27. הפסיקה הבחינה בין פגמים פרוצדורליים הנוגעים להעברת מניות, הקיימים במצב בו ברור שההעברה נעשתה בהסכמת הגורמים הרלוונטיים בחברה, לבין פגמים מהותיים. בהתייחס להיעדר קיומו של שטר העברה מתאים ואישור על-ידי מוסדות החברה המוסמכים לכך, נפסק כי מדובר בפגם מהותי היורד לשורשו של ענין, שיש בו כדי לשלול את תוקף העברת המניות (ר' ע"א 314/07 ברים ענבר רון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, בפסקה 14 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (08.04.2010) (להלן: "ענין ברים"); ע"א 63/78 שמעון כהן נ' גבריאל קוט, לה(1) 337 (1980) עמ' 345, ע"א 6205/98 מייקל סקוט אונגר נ' דניאל עופר, נה(5) 71 (15.07.2011)(להלן: "ענין אונגר"). זאת בשונה ממקרים בהם הפגם בהעברת המניות או שינוי המרשם הוא "פגם" פרוצדורלי גרידא (ראו והשוו לענין ברים, פסקה 14 לפסק דינה של השופט פרוקצ'יה, ופסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר והאסמכתאות המובאות שם; ע"א 726/74 מלונות נוה-ים של חוף ארסוף בע"מ נ' צבי כהן, פ"ד ל(2) 517, 526 (1976); ע"א 497/84 ביטון נ' אמר, פ"ד מא(1) 673, 681-682 (1987)).
עוד נקבע כי בית-המשפט לא יבטל העברת מניות ויורה על תיקון מרשם בעלי-המניות כאשר מהלך זה יהיה מהלך סרק. בע"א 112/76 עזבון המנוח אדולף פיסטול נ' עורפז בע"מ פ"ד לא (2) 466, 471 (1977) (להלן: "ענין פיסטול") קבע בית-המשפט העליון (השופטת בן-פורת) כי כאשר קיים הסכם להעברת מניות עם התחייבויות הדדיות, והמוכר אישר כי עשה את כל המוטל עליו – קמה עילת אכיפה להסכם, ובית-המשפט לא יבטל את ההעברה (ר' גם ענין גלפנד, בפסקה 12). הטעם לכך הוא כי "אין זה מדרכו של בית-המשפט לבצע פעולות-סרק כדי לבטל תוצאה אשר ממילא תושג בקרוב מחדש" (ענין פיסטול בעמוד 470, והשוו לע"א 554/72 רופמן נ' יבלונסקי, פ"ד כח(1) 434, 438 (1974) שם נאמרו דברים דומים ביחס לערעור).
28. הפגמים בהעברת המניות ושינוי המרשם במקרה דנן הם פגמים מהותיים. זאת מאחר שהעברת המניות בוצעה ללא הסכמתו של ציון - שהיה באותה עת אחד הדירקטורים בחברה. כלומר להעברה לא ניתן אישור של האורגן הרלוונטי בחברה שהיה צריך לאשרה, ואין טענה לפיה נחתם על ידי שני הצדדים שטר העברה כנדרש.
האם יש מקום בנסיבות המקרה דנן לבטל את העברת המניות או שמא מדובר ב"מהלך סרק" מיותר? אני סבורה שהמשיבים לא הוכיחו כי יש להימנע מביטול ההעברה של המניות. כזכור, ביקשו המשיבים להצדיק את ההעברה (חרף הפגמים שנפלו בה) בהתבסס על שני נדבכים מרכזיים: הראשון הוא הסכם הפשרה ממנו עולה לגישת המשיבים כי חלקו של ציון בחברה לא יכול לעלות אל 30%; והשני הוא תצהירו של ציון משנת 1993 בו הוא הצהיר כי חלקו בחברה הוא 10%. המשיבים טענו כי לאור המסמכים הללו, מושתק ציון מלהעלות טענות ביחס לשיעור אחזקותיו בחברה כפי ששיעור זה עודכן לאחר העברת המניות נושא התובענה.
29. באשר להסכם הפשרה – עיון בהסכם מעלה כי נקבע בו שאחוז הבעלות של ציון בחברה ייקבע במסגרת הליך הבוררות, וכי אחוז זה לא יעלה על 30%.
הצדדים חלוקים ביניהם באשר לסיבה שבגינה נקבע בהסכם הפשרה כי אחוז בעלותו של ציון יעמוד לכל היותר על 30% ממניות החברה. לטענת ציון, הסכם הפשרה כלל גם הכרעה בסכסוכים אחרים במישור היחסים שבינו לבין אברהם. ציון טען כי כדי לסיים את כל המחלוקת בינו לבין אברהם וכדי לזכות "בשקט נפשי", הוא היה מוכן להגביל את שיעור בעלותו במניות החברה במסגרת הבוררות (ור' את דבריו בחקירתו פ' עמ' 26 ש' 3-5 ו-14-16; סעיף 61 לסיכומים מטעם המבקש). לעומתו טענו המשיבים כי אברהם הסכים לשיעור מקסימלי של 30% מהמניות לציון כדי לייתר מחלוקות מיותרות עמו, ובידיעה שממילא הסיכוי שטענותיו של ציון יתקבלו הוא אפסי (ר' ס' 8 לסיכומי המשיבים).
