בהם הוכח, כי בעל המניות היה הרוח החיה הפועלת מאחורי החברה, הוא זה שקיבל את ההחלטות בעניין הניהול הכספי של החברה, הוא זה שהחליט אלו תשלומים יבוצעו במהלך פעילותה של החברה ומי הם הנושים שיפרעו; ושיקולים נוספים המלמדים על קיפוח המועצה אל מול נושים אחרים וכן שאלת תום הלב של בעל המניות, כאשר עולה מחומר הראיות שהחברה הוקמה על מנת ליצור חיץ בין בעל המניות לבין הנושים (השוו מקרים בהם קיבל ביהמ"ש את הטענה: ע"א (מחוזי ת"א) 38617-06-17 יעקב סייג נ' עיריית תל אביב יפו (ניתן ביום 30.10.17)). לסיכום, אכן, עת מועלית כלפי בעל שליטה טענה של העדר תשלום ארנונה, ברגיל נכון לעשות שימוש בחוק ההסדרים, כלפי בעל השליטה ומדובר בהסדר מיוחד שקבע המחוקק ביחס לחיוב בעל שליטה, באופן אישי. אולם, אין באמרה זו כדי לקבוע כי לא ניתן להטיל אחריות בגין חוב ארנונה על בעל מניות בחברה מכוח חוק החברות, אלא שנקיטה בצעד זה דורשת ביסוס של ממש, ויש לייחדה למקרים המתאימים שהוכח בהם שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת (ת"א 14030/08 עיריית ירושלים נ' בד רץ בע"מ (ניתן ביום 17.07.13) והפסיקה בעניין זה ענפה).
104. מן הכלל אל הפרט - לטעמי, המקרה המונח לפניי נופל בגדר המקרים בהם הוכחה ההצדקה להרמת המסך שעל פי חוק החברות, ואנמק.
105. מהמסכת הראייתית שהובאה לפניי הצטיירה התמונה ולפיה הנתבע ניהל את האישיות המשפטית של החברות השונות שהוקמו על ידו והיה בעל השליטה בהן, תוך ביצוע מהלכים שנועדו להימנע מתשלום חובותיהן של החברות למועצה, באופן מלא, סכומים שהלכו ונצברו, תוך אי עמידתן של החברות בהסדרי החוב הקשורים לארנונה, מצד אחד, ובהעדר כל הוכחה לקיומו של רציונל כלכלי לגיטימי להקמת אותן חברות (שלוש במספר), ומנגד על ידי הקמת חברות נוספות העוסקות באותו תחום, תוך העברת ההנאה המופקת מהשכרת הנכס לידיה של חברה נוספת שבבעלות הנתבע, ולכך מצטרפת גם עדותו הבלתי מתקבלת של האחרון בעניין זה שאינה מתיישבת עם המסמכים בכתב שעמן עומת במהלך החקירה הנגדית. לדידי, יש לראות במהלכים המתוארים שעליהם אעמוד כאן בהרחבה, כאלה שנועדו להתחמק מתשלום חובות הארנונה של החברות למועצה והמהווים שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד.
106. הקשבתי קשב רב לעדותו של הנתבע לפניי, כמו גם שקלתי את כל האמור בה והזהרתי את עצמי מאי דיות בניהול החברה, היות החברות משפחתיות ורביצת חוב הארנונה, בבואי לבחון את הרמת מסך ההתאגדות, אך חרף כל האמור לא מצאתי הגיון כלכלי אמיתי לקיומן של שלושת החברות שהוקמו על ידי הנתבע, זולת הניסיון להסתייע באישיות המשפטית של החברות להשגת מטרת ההתחמקות (ראו והשוו: ע"א (מחוזי- חי') 2555/04 א. שרי פרויקטים שריג בע"מ נ' חנוכה מאיר (ניתן ביום 16.02.05)).
