167. העובדה כי הובאה צוואה קודמת, צוואה מוכנה, אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין האי שותפות בעריכתה.
כך או אחרת, וכפי העולה מן העדויות מדובר בהוראות המביעות את רצון המנוח.
168. לעיתים, מנהג הוא בקרב חלקנו, כי כדי לחסוך בזמנים, עלויות וכדומה, אנו מנסים לקצר הליכים, ולו כי יתקבל הרושם כי אין המדובר בדבר מסורבל, ואולי יכול אני להניח כי גם זה היה חלק משיקוליו של המנוח.
169. אומנם הוכח כי הקשר בין עו"ד ....לבין המנוח נוצר באמצעות חברו של התובע 1, אולם לא מצאתי כי קשרים אלו הם בבחינת כאלו שהשפיעו על תוכנה של הצוואה, ומהימנה עלי גרסתו של עו"ד ...., שקיים קשר ישיר בינו לבין המנוח, שניהם לבדם, שגם לאחר שהכין הצוואה, הקריא אותה למנוח ווידא כי אכן כך רצונו.
170. ואומר מפורשות כי, העזרות מנוח ב"עורך דין ידיד" של מי מהזוכים, אין בה לשלול את חופש הרצון, מקצועיות עורך-הדין או להעיד כשלעצמה על השפעה בלתי הוגנת.
171. ב"עניין בוסקילה" לא ראה בית המשפט בעובדות שהזוכה ליווה את המנוחה למשרד עורך הדין, ציין בפניו כי מעוניינת להעביר את אליו את כל רכושה, וזאת כאשר המנוחה עצמה מתקשה לבטא בפני עורך הדין את רצונה ובכך שהזוכה אף נכח עת הגיעו העדים לחתום על הצוואה, משום מעורבות פעילה כדי "נטילת חלק". בית המשפט הדגיש כי העובדה שעורך הדין שוחח עם המנוחה ביחידות וניסה להבין ממנה מה רצונה והזוכה יצא מן החדר בעת שנחתמה הצוואה בפני שני העדים, מלמדת כי בשלבים המכריעים של עשיית הצוואה לא היה הנהנה מעורב. דומה המצב גם בעניין שבפניי ואף נסיבות המעורבות בו פחותות בעיני.
172. לא מצאתי, ואדגיש, לאור המתואר, כי בכלל פעולות אלו, יש כדי להצביע על מעורבות או נטילת חלק על ידי התובע או מי מטעמו, בצוואתו האחרונה של המנוח.
שאלת סבירותה של הצוואה וכיבוד רצונו של המנוח
173. לכאורה, טבעי הוא כי אדם יצווה את נכסיו לשאר בשרו במתכונת ירושה על-פי דין. יחד עם זאת, עצם האפשרות לצוות, מניחה אפשרות לחריגה מהורשה על-פי דין, כאשר הרצון לשנות עשוי להיות מוסבר מנסיבות חיי המצווה והיחסים עם ילדיו במיוחד.
174. זאת ועוד, בבוא בית-המשפט לבחון צוואה, אין הוא מחליף את הגיון המצווה ורצונותיו ברצונותיו או בדעותיו שלו.
175. ב"דנ"א מרום", מפנה כב' השופט מצא למבחן הגיונה של הצוואה. על-פי מבחן זה, בכדי לקבוע האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, יש לבחון האם הצוואה סבירה על-פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. השופט יוכל לבחון זאת באמצעות הראיות המובאות לפניו:
"מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה (פרשת צוריאנו [38], בעמ' 1075 ופרשת מירסקי [22], בעמ' 159). מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה (פרשת פרל [31], בעמ' 306)".
176. הנתבעת העלתה טענות באשר לסבירות צוואתו האחרונה של אביה המנוח ועל כך כי אינה משקפת את רצונו. טענותייה אלו התבססו על כך:
• תנאי לחתימתה על תצהיר ההסתלקות מירושת אמה היה הבטחת אביה כי בבוא העת יוריש הוא את כלל רכושו לשלושת ילדיו בחלקים שווים. כך הצהיר הוא בפניה, בפני בעלה ובפני אחיה.
• לא יעלה על הדעת כי לאחר חתימתה על תצהיר הסתלקות מירושת אמה המנוחה לטובת אביה, ינשלה אביה מירושת אמה המהווה 50% מכלל העיזבון שהותיר אחריו המנוח.
