ד. ליקוי נוסף עליו עמד עורך חוות הדעת של התובעת שכנגד, הינו זאת ששתי הערכות השווי חושבו בהתבסס על התוצאות הכספיות המלאות של התובעת כפי שמשתקפות בדו"חות הכספיים שלה, זאת בעוד שבחוות הדעת הראשונה צוין כי הדו"חות הכספיים של התובעת משקפים פעילות נוספת שלה אשר אינה קשורה לפעילות עם התובעת שכנגד בשיעור של כ-7% מסך המכירה והרווח.
ה. במסגרת פרק אומדן הנזקים שנגרמו לתובעת שכנגד כתוצאה ממעשיה ומחדליה של התובעת, נטען בין היתר, כי המכירות שבוצעו על ידי התובעת היו נמוכות באופן קיצוני מאחר והיא מכרה ללקוחות הסופיים במחירים גבוהים. כן, צוין כי התוצאות העסקיות העדכניות של התובעת בשנת 2015 על בסיס דו"חות כספיים מבוקרים (שהתקבלו כנספח לחוות הדעת של עורך חוות הדעת השנייה מטעם התובעת) שונים משמעותית מהנתונים לשנת 2015 עליהם התבססה חוות הדעת הראשונה. נוכח זאת העלה עורך חוות דעת התובעת שכנגד, ספק באשר לנאותות המצגים החשבונאיים השונים אשר סופקו על ידי התובעת במסגרת ההליך. כן, צוין שלאור הנתונים העדכניים לשנת 2015 עודכן חישוב אובדן הרווחים שנגרמו לתובעת שכנגד כתוצאה ממעשיה ומחדליה של התובעת (ביחס לתקופה שבין 1/2010 עד 15/6/16), כשהנזקים שנגרמו לתובעת שכנגד הסתכמו בסך 606,730 ₪. נזקים אלה משקפים את אובדן הרווחים הנובעים מאובדן ההכנסות הפוטנציאליות שנגרמו לתובעת שכנגד, כתוצאה ממעשיה ומחדליה של התובעת בפעילות ההפצה של מוצרי אס. פי.
ה. דיון והכרעה:
55. הנה כי כן, במסגרת פסק דיני זה הנני נדרשת להכרעה בשלוש תביעות שונות שמקורן בהתקשרות שבין הצדדים; (1) זכאות התובעת לסעדים להם עתרה במסגרת התביעה (הראשונה) – פיצוי בגין אובדן הכנסות ומוניטין; (2) זכאות התובעת במסגרת תביעתה השנייה לפיצוי בגין נזקים ישירים ועקיפים שמקורם בטענה להפרת התחייבויותיה של התובעת שכנגד כפי שעוגנו בהסכם הפשרה; (3) זכאות התובעת שכנגד לסעדים הכספיים להם היא עתרה במסגרת תביעתה (שכנגד), כשהעיקרי שבהם הינו הפיצוי בגין נזקים נטענים שנגרמו לה מהפרות התובעת את חובותיה כמפיצה.
56. אקדים אחרית לראשית ואציין כבר בפתח פרק זה, כי לאחר שעיינתי ובחנתי את מכלול חומר הראיות שהונח לפניי ושקילת טענות הצדדים לרבות בסיכומיהם בכתב – מסקנתי היא כי דין כלל תביעות הצדדים, להידחות.
ה.1. תביעת התובעת (תיק 30759-09-16):
57. היחסים העסקיים בין הצדדים החלו על רקע בחירת היצרן הספרדי בתובעת שכנגד כמי שתשווק את מוצריו בישראל, כשבחירת האחרונה בסילם כמפיץ (באמצעות התובעת כאמור) הייתה על רקע ניסיונו התעסוקתי הקודם שלו במכירת מוצרים רלוונטיים (באמצעות סוכנות קודמת בה עבד).
58. ההסכם בין הצדדים אשר הסדיר את מערכת היחסים ביניהם נחתם כאמור ביום 2/10/09, ובמסגרת המסמך בן העמוד הבודד, עוגנו כאמור מספר הסכמות ותנאים אודות ההתקשרות:
א. בסעיף 3 נקבע שהתובעת תהיה המפיץ היחידי של מוצרי אס. פי. ללקוחות שונים (קבלני בניין, אלקטרה, חברת חשמל, משב, קרניל, ס.ע.ר, חברות מעליות, חברות מיזוג אוויר, חברות בתעשייה, פרטיים וכו'). כן, צוין באותו סעיף כי "לאחר שנה יעשו סיכומים והבהרות ובכל שנה לאחר מכן".
