לצורך אבטחת תניית הבלעדיות למשך כל תקופת החכירה הראשית, שוריינה זכותה של חברת הדלק לאכיפת ההסכם האופרטיבי בדבר בלעדיות האספקה, באמצעות הסכם חכירת משנה.
הסכם חכירת המשנה אינו משקף ערך כלכלי ריאלי עבור דלק ומטרתו הייתה כבילת כסלו אל חברת דלק. פרשנות זו נתמכת בהתחייבותה של דלק כי החוזה הקמעונאי המעניק לכסלו את הזכות להפעלת התחנה ינהג משך כל תקופת החכירה (ראו ס' 5 להסכם הקמעונאי. נספח א(3) לכתב התביעה).
51. אם כן, מטרתה של התכנית ברורה – שיקום נכי צה"ל.
אופן הביצוע גם הוא ברור כמפורט לעיל.
אין גם חולק כי חברת הדלק מילאה תפקיד משמעותי וחשוב בהוצאתה לפועל של תכנית השיקום ועל כך היא היתה זכאית לגמול ראוי. דא עקא, המערכת ההסכמית שנכרתה בין כסלו לבין דלק ואשר מטרתה הייתה הענקת תמורה ראויה ולגיטימית לחברת דלק עבור נכונותה להשקיע מהונה בהקמת התחנה, מתבררת כיום כבלתי חוקית. אופן הענקת התמורה לחברת דלק, להבדיל מעצם הענקת התמורה, אינו חוקי, ולכך ישנן השלכות בלתי נמנעות; הסדר בלתי חוקי אשר פוגע או עלול לפגוע בתחרות החופשית, דינו להיבטל. מסקנה זאת איננה קשורה עם זכויותיהם ו/או חובותיהם של הצדדים הקונקרטיים להסכם, אלא תכליתה לשרת את המטרה הציבורית הרחבה שעומדת בבסיס חוק ההגבלים העסקיים והיא - הגנת התחרות החופשית.
52. לאור כל האמור ולפי שהגעתי למסקנה כי תניית הבלעדיות מהווה הסדר כובל אסור, הרי שיש להורות על בטלות ההסכם הפסול.
בטלותה של תניית הבלעדיות כשלעצמה מותירה את המערכת ההסכמית חסרת כל פשר והיגיון כלכלי או אחר. כפי שהרחבתי לעיל, תנייה זו עמדה במוקד המערכת ההסכמית שבין חברת הדלק לבין כסלו, ומשכך ביטול ספציפי שלה בנפרד אינו מותיר מערכת הסכמית בעלת משמעות.
לפי הוראת ס' 19 לחוק החוזים, ביהמ"ש יורה על ביטול חלקי של חוזה רק כאשר "ניתן החוזה להפרדה לחלקים". איני סבור כי נכון לומר בענייננו שהמערכת ההסכמית שבין דלק לכסלו ניתנת להפרדה באופן שתניית הבלעדיות כשלעצמה תבוטל, בעוד יתר פרטי ההסכמים ייוותרו על כנם. יפים לענייננו דברי המלומדת ג' שליו (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי 360 (תשס"ה): "... מכאן שלא ניתן להפריד חוזה כאשר מטרת החוזה נמצאת בחלק המופרד דווקא או כאשר ההפרדה והביטול החלקי הצפוי בעקבותיה יהפכו את שאר החוזה לחסר ערך".
ראו עוד: עניין שר, עמ' 25-26; ובאופן כללי בפסק דיני ת"א (מחוזי מרכז) 11378-02-10 קיבוץ מעוז חיים אגודה שיתופית בע"מ נ' רשות שדות התעופה, פס' 25-27 (פורסם בנבו, 10.12.2015).
53. אם כן נמצא, כי אין מנוס מן ההכרזה לפיה המערכת ההסכמית שבין כסלו לדלק תבוטל על כלל הסדריה.