107. אני סבורה כי מקבץ הראיות והעדויות בתיק דנן, ובכללן דו"ח החוקר רווח ועדותו לפניי, מעלים תמרור אזהרה המלמד כי יש בדבר הקמתן של מספר חברות, שהנתבע הוא הרוח החיה אשר עומדת מאחוריהן, תוך שימוש בקרובי משפחה ממעגל ראשון (אשתו ובנו של הנתבע) שעל שמם נרשמו אותן חברות, שאחד מהם אף לא הובא למתן עדות (הבן עלי), אשר עיסוקן הוא באותו תחום והמופעלות מאותו מקום, ובשים לב לגילו של הבן במועד רישומו כבעל מניות בחברה (18 שנים), כאשר עדותה של אשת הנתבע לימדה כי, היא אינה אלא "אשת קש" הנעדרת כל בקיאות ולו בסיסית בענייני החברה ורישומה אינו אלא רישום פורמאלי, כל אלה מטים את הכף לכיוון הרמת מסך ההתאגדות מכוח סע' 6 לחוק החברות. כך גם ביחס לפעולת העברת המניות על שמה של פקידה בחברה, העדה מתתיהו, מהנתבע אליה ובחזרה, וזאת למשך תקופה בת כ-9 חודשים, באופן המכשיר את הפעולות בהן חפץ הנתבע בזמן אמת, ומבלי שהוצג בפניי טעם ענייני ומשכנע להעברה האמורה (ראו מוצג ת/2).
108. בענייננו, שוכנעתי כי עלה בידי המועצה לבסס עילה להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לנתבע, שעה שמנגד נמנע האחרון מלמסור כל פרט באשר למצבה של החברה, חובותיה, הכנסותיה, נושיה או פעילותה, וזאת ללא כל טעם המניח את הדעת למחדלו זה. בעשותו כאמור, לא אפשר הנתבע את בחינת השאלה, האם בהיותו בעל המניות בחברה נטל הוא סיכון בלתי סביר לעניין יכולתה לפרוע את חובה, וכן לא הניח תשתית עובדתית לבחינתו של ביהמ"ש, וזאת לאחר שעמדה המועצה בנטל השכנוע ולרבות הנטל המשני של הבאת הראיות, בהיותה המבקשת להרים את מסך ההתאגדות, וזאת על ידי צירוף דו"ח החוקר רווח וזימונה של העדה מתתיהו למתן עדות בביהמ"ש ויתר המסמכים אשר לחלקם כבר התייחסתי לעיל. הימנעותו של הנתבע מכל ניסיון אמיתי להניח לפני ביהמ"ש ראיות, תוך שימוש באמתלות לא משכנעות, פועל לחובתו הוא, שכן בנקל הוא יכול היה לזמן את רואה החשבון של החברה ולהפריך את יתר הראיות והעדויות שהביאה המועצה מטעמה.
109. נפתח את הדיון וניתוח הראיות בדו"ח החוקר רווח ועדותו בדיון. בדו"ח עמד החוקר על מטרת זימונו, לשם ביצוע חקירה על אודות הנתבע ושלל החברות שבבעלותו או בבעלות רשומה של בני משפחתו ממעגל ראשון או שני, ואשר להן יש זיקה למוסך המשאיות באזור התעשייה אלון תבור בעמק יזרעאל (סע' 3 לדו"ח). על פי ממצאי הדו"ח נמצא, כי שלבי הינו בעל מניות ב-3 חברות והן: מוסך דיזל העמק בע"מ (ח.פ 51-248502-0) בה הוא החזיק ב- 99% מהמניות ואשתו ב- 1% מאז 1997 ללא שינוי בבעלי המניות; מוסך דיזל אלון תבור בע"מ (ח.פ 51-275579-4) בה הוא החזיק ב100% מהמניות ומאז הקמתה היו שינויים בבעלי המניות כפי שיפורט בהמשך (סע' 10 לדו"ח); מוסך דיזל ע. לתיקון ומסחר בע"מ (ח.פ 51-425631-2) בה הוא החזיק ב- 100% מהמניות לאחר שבוצעה העברת מניות מבנו אליו וזאת בחודש יוני 2017.