יהיה המניע להסכמה אודות האחוז המקסימלי של המניות שציון עשוי לקבל בחברה אשר יהיה, אין חולק כי אחוז זה היה אמור להיקבע במסגרת הבוררות, וכי ההסכמה אודותיו היא חלק מהסכם הפשרה. הסכם הפשרה הוא הסכם כולל שכלל הסכמות נוספות, הסכם שהצדדים הסכימו לכל המכלול שלו – כל אחד מהם בהתאם לשיקוליו שלו. משכך, אברהם לא היה רשאי לקחת רק רכיב אחד מההסכם, ולעשות באופן חד-צדדי שימוש בהסכמה של ציון כדי לשנות את מבנה הבעלות בחברה בלא שהבוררות יצאה לפועל.
יתרה מכך, מאחר שאין חולק כי הבוררות לא התקיימה, לא ניתן היה לבצע פעולה של העברת מניות הכרוכה בתוצאות אופרטיביות אפשריות שלה. התוצאה האפשרית של הליך בוררות שהיה עשוי להתקיים בין הצדדים, אינה מזכה אף אחד מהצדדים לפעול ללא קיום הבוררות ולשנות באופן חד-צדדי את מרשם בעלי המניות של החברה. לכן, אברהם לא יכול היה לפעול על דעת עצמו ולשנות את מרשם בעלי-המניות בחברה כך שישקף את התוצאה שהייתה עשויה להיקבע בבוררות בהקשר זה.
30. באשר לתצהיר של ציון משנת 1993 – כזכור, ציון טען כי הוא לא חתם על תצהיר זה וכי חתימתו עליו זויפה. הוא הוסיף כי למרות שלגישת המשיבים הוא הסכים בתצהיר זה לכך שהוא זכאי רק ל-10% ממניות החברה, אברהם לא עשה דבר במשך למעלה מ-25 שנים כדי להעביר את יתרת המניות לבעלותו. אני סבורה כי מחדלו האמור של אברהם אכן מחזק את גישתו של ציון ביחס לתצהיר ולתוקפו, ואינו מאפשר לקבוע כי אברהם היה רשאי לעשות בו שימוש כדי להעביר מניות מציון אליו. תצהיר כזה – שתוקפו שנוי במחלוקת ושלא נעשה בו כל שימוש במשך תקופה כה ממושכת - אינו יכול למלא את מקומו של שטר העברה מתאים שנדרש בהתאם לתקנון לצורך העברת המניות.
מכלל האמור לעיל עולה שהמשיבים לא הוכיחו כי יש להימנע מלהורות על ביטול ההעברה חרף הפגמים המהותיים שנפלו בה.
31. עוד אציין כי אינני מקבלת גם את טענת המשיבים לפיה ציון נרשם מלכתחילה כבעל-מניות בחברה רק משום שבפקודת החברות שהייתה בתוקף במועד רכישת החברה, נקבע כי לא יכול להיות בעל-מניות יחיד בחברה פרטית, וכי משום כך נאלץ אברהם לצרף אליו בעל-מניות נוסף. טענה זו לא הוכחה והיא אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות בכללותו. כך, כאשר אברהם נשאל מדוע לא נרשם על-שמו של ציון חלק קטן יותר מהמניות בחברה, לא הייתה לו תשובה משכנעת לכך (ר' פ' עמ' 79-89, ש' 22-23, 1-6).
לכך יש להוסיף כי מהעתק מסמכי הקצאת המניות ושינוי השם של החברה (אותם צירפו המשיבים כנספח 1 לתשובה) עולה כי לאחר רכישת החברה הוקצו מניות נוספות מעבר לאלה שהיו קיימות בחברה, וכי מניות אלה הוקצו הן לציון והן לאברהם (395 מניות רגילות לציון ו-495 מניות רגילות לאברהם). הקצאה נוספת זו שגם בה נכלל ציון, שומטת במידה רבה את הקרקע מטענתם של המשיבים בנוגע לחלוקת המניות הראשונית בחברה ולמניע שבצירופו של ציון כבעל-מניות בה.