• המנוח אהב את בתו הבכורה אהבת נפש וברור כי לא היה מנשלה מעיזבונו.
• המנוח לא ביטל את היותה של הנתבעת כמוטבת בביטוחי החיים אותם הותיר, ראיה לכך כי לא התכוון לנשלה מעיזבונו.
177. הוראות סעיף 6 לחוק הירושה קובעת כך:
"6.(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה.
(ב) מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.
(ג) ...........................................
(ד) הסתלקות על תנאי - בטלה.
(ה) ...........................................
178. מהותה של הסתלקות מעיזבון מנוח היא שהמחוקק אינו מכריח את היורש להיות יורש, והיורש יוכל להודיע לבית-המשפט: "אי אפשי בירושה" או במילים אחרות "אני מסתלק מחלקי", שאז רואים אותו לגבי החלק שהסתלק כי לא היה יורש מלכתחילה. לא יתכן שאדם יורש ועושה עסקות בחלקו ובכל זאת רואים אותו שלא ירש מעולם. בהתאם למהות ההסתלקות מוצדקת ומוסברת ההוראה בסעיף 6 (ד) כי הסתלקות על-תנאי - בטלה. (ראה: דנ 43/74 מוניץ נ' דקלו, ל(1) 242 {פמ"מ – 15/10/1975}).
179. פעולת ההסתלקות מן העיזבון או מחלק ממנו, היא פעולה חד צדדית, וכל שהיא דורשת, הודעת המסתלק בתצהיר לבית המשפט על הסתלקותו זו (ראה: ע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, מט(2) 120 {פמ"מ – 9/8/1995}).
180. אכן מהראיות שצורפו לתצהירי התובע 1, מצאתי את תצהיר הסתלקותה של הנתבעת מחלקה בעיזבון אמה המנוחה לטובת אביה, תצהיר מיום 24/11/1999, אשר הוגש לרשם הירושה וצורף לבקשה למתן צו ירושת עיזבון אמה המנוחה.
181. לנוכח האמור ומשעה שהסתלקות על תנאי אסורה לפי סעיף 6(ד) לחוק הירושה, אומר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת באשר לכך שהתנאי להסתלקותה מירושת אמה היה כנגד קבלת חלקה בירושת אביה.
182. התובעים טענו כי צוואתו האחרונה של המנוח משקפת את רצונו הברור, שכן הנתבעת התנתקה מאביה משך שנים בעקבות סכסוך מר, ממנו ומכל משפחתו, היא, בעלה ובנותייה, ובחרה להדוף כל ניסיון הדברות.
183. מעדותה של הנתבעת עולה כי היא אינה מכחישה אודות הנתק הממושך עם אביה המנוח, וכך מעדותה לפרוטוקול הדיון מיום 24/3/2019, בעמ' 5:
"ש. כמה שנים טרם פטירת אביך לא היית איתו בקשר?
ת. כמעט עשר שנים.
ש. כלומר, בערך משנת 2007?
ת. בערך.
ש. הבנות שלך היו בקשר איתו במהלך השנים האלה?
ת. לא.
ש. נכון שאביך לא הוזמן לחגיגת בת המצווה של...?
ת. לא, הוא הוזמן על ידי.
ש. בת כמה ....היום?
ת. בת 20".
184. אין ספק שכאשר מדובר בנתק בין מצווה לאחד מיורשיו על-פי דין, הרי שמעתה השתלשלות הנסיבות אינה מפתיעה כאשר מצווה בוחר שלא להוריש לאותו יורש את חלקו מעיזבונו.
185. מרבית הראיות מלמדות על כך שהמנוח והנתבעת אכן היו בנתק שנים רבות, ואף אם כדבריה לא הצליחה לחדש הקשר בשל "איומים" או השפעתם של התובעים על המנוח, לא אוכל להתעלם מדבריה כי "לא היתה מוכנה לקבל את ניסיונותיו של אביה דרך גורמים זרים אלא רק בקשר ישיר מאביה".
186. הנתבעת לא טענה לכך כי כועסת היא על אביה המנוח בשל מעשה כזה או אחר שעשה. אם כך, מתקשה אני להבין מה טעם לא כיבדה או פתחה בזרועות פתוחות את רצונו של אביה לחידוש הקשר, והעמידה רצון זה בתנאיה שלה.
187. גם כשידעה מבני משפחתה כי אביה חולה, או למצער סברה כי המנוח חולה עד כדי תלותו בבני משפחתו, לא מצאה היא לנכון לחדש את הקשר בערוב ימיו האחרונים או ליתן לו לנוח על משכבו בשלום, שעה שהיה קיים נתק ממושך בשנים.