110. החלק השני של דו"ח החקירה מתייחס לזכויות בנכס בו ממוקם המוסך מושא החיוב דנן וזאת במספר הקשרים, כגון זכויות החכירה בנכס, השכרת הנכס, הפעילות בשטח, החיובים לחברת החשמל, ולגבי כל אלה מצא החוקר רווח כי זכויות החכירה בנכס אמנם רשומות עדיין על שמה של רשות מקרקעי ישראל, ברם שלבי הוא בעל זכויות החכירה והוא הגיש בקשות לקבלת היתרי בניה ביחס לנכס. עוד עולה מהדו"ח כי, מונה החשמל בנכס דנן רשום על שמו של שלבי מאז שנת 1998 ועד היום. החוקר רווח ביקר בנכס וביצע שיחות עם שכנים ועם שלבי בעצמו תוך שימוש בסיפורי כיסוי, ומצא כי הנכס נטוש ולא מתקיימת בו פעילות, אינו מכיל ציוד לשימוש, זולת שתי משאיות במצב שאינו שמיש (בדיקה מיוני 2017), ברם על שער הכניסה נמצא מספר הנייד של שלבי ושכנים מהסביבה אישרו כי הנכס הופעל ע"י אדם בשם סאלח והוסיפו כי הנכס אינו פעיל מזה שנים.
111. עוד העלתה החקירה הנ"ל כי, משיחות שקיים החוקר רווח עם שלבי, תוך שימוש כאמור בסיפורי כיסוי, מסר האחרון כי המוסך פועל מאותו אזור ומטפל במשאיות ובשיחה נוספת טען כי המוסך סגור מאחר ויצא לסידורים ובשיחה נוספת טען שלבי, כי הוא משכיר את הנכס לחברה בשם בטון העמק, אלא משיחה עם איש קשר מטעם חברה זו, שלל האחרון כי החברה שוכרת נכס כלשהו משלבי וציין כי הנכס ריק.
112. החוקר רווח נחקר נגדית בבית המשפט ע"י ב"כ הנתבע ואולם, לא היה בחקירתו זו כדי לכרסם בממצאים העולים מדו"ח החקירה שצירפה המועצה כראיה מטעמה, ואבהיר. החוקר רווח חזר ואישר בעדותו את מטרת החקירה שהמועצה הזמינה ממנו והמתבטאת בבדיקת היקף פעילותו העסקית של שלבי, הקשר שלו לאישיות משפטיות של החברות, במיוחד בתחום המכונאות והמשאיות ולרבות הקשר שלו לאזור התעשייה אלון תבור. החוקר כלל לא נשאל בחקירה נגדית ביחס ליתר הממצאים שמכיל הדו"ח שהוא ערך, זולת המצוטט לעיל לעניין הנכסים, ומחדל זה פועל לרעת הנתבע.
113. חומר הראיות שהניחה לפניי המועצה העלה תמונה של רישום שלא תואם את המציאות בהיבטים שונים, וביניהם רישום מניות החברה על שם בת הזוג של שלבי, כאשר האחרון הוא "המושך בחוטים", הקמתן של 3 חברות העוסקות באותו תחום, כאשר כל חברה באה במקום החברה שקדמה לה, לאחר שקודמתה נקלעה לקשיים כספיים והייתה נעדרת יכולת כלכלית לעמוד בתשלום חובותיה לנושיה כגון המועצה, חרף התחייבותה גם מכוח הסדרי חוב עליהם היא חתומה. לכל אלה מצטרפות ראיות נוספות המלמדות על כך, שכאשר היה חסם כלשהו בפני הנתבע להישאר רשום כבעל המניות של החברה, בוצעה העברת מניות לפקידה שעבדה כשכירה בחברה ושאין לה קשר אמיתי לניהול החברה, והכל נעשה ככיסוי למהלכים מסוימים שחפץ בהם הנתבע בהתאם לתקופה הרלוונטית ולצרכיו שלו, מהלכים שאודותיהם העידו הנתבע ומתתיהו ואשר תוארו על ידם בעמימות וערפול והמעלים חשש רציני באשר לתקינותם, ואף תוך סתירות פנימיות בגרסאות של שניהם (למשל משך תקופת העברת המניות ביניהם).