32. יובהר כי לו היה אברהם סבור שמרשם בעלי-המניות אינו משקף את הבעלות במניות בחברה, הוא יכול היה כמובן לנקוט בהליך משפטי מתאים ולהוכיח את בעלותו. משאברהם לא פעל בדרך זו אלא בחר לבצע שינויים במרשם בעלי המניות באופן חד-צדדי, לא על-פי הקבוע בתקנון ותוך התנגדות של ציון, יש להורות על ביטול ההעברה. לכן, אני מורה על תיקון מרשם בעלי המניות בחברה באופן שישקף את הרישום כפי שהוא היה טרם השינוי.
פיטורי ציון מהדירקטוריון
33. ביום 2.2.2017 פיטר אברהם את ציון מדירקטוריון החברה. ציון עתר כי בית-המשפט יצהיר שפיטוריו מהדירקטוריון בטלים; וכן שייקבע שהזכות למנות ולפטר דירקטורים נתונה לבעלי-מניות ההנהלה (ולא לבעלי-המניות הרגילות). כדי לבחון את הטענות ביחס לפיטוריו של ציון מהדירקטוריון, יש לבחון את הפרשנות הנכונה של הוראות התקנון וליישמן על המקרה דנן.
פרשנות תקנון החברה
34. המשיבים טענו כי אברהם, המחזיק ברוב המניות הרגילות של החברה, זכאי לפטר כל חבר בדירקטוריון החברה, ולכן פיטוריו של ציון מהדירקטוריון נעשו כדין. ציון טען מנגד שבתקנון ישנה סתירה פנימית, וכי פרשנותו הנכונה היא כי הזכות למנות ולפטר דירקטורים נתונה לבעלי-מניות ההנהלה (ולא למניות הרגילות).
הוראת סעיף 3 לתקנון מסדירה את נושא ההון בחברה. ס"ק (א) קובע כי הון המניות בחברה יכלול הן מניות רגילות והן מניות הנהלה:
"הון המניות של החברה הוא 2640 ש"ח. והוא מחולק ל26300 מניות רגילות בנות 10 אג' כל אחד ו-10 מניות הנהלה בנות 1 ש"ח כל אחת"
ס"ק (ב) מסדיר את הזכויות של בעלי-מניות ההנהלה ובכלל זה הוא קובע כי למחזיק במחצית ממניות ההנהלה תהיה הזכות למנות דירקטור לחברה:
"מניות ההנהלה תענקנה לבעליהן את הזכות לקבל הזמנות לאסיפה הכללית של בעלי המניות, להשתתף ולהצביע בהן, לקבל דיווידנדים מהרווחים וממכירת נכסי החברה בעת פרוקה, וכל המחזיק ב-50% ממניות ההנהלה המונפקות, תהיה לו הזכות למנות מנהל אחד למועצת המנהלים של החברה".
ההוראה ממשיכה וקובעת גם את זכויות בעלי-המניות הרגילות ומורה כי:
"למחזיק במניות רגילות תהיה הזכות להשתתף באסיפה הכללית של בעלי המניות של החברה, אך לא להצביע בהן. פרט לזכות זו לא תהיה למניות רגילות כל זכות אחרת שהיא" (ההדגשות שלי – ר.ר).
35. מנגד, בסעיף 73(ג) לתקנון שעניינו בדירקטוריון החברה, נקבע כי המחזיקים ברוב המניות הרגילות זכאים לפטר ולמנות דירקטורים:
"(ג) המחזיקים מפעם לפעם ברוב המניות הרגילות המוצאות של החברה יהיו רשאים מפעם לפעם:
(1) לפטר כל חבר דירקטוריון ולמנות אחר במקומו;
(2) למנות חבר אחר בדירקטוריון במקום חבר דירקטוריון שמשרתו נתפנתה מאיזו סיבה שהיא;
(3) למנות חבר ממלא מקום לחברה הדירקטוריון, לפטר חבר ממלא מקום כזה ולמנות אחר במקומו, וכן למנות ממלא מקום אחר במקום כל ממלא מקום שמרשתו נתפנתה מאיזו סיבה שהיא" (ההדגשות שלי – ר.ר).
36. עיון בהוראות שצוטטו לעיל מעלה כי אכן קיימת סתירה בין ההוראות השונות בתקנון. כך, בעוד בסעיף 3ב לתקנון נקבע כי למחזיקים ב-50% ממניות ההנהלה תהיה זכות למנות חבר לדירקטוריון החברה, וכי למחזיקי המניות הרגילות של החברה לא תהיה "כל זכות אחרת שהיא" פרט לזכות להשתתף מבלי להצביע באספות החברה; קובעת הוראת סעיף 73(ג) כי הזכות לפטר דירקטורים ולמנות אחרים תחתם נתונה למחזיקים ברוב המניות הרגילות של החברה.
