41. העובדה כי הצדדים חתמו על הסכם פשרה במועד בו היו שניהם דירקטורים בחברה, וקבעו בו כי החלטות מסוימות ומהותיות בחברה יתקבלו "פה אחד", היינו בהסכמה של שניהם, מעידה על כך שהצדדים לא הניחו שאברהם – כבעל רוב המניות הרגילות בחברה, זכאי לפטר את ציון בכל עת מהדירקטוריון (ולשלוט בו בעצמו הלכה למעשה). המסקנה הסבירה יותר היא כי הצדדים הניחו שכל אחד מהם, כמחזיק ב-50% ממניות ההנהלה, זכאי למנות חבר אחד בדירקטוריון (כפי שאכן נקבע בסעיף 3 לתקנון). לכן הם קבעו כי ההחלטות המנויות בסעיף 30 להסכם הפשרה טעונות הסכמה "פה אחד" בדירקטוריון. באופן זה ביקשו ציון ואברהם להבטיח כי חרף הסכסוך ביניהם, יישמרו האינטרסים של שניהם בחברה.
אחת ההחלטות שהסכם הפשרה דרש לגביהן החלטה "פה אחד" היא החלטה שיש לה נגיעה אישית לבן-משפחה מדרגה ראשונה של מי מבעלי-המניות (ר' ס"ק ב' לסעיף 30 להסכם הפשרה). כזכור, אברהם התיימר לפטר את ציון מדירקטוריון החברה ולמנות תחתיו את בנו שלו. זוהי החלטה שהיא ללא ספק החלטה שיש לה נגיעה אישית לבן-משפחה מדרגה ראשונה של אברהם כבעל-מניות. אם אכן הצדדים הבינו ופירשו את התקנון ביניהם כך שאברהם, כבעל רוב המניות הרגילות, זכאי לפטר את ציון מהדירקטוריון ולקבל החלטות "פה אחד" ביחס לבני-משפחתו – הם לא היו קובעים באופן ספציפי ומפורש את התנאי המחייב הסכמה "פה אחד" של הדירקטוריון בנושא זה.
42. המסקנה לפיה הצדדים הניחו כי מניות ההנהלה מקנות למי שמחזיק בהן זכות להיות חלק מדירקטוריון החברה, נלמדת גם מהאופן בו העביר אברהם מניות לציונה אשתו. אברהם העביר לציונה מחצית ממניותיו הרגילות וזאת – כך נטען - מכוח הסכם חלוקת הרכוש ביניהם, מכוחו הייתה ציונה זכאית למחצית מרכושו של אברהם. ואולם אברהם לא העביר לציונה גם מחצית ממניות ההנהלה שהיו בידיו באותה עת. אברהם נשאל על כך בחקירתו הנגדית והשיב כי: "היא [ציונה – ר.ר] סומכת עלי, על העניין של הניהול" (פ' 25.2.2019 עמ' 95 ש' 1). מעדות זו ניתן להסיק כי אברהם עצמו היה סבור כי מניות ההנהלה מקנות את השליטה בחברה ובניהולה. הניהול מבוסס על האפשרות של מי שמחזיק במניית הנהלה למנות חבר הנהלה מטעמו.
מכאן כי גם עדותו של אברהם מחזקת את המסקנה לפיה בהתאם לאומד-דעת הצדדים, היה כל אחד מהמחזיקים במחצית ממניות ההנהלה זכאי למנות דירקטור בחברה – כאשר לבעל רוב המניות הרגילות אין זכות לפטרו בכל רגע ולשלוט באופן זה בדירקטוריון ובחברה עצמה באופן בלעדי.
43. המשיבים טענו כי אברהם היה זה שניהל את החברה בפועל לאורך השנים, השקיע בה כספים ונשא בעלויותיה. הם צירפו בהקשר זה לבקשה דוגמא לתשלומים שבהם נשא אברהם, בין היתר בשל החובות שהצטברו לחברה לאחר השריפה בשנת 1992 ולעיקולים שהוטלו על נכסיו (נספחים 7 ו-8 לתשובה).
אינני סבורה כי יש בטענות אלה כדי לשנות את המסקנה הפרשנית אודות תקנון החברה והזכות לפטר דירקטורים מכוחו. ראשית, גם בהנחה שאברהם אכן השקיע כספים פרטיים רבים בחברה כפי שהוא טען, הדבר אינו מעיד בהכרח על אומד-דעת הצדדים בכל הקשור לזכות למנות ולפטר דירקטורים בחברה.