ב. בסעיף 4 הוסכם שהתובעת שכנגד תהיה רשאית למכור ציוד של אס. פי ישירות למספר לקוחות מצומצם (בהתאם לרשימה שצורפה) על פי מחירון שתעביר לתובעת בחודש 9/2009 "+ 20%".
ג. בסעיף 5 נקבע שהתובעת שכנגד תמכור ציוד של אס. פי על-פי הזמנות שתוציא מדי פעם התובעת על פי מחירון שהועבר לתובעת בחודש 9/2009 מינוס "12.5%".
ד. בסעיף 8 הוסכם שהצדדים יתאמו מדי מספר חודשים פגישת עבודה "להבהרות ושיפורים" בכל הנושאים הקשורים לשיווק ומחירי המוצרים.
ה. בסעיף 10 להסכם אשר נגע להפסקת ההתקשרות, נקבע כי במידה והתובעת תפסיק או שתופסק פעילותה "מכל סיבה" תדאג האחרונה למפיץ חדש במקומה.
59. למעלה מחמש וחצי שנים מאוחר יותר נחתמה תוספת להסכם אשר מצאה ביטוייה במסמך נוסף (גם כן בן עמוד אחד) שנערך ביום 1/7/15 ובמסגרתו עוגנו שתי הסכמות עיקריות:
א. הראשונה היא שהחל ממועד החתימה של הנספח, כל לקוח שיפנה לתובעת שכנגד לרכישת מוצרי אס. פי יופנה על ידי האחרונה לתובעת/סילם.
ב. במידה ולא תיסגר עסקה על ידי התובעת בגלל מחיר נמוך, סילם יעביר אותה לתובעת שכנגד לניסיון מכירה.
60. בבואי לבחון את טענתה העיקרית של התובעת בתביעתה לפיה התנהלות התובעת שכנגד באשר לאופן הפסקת ההתקשרות מהווה בנסיבות הפרה בוטה של ההסכם ולרבות סעיף 10 שבו, מצאתי כי יש לדחות טענה זו מכל וכל.
61. הן בהסכם והן בתוספת לו, לא ננקב כל מועד לסיום ההתקשרות, ולמעשה אין בנמצא כל מסמך אחר אשר כלל הוראה מיוחדת באשר למשך ותחימת תקופת ההתקשרות.
62. הפסיקה נדרשה לא אחת לטיבם של הסכמי הפצה בלעדיים שאינם מוגבלים בזמן, והבהירה כי הם ניתנים לביטול בכל עת על ידי כל אחד מהצדדים ובלבד שניתנה לצד שכנגד הודעה על כך זמן סביר מראש. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 442/85 זוהר נגד מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 672 (להלן: עניין טרבנול):
"... בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים... כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה. הבעיה שלפנינו איננה, איפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק שנעשה לתקופה בלתי מגבלת בזמן, ניתן לביטול על ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול" (ר' גם ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 75; ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ [פורסם במאגרים] (17/6/08)).
63. במקרה דנן ההודעה על סיום ההתקשרות ניתנה כאמור ביום 14/12/15 כאשר בהודעה זו הבהירה התובעת שכנגד לסילם כי סיום ההתקשרות ייכנס לתוקפו בעוד כחצי שנה – ביום 14/6/16 "על-מנת לתת לך אפשרות נוחה להכין עצמך לקראת סיום ההתקשרות". התובעת שכנגד הוסיפה וציינה בהמשך אותה הודעה ובבחינת למעלה מן הצורך כי למרות שהיא לא חייבת לנמק את סיום ההתקשרות "נסתפק בציון העובדה שמזה תקופה ארוכה אנו לא מרוצים מתפקודך כמפיץ מטעמנו של מוצרי P&S".
64. נקודת המוצא הינה שבנסיבות העניין התובעת שכנגד הייתה רשאית לסיים את ההתקשרות באופן חד צדדי אף ללא מתן נימוק. סיום חד צדדי תואם את עמדת הפסיקה בנסיבות בהן עסקינן בהסכם הפצה לתקופה בלתי קצובה. התובעת אף היא בעצמה מסכימה עם כך ש"אין התקשרות שאין לה סוף" וכי לא הייתה בכוונתה "לכפות" על התובעת שכנגד "התקשרות נצחית" עמה. גם אם סברו וקיוו הצדדים בתחילת הדרך לשנים ארוכות מאוד של התקשרות, מציאות החיים לעולם אינה עומדת על מעמדה, ועם שינוי העיתים עשויים להיפתח פתחים לשינוי בהתקשרות (ראה והשווה עם ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ [פורסם במאגרים] (17/6/08)).