37. כידוע, תקנון חברה הוא הסכם בין החברה לבין בעלי-מניותיה וביניהם לבין עצמם (ר' סעיף 17(א) לחוק החברות). מכאן שיש לפרש את האמור בו לאור עקרונות הפרשנות של דיני החוזים, בשינויים המחויבים ובהתחשב באופיו המיוחד של התקנון (ר' אהרון ברק פרשנות במשפט – פרשנות החוזה כרך רביעי 50 (תשס"א); ע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (9.8.2010); ע"א 1630/94 צנה בע"מ נ' עזבון נח מוזס ז"ל, בפסקה 8 (15.08.1994)).
סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע את הכללים המנחים לענין פרשנות הסכמים וחוזים. הסעיף מורה כי:
"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
נקודת המוצא בפרשנות התקנון היא לשונו - תנאי מוקדם לכל פרשנות הוא שלשון החוזה תוכל "לשאת" אותה (ר' רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ , סה (2) 563 (2012); ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י (11.05.2014); ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני (23.5.2016) ).
38. במקרה דנן, לשון התקנון אינה ברורה, לאור הסתירה הפנימית בין שתי ההוראות בו. פרשנותו של המבקש השמה דגש על סעיף 3 לתקנון ועל ההגבלה הקבועה בו ביחס לזכויות בעלי-המניות הרגילות, עומדת בבירור בסתירה ללשון סעיף 73, לפיה בעלי רוב המניות הרגילות זכאים לפטר חברי דירקטוריון ולמנות אחרים תחתם. מנגד, הפרשנות שלה טוענים המשיבים, לפיה רוב בעלי-המניות הרגילות זכאים לפטר חברי דירקטוריון בהתאם לאמור בסעיף 73 – מאיינת את הוראת ס' 3 לתקנון ומרוקנת את הסיפא שלו מתוכן.
לכן, ומאחר שלשון התקנון אינה ברורה וחד-משמעית, יש לבחון את אומד הדעת המשותף לשני הצדדים כפי שהוא עולה מנסיבות ההתקשרות בתקנון. בהקשר זה עשויה התנהגותם של הצדדים לאחר ההתקשרות ביניהם לשמש כלי-עזר פרשני כדי להתחקות אחרי אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים. התנהגות זו עשויה להעיד על אומד-דעתם של הצדדים, על האופן שבו הם הבינו את התקנון ועל האופן שבו הם סברו כי יש לפרשו (ר' ענין וולטר בעמ' 274; ברק – פרשנות החוזה, עמ' 264-265). כאשר שני הצדדים לחוזה נוהגים באופן המעיד על כך שמקובלת עליהם פרשנות מסוימת להוראות החוזה, הדבר עשוי להעיד על אומד-הדעת שלהם ביחס לפרשנותו.
39. ציון ואברהם התקשרו כזכור ביום 6.8.2012 בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. הסכם זה התייחס בין היתר למחלוקות שהיו ביניהם ביחס לחברה, הבעלות בה והניהול שלה. במועד החתימה על הסכם הפשרה היו ציון ואברהם שניהם דירקטורים בחברה. אברהם אישר זאת בחקירתו בבית המשפט:
"עו"ד קורצוויל: במועד של ההסכם [הסכם הפשרה – ר.ר], מי היו הדירקטורים? אתה וציון, נכון?
אברהם מגרפתא: באותו מועד, כן" (פ' 25.2.2019 עמ' 75, ש' 21-22).
40. סעיף 30 להסכם הפשרה קובע כי: "כל החלטה בישיבת הדירקטוריון תתקבל ברוב קולות רגיל, למעט הנושאים הבאים שההחלטה בגינם מחייבת החלטה פה אחד". הסעיף מונה רשימה של נושאים שהצדדים הסכימו לגביהם כי ההחלטה בהם תתקבל רק בהצבעה "פה אחד" בדירקטוריון החברה. עיון בנושאים אלה מעלה כי מדובר בנושאים מהותיים ביחס לחברה, ובכלל זה החלטות שיש להן נגיעה אישית למי מבעלי-המניות או טובת הנאה להם; החלטות הנוגעות אישית לבן-משפחה מדרגה ראשונה של מי מבעלי-המניות; הקצאת מניות בחברה; מינוי ופיטוריי מנכ"ל לחברה ועוד.
הסכמה זו בהסכם הפשרה מחזקת את גישתו הפרשנית של ציון לפיה המחזיק ברוב המניות הרגילות אינו זכאי לפטר דירקטורים בעצמו מכל סיבה שהיא. קבלת עמדתם הפרשנית של המשיבים משמעה כי אברהם יכול היה לפטר את ציון מהדירקטוריון בכל עת, והוא אף היה רשאי למנות דירקטור נוסף מלבדו. אם אכן זה היה המצב, לא היה היגיון מבחינתו של אברהם בהתקשרות בהסכם הפשרה ובהסכמות שלעיל, כאשר ממילא הוא יכול היה לפטר את ציון מהדירקטוריון ולקבל את כל ההחלטות "פה אחד" בעצמו.