114. עוד עלה מהסמכת הראייתית שהביאה המועצה כי, משלא שולמו תשלומי הארנונה על ידי החברה הראשונה, חרף הליכי גבייה שנקטה כנגדה המועצה בזמנו, ואף לאחר הקמתה של החברה השנייה - היא הנתבעת כאן - נצברו חובות ארנונה ונכרתו הסדרי חוב עם המועצה. בנושא זה הובאה עדותו של עו"ד חטיב, אשר אישר תחילה בחקירתו הראשית כי הוא ייצג את שתי החברות, מוסך דיזל העמק ומוסך דיזל אלון תבור, בשנים 2003-2004 והמשיך לעבוד עם הנתבע עד לשנים 2005-2006, וכי הגיע עם המועצה להסדרים לסילוק חוב הארנונה, כאשר השני ביניהם מתייחס לנתבעת דכאן בגין שנת 2004. עו"ד חטיב העיד כי שלבי נכח במועד ההגעה להסדר החוב וכי המועצה ידעה כי הוא המחזיק ובעל השליטה בשתי החברות (ראו עדותו של עו"ד חטיב בעמ' 9 ועמ' 10 עד ש' 6). עדות זו מתיישבת עם נוסח הסכמי החוב שצורפו, בעיקר ההסדר מוצג נ/1 המתייחס לחוב נכון לשנת 2004 ביחס לנתבעת כאן. גם עו"ד חטיב אישר בפה מלא, כי מי שהתנהל מולו לעניין הנתבעת היה שלבי, וכדבריו "הוא מנהל והוא היה הכל ומורשה חתימה" (עמ' 10, ש' 28-29). עוד העיד עו"ד חטיב, כי באותה תקופה היו עיקולים שבוטלו בעקבות הסדר החוב, לאחר שהומצאה הוראת קבע לסילוקו מכוח שני ההסכמים, ברם לא ידע הלה לאשר האם שתי החברות עמדו בהסכמים באופן מלא, אם לאו, אך אישר שמספר תשלומים אכן כובדו (עמ' 11, ש' 7 ואילך).
115. עוד העלתה עדותו של עו"ד חטיב, כי עד לשנים 2005-2006, בהן המשיך לייצג את שתי החברות כאמור, מוסך דיזל אלון תבור ומוסך דיזל העמק, שולם לו שכר טרחתו, קרי בזמן שהחברות צברו חובות ארנונה כלפי המועצה, הן שילמו לו את שכר טרחתו עבור ייצוגן באותן השנים ובגין הטיפול בענייניהן של החברות.
116. יש להוסיף כי בין הנתבעת כאן, שכיום היא חברה מחוסלת, לבין מוסך דיזל העמק מתקיימת זהות כמעט מוחלטת בכל המאפיינים של שתי החברות הללו. בהקשר זה מסר שלבי בעדותו, כי הפעילות של מוסך דיזל העמק הועברה אל מוסך דיזל אלון תבור, שפעלה מאותו מקום- השטח מושא חיובי הארנונה דנן. עוד העיד שלבי כי, העדה מתתיהו עבדה בשתי החברות הנ"ל וכי היא שימשה כפקידה, ולא מעבר לכך; וכי לשתי החברות היה אותו רואה חשבון. יתרה מכך, שלבי עומת בחקירה נגדית עם פסקי דין שניתנו בתביעות של הספקים נגד מוסך דיזל אלון תבור ונגדו באופן אישי (מוצגים ת/4 ו- ת/5), ומהם עולה כי הוטל עליו חיוב אישי בהיותו ערב לחובות החברה מכוח כתב ערבות שחתם עליו, אך גם כאן תירץ את העדר התשלום בקושי כלכלי. אמנם, שלבי העיד כי בשל תדירות התחלופה בענף זה, העובדים הם אינם קבועים, אולם אין בעובדה שאין זהות בעובדים של שתי החברות לבדה, כדי לשלול את המסקנה כי מדובר בחברות שאחת הינה המשך לחברה השנייה.