אני ער לכך שתוצאה זו מובילה להפקעת זכות קניינית של חכירת משנה מן הנתבעת, אולם אני סבור כי בנסיבות אלו וכאשר זכות הקניין הוקנתה כחלק ממערכת הסכמית בלתי חוקית, דינה להיבטל יחד עם יתר חלקי ההסכם.
זאת לפי שכאמור כבר לעיל, יהא זה מלאכותי אם לא בלתי אפשרי להורות על בטלות תניית הבלעדיות כשלעצמה ולהותיר את דלק עם זכות חכירת משנה כאשר היא מרוקנת מתוכנה המהותי והתכליתי. חכירת המשנה נועדה לשריין את המערכת החוזית ובהיעדרה של האחרונה, לא ניתן לשוות לזכות החכירה משמעות הגיונית וכלכלית.
54. לעניין זה הפנתה דלק לדברי ביהמ"ש העליון בעניין חוואסה, ואולם אני סבור כי אין בהם כדי לסייע לדלק בענייננו.
אצטט את דברי כב' השופטת ברון בפס' 51-52 לפסק דינה: "במסגרת תוצאת ביטול ההסכם יש ליתן משקל אף לכך שלפז נתונה זכות קניינית במקרקעין הנהנית מחוסן בלתי מבוטל מעצם טיבה וטבעה. כידוע, זכות החכירה לדורות היא בעלת מעמד של מעין זכות בעלות במקרקעין (ראו והשוו ע"א 8729/07 אירונמטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 20–25 (12.11.2009) (להלן: פרשת אירונמטל)). אמנם בענייננו מדובר בזכות לחכירת משנה, אולם לנוכח מאפייניה הייחודיים – העובדה שמדובר בחכירה לשנים רבות, הזהות שמתקיימת בין תקופת החכירה הראשית לתקופת חכירת המשנה, והקשר שהתקיים לאורך השנים בין חוכר המשנה (בתחילה SHELL ובהמשך פז) למחכיר (קק"ל) – ברי כי לפנינו זכות קניין בעלת משקל (להרחבה על מאפייניה של חכירת המשנה ראו אמיר קמינצקי חכירה לדורות 272–279 (2011)). לא בכדי אפוא, על פי הסכם הפשרה הזכות הקניינית של פז במקרקעין פוקעת רק בשנת 2049, עם השלמת ביצועו של ההסכם ובתום תקופת החכירה הנוספת. השוואת המצב של זכויות פז בתחנה עם ביטול ההסכם במהלך תקופתו, למצב זכויותיה של פז בעת סיום ההסכם עם השלמתו, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהוקנתה לפז זכות קניין; שכן התוצאה היא שבכל מקרה של ביטול ההסכם, פז מאבדת לחלוטין את זכות חכירת המשנה במקרקעין – וזאת גם במקרה שהמשיבים הם אלה שמפרים את הסכם הפשרה. לעומת זאת, פרשנות שלפיה ביטול הסכם הפשרה מותיר את זכות הקניין בידי פז (תוך שעומדת לה זכות הבלעדיות המצומצמת), מתיישבת עם טיבה של הזכות והחשיבות שנודעה לה בהסכם הפשרה, כמו גם בהסכמים קודמים שנכרתו בין הצדדים ובחיוב להביא לרישום זכויות החכירה במקרקעין כפי שקיבל ביטוי בפסיקתא.
כפי שכבר צוין, יש קושי ממשי בפרשנות שלפיה בכל מקרה של ביטול הסכם הפשרה צד אחד "זוכה בכל הקופה" (המשיבים) בעוד הצד השני מפסיד הכל (פז) – וזאת גם במקרה שהמשיבים הם אלה שמפרים את ההסכם".
ביהמ"ש עומד על תוקפה של הזכות הקניינית של חברת הדלק ועל כך אין חולק כמובן. ואולם, בעניין חוואסה נדרש ביהמ"ש לפרשנות הסכם פשרה שנחתם בין שני צדדים, ובמסגרת זו הוא קובע כי אין לפרש את ההסכם הספציפי שעמד להכרעה לפניו, כך שכל הפרה שלו תוביל לביטול הזכות הקניינית (וכן לביטול זכות בלעדיות מצומצמת) של חברת הדלק.