65. משכך מסקנת הביניים המתבקשת מהאמור הינה כי עצם הבחירה של התובעת שכנגד להפסיק את ההתקשרות, לא רק שלא מהווה כל הפרה של ההסכם אלא שבחירה זו לא מקימה לתובעת כל זכאות אוטומטית לפיצוי שמקורה רק בגין עצם הבחירה לסיים את ההתקשרות.
66. הבחינה הצריכה בענייננו עתה הינה האם קיימה התובעת שכנגד את חובתה להענקת פרק זמן הודעה מוקדמת ראוי וסביר בנסיבות בעניין והאם הפרה התובעת שכנגד את הוראות סעיף 10 להסכם שעסק כאמור במצב של הפסקת ההתקשרות.
67. בכל הקשור לפרק הזמן של ההודעה המוקדמת הסבירה הנדרשת בעת ביטולו של הסכם הפצה שאינו קצוב בזמן, הרי שראשית יצוין כי בפסיקה הובהר שמטרתה של תקופת ההודעה המוקדמת אינה מיצוי פירותיה של הקמת מערך השיווק, שהופקו זה מכבר, אלא מתן תקופת היערכות בלבד (ר' ע"א 4309/06 לעיל).
באשר לאמת המידה לדרישת ההודעה המוקדמת נפסק כי היא גמישה ומטרתה נגזרת מנסיבות המקרה, לרבות תנאי ההתקשרות (ר' ע"א 57/88 הרשטיק נ' יכין חקל בע"מ פ"ד מז(2) 429).
גם אם אבחר שלא להכליל במסגרת תקופת ההודעה המוקדמת את פרק הזמן בן השלושה חודשים שמקורו בהסכם הפשרה (נוכח זאת שהובהר באותו הסכם ובהמשך לסעיף האמור כי לא מתקיימים בין הצדדים "כל יחסי משווק (יבואן) – מפיץ", עדיין הנני סבורה כי פרק הזמן בן החצי שנה שננקב בהודעת סיום ההתקשרות מהווה פרק זמן סביר. במסגרת השיקולים אשר הביאוני למסקנה זו, התחשבתי, בין היתר, בכך שתקופת ההפצה הסתכמה כאמור בפרק זמן של כשש שנים, כאשר התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי סך השקעותיה במערך ההפצה היה קטן, בסופו של יום, מהרווחים שאותם הפיקה במהלך תקופת ההתקשרות. גם אם התובעת קיוותה לאור רווחיה מההתקשרות כי מיצוי הרווחים יימשך עוד זמן רב, מיצוי הרווחים בא על סיפוקו בתקופת הפצה כה ארוכה, שלבטח עמדה בציפיית הצדדים בעת כריתת הסכם ההפצה בשנת 2009. בנוסף מצאתי כי לאור סוג המוצרים אותם שיווקה התובעת במהלך ההתקשרות וההיכרות שנרקמה עם מעגל הלקוחות הפוטנציאלי של אותם מוצרים, יש ליתן את הדעת לכך שהתובעת עשויה להפיק טובת הנאה עם ביטול הסכם ההפצה, שכן היא יכולה ליהנות מן הקשרים שקשר סילם כמפיץ, הן לשם הפצת מוצרים של יצרן אחר לאותם לקוחות והן לצורך עבודה עם יצרנים אחרים. ודוק, כפי שנלמד מעדותו של סילם נמצא שהוא עוסק גם כיום במכירת מוצרים דומים של יצרן אחר ואשר חלקם אף מתחרים במוצרים של אס. פי (ר' עדותו בע' 34 שו' 6-17 לפרו' 17/6/19).
68. סיכומו של דבר - הנני סבורה כי תקופת ההודעה המוקדמת בת החצי שנה שניתנה בעת ההודעה על סיום ההתקשרות הינו פרק זמן הולם בנסיבות ענייננו, שהיה בו לאפשר לתובעת להיערך לקראת סיום ההתקשרות.