117. עוד עלה מהתשתית הראייתית שהניחה המועצה, כי בוצעה העברת מניות משלבי לעדה מתתיהו שהיא פקידה בחברה, ללא שהוצג טעם המניח את הדעת לפעולה זו. כן העידו שלבי והעדה מתתיהו כי העברת המניות הייתה ללא תמורה. עוד נשאל שלבי באשר לסיבת ההעברה של המניות והלה מסר תשובה המדברת בעד עצמה: "כי אני ניסיתי להתקדם בחיים והמדינה מעודדת להקים עסקים, אני רציתי להקים חברה ולהנות מהכסף שאני השקעתי מהכיס שלי בשנת 96, אני כולי הייתי מעוקל ואני ביקשתי ממנה ללא תמורה". עוד נשאל בחקירה נגדית מי ניהל את החברה באותם חודשים בהם הועברו המניות לעדה מתתיהו ועל כך הוא נמנע מלתת תשובה ישירה והסתפק בלאשר, כי העדה מתתיהו הייתה אחראית רק לעניין החשבוניות וכי הדברים נוהלו באמצעות רואה החשבון של החברה.
118. כאשר נחקרה העדה מתתיהו בנושא העברת המניות, היא ניסתה להרחיק את עצמה מהחברה (הנתבעת), ויחד עם זאת היא כן אישרה כי בניגוד לרישום של בעלי המניות בחברה, היא הייתה רק פקידה שכירה בחברה משך כל תקופת ההעברה וכי הייתה כפופה למרותו של שלבי (ראו עדותה בעמ' 12-13 לפרט'). כאשר עומתה בחקירה נגדית עם ההודעה על העברת המניות שבינה לבין שלבי, אישרה מתתיהו כי ההעברה נעשתה לבקשתו של שלבי ועל ידי עורך דין, שהסביר לה את חוקיות הפעולה וזמניותה, כך לטענתה, והוסיפה והעידה כי העברת המניות הייתה ללא תשלום תמורה כלשהיא ואף ציינה, כי היא מעולם לא השתתפה באסיפת בעלי המניות, לא הוגשו לה דוחות כספיים וכי משך כל התקופה הנ"ל היא עבדה כשכירה בתפקיד של פקידה בחברה ולא הייתה לה נגיעה, לא ישירה ולא עקיפה, לענייניה של החברה. בהמשך עדותה, היא הוסיפה ומסרה כי גם השבת המניות ממנה אל שלבי, בוצעה ללא תמורה.
119. עוד הוכח עובדתית, למשמע עדותו של הנתבע, כי לאחר שהחברה הנתבעת צברה חובות ארנונה כלפי המועצה, הוקמה חברה חדשה שלישית במספר, מוסך דיזל ע. לתיקון ומסחר בע"מ, על ידי הנתבע, בסיוע בני משפחתו, אשר כרתה הסכם שכירות עם צד שלישי ובגדרו הצהירה כי הינה המחזיק בנכס, ובכך הפכה הלכה למעשה לגורם הנהנה מתקבולי דמי השכירות. יש באמור כדי להוות חוסר תום לב בניהול ענייני החברה והתחמקות מתשלומי ארנונה, תוך 'שימור' מצבה הכלכלי 'הקשה' של החברה, בזמן שהיה ידוע שלחובתה חוב ארנונה ו'העשרת' מצבה הכלכלי של החברה השלישית במספר בשרשרת החברות שהוקמו על ידי הנתבע, כל זאת מבלי שמי שרשום כמחזיק הקרקע כדין -הנתבע- יכרות חוזה שכירות עם החברות שהוא בעל מניות או בעל השליטה בהן, ומבלי שידווח על אותם הסכמי שכירות, דוגמת ההסכם שעליו עמדתי כאן בין חברת מוסך דיזל ע. לתיקון ומסחר בע"מ לבין השוכר (הצד השלישי), לרשויות המס (ראו מלוא עדותו של הנתבע בעמ' 34-36 לפרט'). התנהגות כגון דא, מצדיקה כי כל חובותיה של החברה – אלה שהוכחו- ייוחסו גם לגורם שבידו הייתה למעשה השליטה הבלעדית על דרך התנהלות החברה (ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ תעשיות ומחזור נ' זלמה וינבלט (ניתן ביום 20.09.07)).