אין בכך כמובן, כדי לגזור דבר לעניין תוצאה של היקף הבטלות הנגזר מהכרזת בית משפט מוסמך כי מערכת הסכמית הינה בלתי חוקית. לא לחינם ציטטתי לעיל את דברי כב' השופטת ברון לעניין זה בשלמותם; ציטוט מלא של הדברים מציג אותם בהקשרם הנכון, ומבהיר לטעמי, כי הם רלוונטיים לנסיבות תיק חוואסה בלבד.
55. טענה נוספת עלתה מפי הנתבעת: לא ניתן להורות על בטלות המערכת ההסכמית לרבות חכירת המשנה מבלי להורות על בטלות החכירה הראשית. דין טענה זו להידחות מכל וכל.
ראשית ועל יסוד כל האמור לעיל, החכירה הראשית הינה זכות שהעניקה המדינה לנכה והיא נפרדת מן המערכת ההסכמית שבין הנכה לחברת הדלק אשר מסדירה את אופן מימושה של הזכות. המערכת החוזית בין דלק לבין כסלו לרבות שטר חכירת המשנה שהינו חלק משריון אותה מערכת הסכמית, נועדו להתוות דרך ישימה למימוש הזכות של כסלו בתחנה, אך זכות החכירה הראשית אינה כרוכה ותלויה במערכת הסכמית זו. דברים אלה אני כותב לאחר שלא שוכנעתי מטיעוני דלק כי מדובר במערכת הסכמית אחת רחבה בעלת שלושה צדדים; פירטתי לעיל בהרחבה כיצד אני סבור שיש לנתח את מערך הזכויות במקרקעי התחנה ומה מקומם של שני הסכמי החכירה – הראשית והמשנית בתוך מארג זה. אני ער לטענת דלק בדבר חתימת המדינה על שטר חכירת המשנה, אך אין בכך כדי להעיד כי היא הייתה צד להסכם. חתימת המדינה הוספה בהיותה המחכירה הראשית של הקרקע, אך מובן כי הסכם החכירה המשנית משקף הסכם בין כסלו כחוכר ראשי לבין דלק כחוכרת משנה.
שנית, דין טענה זו להידחות כבר בהיבט הדיוני. המדינה אינה צד להליך שבפניי, ובהתאם לכך הסכם החכירה הראשית שבינה לבין כסלו אינו נתון לדיון במסגרת הליך זה. לפיכך אני סבור כי אין הנתבעת זכאית לטעון בשם המדינה לביטול הסכם החכירה הראשית, ולכן אף אם הייתי סבור שיש ממש בטענות דלק בעניין זה (ולא כך), אין מקום למתן סעד בדמות בטלות חוזה החכירה שבין המדינה לבין כסלו כאשר המדינה איננה צד להליך שבפניי.
56. כעת אדרש בקצרה לטענות הצדדים בעניין עמדת רשות מקרקעי ישראל.
ביום 7.6.2016 הגישה הנתבעת בקשה לצירוף ראיה חדשה – עמדת רמ"י בתיק 38307-08-15. בהתאם להחלטתי מיום 30.7.2016 הגישה רמ"י ביום 21.12.2016 התייחסות כתובה ביחס לרלוונטיות עמדתה הנ"ל להליך שבפניי, וכמו כן, התייצבה נציגת המדינה לדיון שהתקיים באותו יום.
בקצרה ייאמר כי לעמדת רמ"י, בהסתלק נכה צה"ל - החוכר הראשי לבית עולמו, כי אז אין יורשיו באים בנעליו, והמדינה רשאית להעניק את זכות החכירה לנכה אחר, זאת בכפוף לזכות חכירת המשנה של חברת הדלק בקרקע.