מעבר לכך, גרסתו של אברהם לפיה הוא היה זה שניהל בעצמו את החברה כל השנים - לא הוכחה. ציון כפר בגרסה זו, והעיד כי הוא ואברהם עבדו וניהלו את החברה יחד לאורך השנים בהן היא הייתה קיימת (ור' בהקשר זה למשל את דבריו בעמ' 13, 16, 28 לפרוטוקול). ציון אף הפנה להחלטה של בית-המשפט העליון שניתנה במסגרת הליך של בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון שהגיש אברהם נגד חברת מנורה חברה לביטוח בע"מ (ר' ת/6). בהחלטה צוין כי לאברהם הוצג קטע מפרוטוקול ממנו עולה כי הוא עובד בעסק משפחתי של אריגת שטיחים המאוגד בחברת שטיחי שמשון יחד עם אחיו ציון. באותה החלטה נקבע כי "מן התמונה החלקית והמקוטעת שנפרשה בפני עולה, כי מבחינה עיסקית המבקש אינו פועל לבד, כי אם במסגרת עסק משפחתי ביחד עם אחיו".
44. זאת ועוד - וזה העיקר: הסכם הפשרה בין הצדדים הוא ממועד מאוחר למועד אליו מתייחסות מרבית הטענות ביחס להתנהלות החברה לאורך השנים. הסכם הפשרה נחתם, ועל כך אין כאמור חולק, בין היתר בהתייחס למחלוקת שבין ציון לבין אברהם ביחס לבעלות בחברה ולניהולה. אומד-דעתם של הצדדים כפי שהוא עולה מהסכם זה הוא לכן אומד-הדעת הרלוונטי להכרעה במחלוקת הפרשנית שבפני. כפי שהבהרתי לעיל, מהסכם הפשרה עולה כי הצדדים לא היו סבורים שמי שמחזיק ברוב המניות הרגילות זכאי לפטר דירקטורים בעצמו מכל סיבה שהיא.
מכל האמור לעיל עולה כי הוכח קיומו של אומד-דעת סובייקטיבי משותף של אברהם וציון התומך בפרשנותו של ציון לתקנון החברה.
45. גם אם נידרש לבחינת אומד-הדעת האובייקטיבי המשותף שניתן להניח שהיה לצדדים, המסקנה שלעיל לא תשתנה. כזכור, הצדדים חילקו את המניות בחברה למניות רגילות ולמניות הנהלה, שלהן הייתה צמודה הזכות למנות דירקטור לדירקטוריון החברה. הצדדים היו זכאים לעשות כן מאחר שהיה להם, כבעלי-מניות בחברה פרטית, "חופש גיוון" מכוחו הם היו רשאים לקבוע בתקנון מניות מסוגים שונים (ראה בהקשר זה את סעיף 82 לחוק החברות). בכלל זה יכולים בעלי-מניות להגדיר בתקנון "מניות הנהלה", שהן בדרך-כלל מניות שלמחזיקים בהן יש זכות יתר או זכות בלעדית למינוי המנהלים בחברה (ר' בהקשר זה גם ע"א 1630/94 צנה בע"מ נ' עזבון נח מוזס ז"ל בפסקה 6 (15.08.1994)).
סביר להניח כי בעלי-מניות שבחרו לחלק ביניהם את מניות ההנהלה שווה בשווה ולקבוע כי לכל אחד מהם יש זכות שווה למנות דירקטורים בחברה, התכוונו להשאיר בידיהם את האפשרות לשלוט יחד בדירקטוריון החברה. ודאי שאלה הם פני הדברים כאשר הצדדים ביקשו להגביל את הזכויות המוקנות למי שמחזיק במניות הרגילות בחברה - כפי שנעשה בסעיף 3 לתקנון. בנסיבות שכאלה ניתן להניח כי הצדדים לא התכוונו להקנות למחזיק ברוב המניות הרגילות זכות לפטר את הדירקטור מטעמו של בעל מניות ההנהלה, ולשלוט לכן באופן בלעדי בחברה.
46. סיכומה של נקודה זו – הפרשנות הנכונה של תקנון החברה שיש בהוראותיו סתירה פנימית, היא כי המחזיק במניות הנהלה זכאי למניות דירקטורים מטעמו, ולבעל רוב המניות הרגילות אין זכות לפטר באופן חד-צדדי וללא סיבה את הדירקטור שמונה מכוח הזכות האמורה.
47. לאור האמור לעיל יש לבחון את השאלה האם הפיטורים של ציון מדירקטוריון החברה נעשו כדין. מהאמור לעיל ביחס לפרשנות הוראות התקנון, עולה כי אברהם לא היה זכאי לפטר את ציון מדירקטוריון החברה. לכן אין טעם להמשיך ולדון בשאלת תוקפה של הודעת הפיטורים מיום 2.2.2017 ובכלל זה בשאלה האם מדובר במסמך שזויף על-ידי אברהם (כפי שטוען ציון).