120. מעבר לאמור, לא ניתן להתעלם בנסיבות העניין מכל אשר עלה מעדותו של הנתבע, כאשר הוא נשאל על אודות הקשר שלו עם החברה השלישית שהוקמה, הלא היא חברת דיזל ע. לתיקון ומסחר בע"מ, והלה טען להעדר כל קשר בינו לבין אותה חברה. אלא, שכאשר עומת עם מסמכי החברה הנ"ל ברשם החברות, כפי שעולה מדו"ח החוקר רווח והמסמכים שצורפו כראיה, טען לקיומה של 'טעות', שכן הוא מוכרז כ-'חייב מוגבל באמצעים' וככזה חל עליו איסור להירשם כבעל מניות, וכאשר נשאל, ממתי הוא מוכרז כמוגבל באמצעים, שב לדפוס המגמתיות שאפיינה את עדותו לכל ארכה, שעה שנתקף בשכחה ולא זכר החל מאיזו שנה הוא מוגבל באמצעים, תוך ניסיון לגמד ממעורבותו בעניינה של החברה השלישית הנ"ל, וכלשונו "לא, אני לא יודע עליה. הבן שלי העביר ללא ידיעתי" (ראו עדותו בעמ' 36 לפרט'). לא רק זאת, שלבי גם לא ידע לתת תשובות ענייניות, עת נחקר בעניין מתן הודעה למועצה על הפסקת הפעילות של הנתבעת. על אף גרסתו של שלבי ולפיה החברה הנתבעת המשיכה לתפקד ללא פעילות עד לשנת 2016, מעדותו לפניי עלה שהנכס הושכר, תחת ההצהרה הכוזבת כי חברה אחרת היא בעלת הזכויות בו, ואגב כך התקבולים מתשלומי השכירות הגיעו לידי החברה הנוספת, ולא לידי הנתבעת. כל זאת, כאשר שלבי מודה בחקירתו הנגדית כי אותה חברה שלישית איננה בעלת הזכויות בנכס דנן וכי בנו אינו בעלים של הנכס דנן וכלל אינו קשור למוסך. שלבי גם לא ידע לומר אם בינו לבין הנתבעת קיימים הסכמי שכירות וכן מסר שלא דיווח על הסכמי השכירות לרשויות המס. עוד הוא נשאל בחקירה נגדית על החברה השלישית בשם מוסך דיזל ע. לתיקון ומסחר בע"מ שהוקמה בשנת 2009 במועד שבנו היה בן 18 שנים, הכחיש הלה כל קשר לחברה זו, עד שעומת עם רישומי רשם החברות המלמד, כי הוא רשום כבעל מניות בה, ובתגובה לכך מסר שמדובר ב'טעות' וכי הדיווח, ככל הנראה, נעשה על ידי בנו "ללא ידיעתו", שכן אסור לו כאמור להירשם כבעל מניות בשל היותו חייב מוגבל באמצעים. בנוסף הוא אישר העדרו של הסכם העברת מניות ביחס לחברה זו בינו לבין בנו. (ראו: עדות הנתבע בעמ' 34-36 לפרט').