57. הנתבעת בענייננו מבקשת להסתמך על עמדה זו לחיזוק טענותיה בדבר פרשנות מערך הזכויות בקרקע. לטענתה, עמדה זו מחזקת את דבריה כי זכות החכירה הראשית לא נועדה אלא לשם שריון זכות הנכה להפעלת התחנה, ומאידך, זכויותיה שלה במקרקעי התחנה הינן בעלות מעמד יציב והן אינן תלויות בזכויות הנכה. אני סבור, כי לעמדת רמ"י אין נפקות בענייננו.
השאלה האם זכות החכירה הראשית עוברת בירושה אם לאו, היא שאלה נכבדה, ואם וכאשר תעלה ותבוא לפני בית המשפט, הוא יידרש להכריע האם הצדק עם רמ"י בעמדתה אם לאו. ואולם, לכך אין השפעה על מערך הזכויות הנוכחי בקרקע. כאמור לעיל, החכירה הראשית של כסלו בקרקע היא ברורה ויציבה, וכמו כן, אין חולק כי נכון להיום לדלק יש זכות חכירת משנה בתחנה. שאלת זכות הנכה להורשת החכירה הראשית, איננה נוגעת למהותה ותוקפה של הזכות כפי שהיא כעת, ולפיכך אין בה כדי להשפיע על נושא דיוננו.
58. למעלה מן הצורך אציין גם לגופם של דברים, כי בדיון שנערך בפניי, גם באת כוח המדינה שללה את דבריה של הנתבעת וכך אמרה: "עמדת המדינה מאד פשוטה, יש את הסכם החכירה הראשי, לגבי זכויות חוכרת המשנה זה לא זכויות שעומדות בחלל ריק, אין חיה כזאת חוכרת משנה בלי חכירה ראשית. יכול להיות זמן מאד מצומצם שאין חוכרת ראשית... אנחנו מנסים לצפות את העתיד גם במקרה של פטירה יש הסכם ספציפי, בית המשפט שיבוא בפניו העניין יצטרך להכריע. אבל לבוא ולהקדים את המאוחר ולהגיד שזו עמדת המדינה זה לא נכון" (פרוטוקול הדיון מיום 21.12.2016, עמ' 44, שו' 21-27).
59. לסיכום המסקנה האופרטיבית בעניין הסעד ההצהרתי: המערכת ההסכמית שבין דלק לכסלו בטלה כליל ולא ייוותרו עוד זכויות לדלק (לרבות זכות חכירת משנה) בתחנת כסלו. מובן, כי זכויות כסלו לרבות זכות החכירה הראשית של הקרקע נותרות בעינן.
סעדים כספיים:
60. כעת לשאלת הפיצוי הכספי. אקדים אחרית לראשית ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום להעניק סעד כספי לכסלו מחד, ואף לא לדלק מאידך, וזאת מן הטעמים שאפרט בסמוך.
61. כסלו טוען כי הוא זכאי לפיצוי כספי בגין ההסדר הכובל לפי ס' 50 לחוק ההגבלים, ולחילופין הוא זכאי להשבה חוזית/השבה עפ"י דיני עשיית עושר ולא במשפט.
דלק טוענת כי כסלו לא זכאי לכל פיצוי שהוא, ואדרבה היא שזכאית לקבלת פיצוי מכסלו. לדידה, תוצאה כמו זו שאליה הגעתי, מכתיבה צורך בקביעת מנגנון פיצוי שיהווה אלטרנטיבה למערכת ההסכמית שעיגנה את זכויותיה הכלכליות עבור השקעתה בהקמת התחנה. לטענתה, על ביהמ"ש להורות על ביצוע בקירוב של החוזה וזאת באמצעות קביעת דמי שימוש ראויים שיעלה לה כסלו מידי חודש בחודשו.