188. לא ניתן להתעלם מן העובדה כי הנתבעת בחרה שלא להיות בקשר עם אביה, ולא משנה מהם טעמיה ולא משנה כעסו של אביה המנוח על כי לא חלקה את עיזבון סבה עם אחיה.
189. זכותה של הנתבעת לעשות את אשר היא חפצה עם כספי ירושה אותם קיבלה וזכותה שלה שלא לחלוק אותם עם אחרים.
190. כך גם באשר לזכותו של המנוח להחליט מה יעשה עם כספו בחייו, ולמי יחלק את עיזבונו לאחר לכתו מן העולם.
191. הגם שמדובר בצוואה בה המנוח החליט להדיר את הנתבעת מעיזבונו, אין לראייתי אי סבירות קיצונית, גם לא חוסר סבירות בכלל, שיש בה כדי להעיד על כי ידם של התובעים בכך, ולאור הנתק שנוצר, נחה דעתי כי המנוח שינה צוואתו במודע ולא מצאתי כי מכלול הנסיבות, יש בהן כדי להעיד כי צוואת המנוח בלתי הגיונית או בלתי סבירה בראייתו של המנוח. בל נשכח כי המנוח הוריש את עיזבונו כפי צוואתו האחרונה כבר בצוואתו הראשונה אותה ערך ביום 19/1/2010.
192. הטיעון בדבר אי סבירות הצוואה, חותר תחת עקרון "כיבוד רצון המצווה" ועקרון
"החופש לצוות". עיקרון העל של כיבוד רצון המצווה, "כופה" את קבלת רצונו כמו שהוא מבלי לעשות מקצה שיפורים או למתוח ביקורת על סבירות רצונו, שכן גם אם הצוואה לא נראית סבירה בעיני מי מהצדדים, הרי שחזקה שהיא משקפת את רצון המצווה ואין להחליף את רצונו ברצון צד המתנגד לקיום רצונו זה.
193. כאשר נדרש בית-המשפט להכריע בסכסוכי ירושה ולבחון תוקפה של צוואה, אין זה
מתפקידו לשפוט מוסרית את המצווה ולהעמיד תחת ביקורתו את שיקול דעתו, עת בחר המצווה להנחיל את רכושו כך או אחרת. בית-המשפט אינו מבקש להתאים את רצון המצווה לאמות המוסר שלו ולתפיסת עולמו או לאינטרס של יורש כזה או אחר.
194. תפקידו של בית-המשפט לבחון, האם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי
של המצווה, והאם רצונו היה חופשי ומלא, כשהוא נקי מלחצים ומהשפעות של זה או אחר. הא ותו לא.
195. בית-המשפט מצווה לבחון, ככל שהראיות המוצגות בפניו מאפשרות לו לעשות כן, מה
טיבה האמיתי של אותה צוואה, כיצד באה היא לעולם והאם היא תוצר של רצון חופשי ואמיתי של המנוח .
196. גם אם כטענת הנתבעת, אביה המנוח הצהיר בפניה ובפני סביבתה, אי מתי, כי רכושו יעבור בסופו של דבר לילדיו בחלקים שווים, מותר לו להתחרט. מדובר על תקופה ארוכה בה הסכסוך לא דמם, נעשו ניסיונות רבים לגישור כולל עמידה בתנאים אותם הציבה הנתבעת (מכתביה של התובעת 2 אל הנתבעת משנת 2009), סכסוך שכלל תלונות במשטרה מצד המנוח כנגד בעלה של הנתבעת, מכתבי התראה בטרם הגשת תביעה על "הוצאת דיבה ולשון הרע" מצד המנוח לבעלה של הנתבעת, כלל מריבות, מכתבים מצד בעלה של הנתבעת לתובעת 2 (שהיו בבחינת "שטיפות מוח" בלשון המעטה) על כי אביה (המנוח) עושק את כספיה המגיעים לה וכי בקרוב יוגשו כנגדו תביעות בסך כולל של יותר משלושה מיליון ש"ח, ועוד ועוד.