העברת המניות הרגילות לציונה
48. כפי שצוין לעיל, מחצית ממניותיו הרגילות של אברהם בחברה הועברו לציונה אשתו. אברהם נשאל בהקשר זה בחקירתו בעמ' עמ' 57 לפרוטוקול ש' 12-13 האם הועברו מניות רגילות ממנו לציונה, והשיב בחיוב. לאחר ההעברה, מחזיקים אברהם וציונה כל אחד ב-345 מניות רגילות, וציון מחזיק בכ-300 מניות רגילות.
אין מחלוקת כי מעולם לא התקיימה ישיבת דירקטוריון שבה אישר ציון - כדירקטור בחברה – את ההעברה. גרסתו של אברהם בחקירתו הייתה כי ציונה היא זו שהעבירה את המניות על-שמה בעזרת בנם שהוא עורך-דין (פ' עמ' 59 ש' 5-14). אברהם ציין כי הוא אינו זוכר את מועד העברת המניות (עמ' 57, ש' 21, וגם בעמ' 58 ש' 10), וכי הוא לא היה מעורב בה אך גם לא התנגד לה (ר' עמ' עמ' 59 ש' 23). כאשר נשאל בחקירתו האם התקיימה ישיבת דירקטוריון שבה אושרה העברת המניות, השיב אברהם כי מה שקיים הוא הסכם חלוקת הרכוש בינו לבין ציונה הקובע ש-50% מרכושו שייך לה (פ' עמ' 58 ש' 16-18).
49. מהאמור לעיל עולה כי המשיבים מבקשים לבסס את תוקפה של העברת המניות על הסכם חלוקת הרכוש בין אברהם לבין ציונה מיום 25.11.2007, הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין. אני סבורה כי בהסכם זה אין כדי לרפא את הפגם שנפל בהעברת המניות שלא התבצעה בהתאם לתקנון החברה. זאת מאחר שהסכם חלוקת הרכוש בין אברהם לציונה אינו יכול, כשלעצמו, לבסס זכות להעברת המניות לציונה, כשישנה הגבלה על העבירות במניות (והשוו לבע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני (18.1.2005) בפסקה ז' והאסמכתאות שם).
50. המגבלה על עבירות המניות נחשבת כחלק ממהותה של החברה הפרטית שבה נודעת חשיבות לזהות מחזיקי המניות. הגבלת העבירות יכולה ללבוש צורות מגוונות, ובכלל זה להיות מושגת על-ידי הסמכת הדירקטורים בחברה להחליט האם לאשר את ההעברה (ר' ענין אונגר בפסקה 25; י' כהן דיני חברות (כרך א תשמ"ח) בעמוד 395).
כפי שפורט לעיל בהרחבה, סעיף 32 לתקנון קובע כי העברת מניות ושינוי מרשם בעלי-המניות בחברה כפופים לאישור הדירקטוריון (ובלשון הוראות התקנון "כל העברת מניות בחברה תהיה טעונה אישור הדירקטוריון..."). לכן, ולאור קביעתי לעיל לפיה ציון פוטר מהדירקטוריון שלא כדין בפיטורין שהם חסרי תוקף, העברת המניות הייתה טעונה את אישורו. משאישור זה לא ניתן – נפל פגם בהעברה.
51. ציון טען כי לאור הסכסוך הקיים בינו ובין אברהם, הוא לא היה מסכים להעברת המניות לציונה, העברה שהיתה עלולה להעמיק את הקשיים איתם הוא מתמודד ביחס לניהול החברה והבעלות בה (ר' סעיף 46 לסיכומים). טענה זו היא סבירה. לכן אני סבורה כי היעדר אישור הדירקטוריון במקרה דנן, הוא פגם מהותי החותר תחת מהותה של הגבלת העבירות בחברה שנועדה למנוע כניסה של בעל-מניות שדעת יתר בעלי המניות אינו נוחה ממנו (והשוו לענין אונגר בפסקה 29).
52. העברת המניות הרגילות לציונה היא בעייתית אף יותר, שכן היא נערכה על רקע הסכסוך הקיים בבעלות במניות החברה בין ציון לאברהם – סכסוך שגם המשיבים טענו כי ציונה הייתה מודעת אליו (ראה פסקה 64 לתשובה). במסגרת ההעברה, הועברו לציונה גם מניות שהיו רשומות קודם לכן על שמו של ציון, ושהועברו לאברהם שלא כדין. אף משום כך ההעברה היא פגומה וחסרת תוקף.
המסקנה של האמור לעיל היא לכן כי העברת המניות הרגילות מאברהם לציונה נעשתה שלא כדין ולכן יש להורות על תיקון מרשם בעלי המניות באופן שישקף זאת.