62. אפתח בתביעתו של כסלו. אני סבור כי כסלו אינו זכאי לפיצוי כספי בגין ההסדר הכובל וזאת משני טעמים עיקריים:
ראשית, כפי שכתבתי באריכות בפסה"ד שר (ראו פס' 42-54) דעתי נוטה לכך שעל דרך הכלל צד להסדר כובל שנקשר בהסכם ללא כפייה, לא יישמע בתביעת פיצויים לפי ס' 50(א) לחוק. לא אחזור שוב על הנימוקים שפורטו שם בהרחבה, רק אבקש להוסיף ולחדד מעט את דבריי לאורה של הלכת טבעול הנזכרת. בהלכת טבעול התחבטו שופטי ביהמ"ש בין היתר בשאלה האם ראוי לפתוח את דלתי בית המשפט בפני צד להסדר כובל המבקש להשתחרר ממחויבותו לחוזה שכרת. דעת הרוב קבעה כי על אף שיש טעם לפגם בכך שצד להסדר כובל מבקש להשתחרר מהסכם שנחתם מרצונו החופשי והמלא, ידה של התחרות החופשית גוברת ומורה כי אין להותיר הסדר כובל פסול על כנו רק משום שהטוען לביטולו היה שותף לכינון אותו הסכם פסול. ביהמ"ש קובע כי האינטרס הציבורי בדבר תחרות חופשית עומד מנגד ומטה את הכף לטובת ביטולו של ההסדר הכובל, וזאת על אף שהעותר כשלעצמו לא היה זכאי לשחרור ממחויבות אליה נכנס בלב פתוח ובנפש חפצה.
63. כך היא לשונו של כב' השופט חשין (פס' 53): "אכן, טענת אי-חוקיות הנשמעת מפיו של נתבע מסִבה אי-נחת רבה. פלוני כרת מרצונו הסכם עם תובע, ובמהלך הדברים הרגיל אף נהנה מפירותיו. והנה עתה, סב הוא פלוני על עקביו, מתכחש הוא לחיובים שנטל על עצמו ונושא הוא ברמה דגל של שמירת שלטון החוק. נתבע מעין-זה אפשר נבוז לו בלבנו, והיה הוא בעינינו כטובל ושרץ בידו. עם זאת תהא הרגשתנו רעה כאשר תהא, חייבים אנו להשיב על שאלה התובעת פתרון במפגיע, והשאלה היא: האם נסב ראשנו אל-צד ונתעלם מאי-החוקיות, או שמא נסיק את המסקנה הנדרשת ונמנע סעד מן התובע. גם ראשונים עמדו לפני קושי זה והכרעתם הייתה חד-משמעית, לאמור: תובע לא יישמע בתביעה הסומכת עצמה על הסכם בלתי חוקי; נבלע את רוקֵנו ונדחה תביעה הסומכת עצמה על עילה בת-עוולה".
זו אם כן הייתה דעת הרוב שהסכימה להטות אוזן לטענתו של צד להסדר כובל המבקש להשתחרר ממחויבותו, וזאת לנוכח התכליות הציבוריות הטמונות בביטולו של חוזה כזה.
64. לצד עמדת הרוב, נשמעה גם דעת מיעוט בשאלה זו. כב' השופט טירקל במסגרת פסק הדין מושא הדיון הנוסף הביע התנגדותו לקבלת טענתו של צד להסדר כובל המבקש להשתחרר ממחויבותו.
גם במסגרת הדיון הנוסף, ועל אף שרבו עליו יתר חבריו להרכב, נותר כב' השופט טירקל איתן בעמדתו; לטעמו, צד להסדר כובל לא יישמע בטענה כי ההסדר פסול ויש להורות על בטלותו, שכן מחויבותו לחוזה בו נקשר גוברת על האינטרס הציבורי התומך בבטלותו של חוזה כזה: "על ישראל לשמור מכל משמר על פרחי הערכים של תום-לב, של הגינות ושל יושר ולא לרמוס אותם, אף לא בגלילי המכבש הכבד של התחרות החופשית" (פסקה ראשונה לפסק דינו).