197. ואם לא די בכל אלו, כתב המנוח לנתבעת מעין "מכתב" (נספח 1 לסיכומי התובעים), וכך מלשונו:
"...כל האנשים ב.... התאספו לנוכח הבלגן שה.... שלך עשה ו... יצאה אליו....תתחילי לפכוח את העיניים את יודעת מה אנשים אומרים עליך. הבת שלך לא אשמה פחות מבעלה אם היא רואה ושומעת כל זה ולא מגיבה. היא שותפה מלאה לעבירה ועל זה אני מבטיח לך שתשלמי בגדול. ועוד פעם את יודעת שאם אבא שלך אומר הוא מתכוון בגדול לעשות לך ותנסו אותי".
198. הנתבעת, כאשר הוצג לה מכתב זה, העידה כי לא זוכרת מכתב זה אך זיהתה את כתב ידו של אביה המנוח. בסיכומים אותם הגישה טענה היא כי אין לדעת מן המסמך כי הוא מופנה אליה.
199. מקבל אני את גרסתה שעה שאין מען למכתב ואין שולח. יחד עם זאת, לא מצאתי כי אין במכתב זה נסיבה אחת הקושרת אותו לנתבעת, שעה שמתוארות בו נסיבות האירועים כפי שתוארו, בין המנוח לבין הנתבעת ובעלה.
200. בכל הכבוד, מערכת יחסים כזו הכוללת תלונות במשטרה, איומים להגשת תביעות מהם כבר ברור כי קיים סכסוך שעוצמתו גבוהה, הוסף לכך נתק ארוך בשנים, ואל תצפה הנתבעת כי אלו ייעלמו מן העולם יחד עם פטירתו של המנוח.
201. לאור האמור, יכול ובהחלט יכול כי המנוח שינה את רצונו, ואף, כפי שעולה ממכתבו זה, אף טרח ל"הזהיר" את הנתבעת מבעוד מועד.
202. הוראות צוואה אינן מנותקות מן המציאות בה חי המנוח במועד עריכת הצוואה, לפניה ואף לאחריה, והנתבעת לא עמדה בנטל הנדרש להוכיח כי הצוואה אינה משקפת את רצונו, כפי שהיה עת עריכת הצוואה.
203. בטרם סיום, אתייחס לשתי סוגיות נוספות.
204. האחת, בקשתה של הנתבעת לקיים את צוואתו השנייה של אביה המנוח מיום 22/1/2010, בקשה אשר הונחה לפני יחד עם התנגדותה זו לצוואתו האחרונה מיום 26/3/2017.
205. הנתבעת, גם לאחר שקיבלה לידיה מסמכים רפואיים אודות אביה המנוח, חלקם עוד מן השנים 1990 - 2000, מהם עולה כי מצבו הרפואי של המנוח היה כבר אז כזה שלא איפשר לו לערוך צוואה, כפי טענותייה באשר למצבו הרפואי עת ערך צוואתו האחרונה, לא מצאה לנכון למחוק את בקשתה לקיום צוואתו השנייה של המנוח, אותה הגישה.
מעדותה לפרוטוקול הדיון מיום 24/3/2019, בעמ' 11, העידה הנתבעת כך:
"ש. דיברנו על נספח ט' משנת 1990 ואמרת שלדעתך הוא מצביע על כך שלדעתך אביך לא כשיר היה לכתוב צוואה. אם כך, מדוע הגשת בקשה לקיים צוואה של אביך משנת 2010?
ת. כי במהלך כל העשר שנים האחרונות הוא לא שינה את הצוואה.
ש. לא זו השאלה. אם בשנת 1990 את עומדת על דוכן בית-המשפט ואומרת שבשנת 1990 אביך לא היה כשיר לערוך צוואה, אז אם הוא לא היה כשיר בשנת 1990 לערוך צוואה וגם ב- 1993 ולא ב- 2001, איך את מגישה בקשה מאומתת בתצהיר ומבקשת לקיים צוואה שלו משנת 2010?
ת. הצירוף של הנספחים האלה באים להגיד ולהראות על מצב שהוא לא היה חד פעמי או קל, אלא מצב שהיה לאורך שנים והיו עליות וירידות.
ש. לבית המשפט: אם הוא לא כשיר מקדמא דנא, אז הוא לא כשיר גם משנת 2010. נכון?
ת. (שתיקה) (בוהה בבית-המשפט).
ש. לבית המשפט: אם הוא לא כשיר משנת 2010, למה ביקשת לקיים את הצוואה משנת 2010?
ת. כי זו צוואה שמחלקת את הרכוש באופן שווה, כפי שהוא אמר שיעשה.
ש. לבית המשפט: אבל הוא לא כשיר.
ת. (שתיקה)