שינוי זכויות החתימה
53. ביום 20.3.2017 נערכה ישיבת דירקטוריון בחברה בנוכחותו של אברהם בלבד (וראה בהקשר זה גם את פרוטוקול הישיבה שצורף כנספח 9 לבקשה, בו מצוין כי הנוכח היחידי בישיבה הוא אברהם). בישיבה הוחלט שחתימתו של אברהם יחד עם חותמת החברה תחייב את החברה לכל דבר ועניין. יצוין כי כאשר נשאל אברהם בחקירתו האם התקיימה ישיבת דירקטוריון שבה אושר שינוי של מורשי החתימה בחברה, הוא השיב כי אינו זוכר (ר' פ' עמ' 66 ש' 12-14).
סעיף 30 להסכם הפשרה קובע כי החלטה ביחס להענקת זכות חתימה של החברה או שלילתה תתקבל פה אחד בדירקטוריון החברה. כן נקבע בסעיף 31 להסכם הפשרה, כי ככל שתקנון החברה או החלטות קודמות סותרות את האמור בהסכם – הצדדים יפעלו לשינוי ההחלטות או התקנון. בסעיף 32 להסכם הפשרה נקבע כי האמור בו גובר, בכל מקרה של סתירה עם תקנון החברה או עם החלטה קודמת.
54. לאור האמור אני סבורה כי ציון הוכיח שההחלטה אודות שינוי מורשי החתימה בחברה לא התקבלה כדין. משנקבע כי פיטוריו של ציון מהדירקטוריון הם חסרי-תוקף, לא יכול היה אברהם לשנות על דעת עצמו את זכויות החתימה בחברה. החלטה בעניין זכויות החתימה בחברה הייתה טעונה גם את אישורו של ציון – הדירקטור הנוסף בחברה, שכאמור כלל לא נכח בישיבה.
55. המשיבים ציינו כי ציון, כבעל-מניות מיעוט, פועל כדי לפגוע בזכויותיו של אברהם. עוד נטען כי ציון מנצל את מעמדו כדי להעלות טענות נגד החברה ונגד אינטרסים ברורים שלה ושל אברהם כבעל השליטה בה. לטענתם, ציון מסרב לסייע לחברה ומעמיד תנאים, דרישות ותכתיבים שנועדו למטרות זרות ולהחרפת היחסים בתוך המשפחה.
אין מחלוקת, כפי שעולה בבירור מהאמור לעיל בפסק-דין זה, כי בין ציון לבין אברהם קיים סכסוך. אולם עובדה זו, כמו גם טענות המשיבים בהקשר זה, אינן מועילות כדי לרפא את הפגמים שצוינו לעיל ביחס לשלילת זכויות החתימה של ציון בחברה. אם אכן היה אברהם סבור כי ציון מסרב לסייע לחברה וגורם לה נזק, היה עליו לנקוט בהליך מתאים ולדרוש את הסעדים המתאימים מבית-המשפט. גם אם זו עמדתו של אברהם, היא אינה מקנה לו זכות לפעול על דעת עצמו בניגוד להסכמות בין הצדדים ובניגוד לאמור בתקנון, כדי לשלול מציון את זכות החתימה שלו בחברה באופן שאברהם יוכל לקבל החלטות בחברה לבדו ובכוחות עצמו.
הבקשה לצירוף ראיות
56. ביום 21.8.2019 הגיש ציון בקשה לצירוף ראיות שהגיעו לידיו לטענתו לאחר ישיבת ההוכחות בתיק. בבקשה הוא ביקש לצרף את מכתב הביטול מיום 18.3.2019 שנשלח מב"כ אביק לבא-כוחו ואת הצרופות לו. המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ומתייחסת למסמכים שאינם רלוונטיים להליך. לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, לפיה יש להיעתר לסעדים המבוקשים בתובענה, התייתר הדיון בבקשה להוספת ראיות ואין עוד צורך להכריע בה.
57. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התובענה ומורה כי:
• אין תוקף להעברת המניות מציון לאברהם מיום 30.1.2017, ומאברהם לציונה, וההעברות הללו הן בטלות. לכן, מרשם בעלי המניות של החברה יתוקן כך שהוא ישקף את מצב הדברים לפני שתי ההעברות: ע"ש ציון יירשמו 45% מהמניות הרגילות ו-50% ממניות ההנהלה, וע"ש אברהם יירשמו 55% מהמניות הרגילות ו-50% ממניות ההנהלה.
• אין תוקף לפיטוריו של ציון מדירקטוריון החברה. ציון יוסיף לכהן כדירקטור בחברה והרישום ברשם החברות ישקף זאת.
• אין תוקף לשלילת זכויות החתימה של ציון בחברה.
אני מחייבת את המשיבים לשאת בהוצאותיו של המבקש בסכום כולל של 20,000 ₪.
ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ט, 22 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.