69. לא מצאתי ממש בטענת התובעת לפיה תקופת ההודעה המוקדמת לא ניתנה כלל בנסיבות בעניין על רקע זאת שהתובעת שכנגד ניהלה במהלכה משא ומתן מול התובעת באשר למעבר למתכונת של הפצה משותפת ו/או הצהרה על כוונה ליתן פיצוי כספי. גם אם עולה מחומר הראיות שאכן התנהלו מגעים בין הצדדים לאחר הודעת סיום ההתקשרות ועלו אי אלו הצעות בקשר להמשך שיתוף פעולה במתכונת שונה מיחסי יבואן-מפיץ כפי שאפיינה את תקופת ההתקשרות (ר' עדות רמי בר נתן ע' 45 שו' 5-7 לפרו' 30/6/19)– לא זו שהצעות במשא ומתן אינן מקימות "זכות" אלא שיש בנמצא שלל אסמכתאות המלמדות באופן שאינו משתמע לשני פנים כי בשום שלב במהלך המשא ומתן שהתנהל, לא נסוגה התובעת שכנגד מכוונתה להפסקת ההתקשרות במתכונת של יבואן/מפיץ; כך, במכתבה של התובעת שכנגד מיום 22/2/16 הובהר כי חרף הדין ודברים שהתנהל/מתנהל בין הצדדים "הנני לשוב ולהבהיר כי אנו עומדים על הודעת ביטול ההתקשרות שנשלחה אליך ביום 14.12.15 באופן מלא" (ר' נספח 12 לתצהירו של רמי). כך, גם במכתבה הנוסף של התובעת שכנגד מיום 9/6/16 בו שוב נכללה הבהרה דומה (ר' נספח 15 לתצהירו של רמי).
70. כן, מצאתי לדחות גם את הטענה של התובעת לעניין הפרתו של סעיף 10 להסכם על ידי התובעת שכנגד. בסעיף 10 האמור נקבע:
"במידה וא.ר הפצה תפסיק או תופסק פעילותה מכל סיבה למכירת S&P אז א.ר ידאג למפיץ חדש במקומו בתוך 3 חודשים אשר יעבוד מול א.ר ובהסכם א.ר מול המפיץ החדש, א.ר תמשיל [צ"ל תמשיך – א.ר.] לרכוש מוצרי S&P מפתן בע"מ."
טענת התובעת הייתה כאמור כי מטרתו של סעיף זה הייתה על מנת להגן עליה ולאפשר לה להביא מפיץ אחר במקומה אשר ירכוש את זכות ההפצה והמוניטין שצברה, כשסיום ההתקשרות על ידי התובעת שכנגד מבלי להותיר לתובעת אפשרות למכור את זכות ההפצה לגורם אחר, מהווה לטענתה הפרה בוטה של ההסכם וגורר אחריו פגיעה עסקית וכלכלית קשה.
לא מצאתי לקבל טענה זו. במחלוקת זו שבין הצדדים אודות פרשנות הסעיף האמור, מקובלת עליי במלואה טענת התובעת שכנגד ולפיה דווקא מטרת הסעיף הייתה להגן על האחרונה ממצב לא צפוי (ורצוי מבחינתה) לפיו התובעת לא תוכל לבצע את פעילות ההפצה (ובין היתר במקרה בו היא תרצה להפסיק את ההתקשרות), כשעל מנת להבטיח רציפות בשירות הניתן ללקוחות, עוגנה התחייבות של התובעת לאתר עבורה מפיץ חדש.
פרשנות זו של התובעת שכנגד מתיישבת לא רק עם לשון הסעיף אלא גם עם השכל הישר וההיגיון העסקי שבבסיס ההסכם. הפרשנות אותה מציעה התובעת לסעיף האמור משמעה הינה שהצדדים למעשה לא יוכלו להתנתק לעולם אחד מהשני, שכן לשיטת התובעת גם אם מי מהצדדים בחר לסיים את ההתקשרות, הצדדים עדיין צריכים להישאר קשורים בהסכם והתובעת תמשיך לרכוש מוצרים מהתובעת שכנגד. על כן יש לראות את האמור בסעיף 10 להסכם כזכות שהוקנתה לתובעת שכנגד לדרוש מהתובעת בעת הפסקת ההתקשרות להשיג בעבורה מפיץ חלופי, כשפרק הזמן בן השלושה חודשים לא נועד על מנת לאפשר לתובעת למכור את זכות ההפצה אלא כדי לקבוע סד זמנים למציאת חלופת הפצה בעבור מוצרי התובעת שכנגד. משכך, ברי כי נכון והגיוני הוא שבאם התובעת שכנגד היא זו אשר יוזמת את הפסקת ההתקשרות ואין ברצונה שהתובעת תאתר מפיץ – אזי סעיף 10 האמור לא חל וההתקשרות כולה באה לידי סיום. ודוק, מפליא כיצד התובעת שמנסה להיבנות מסעיף זה, לא ראתה בזמן אמת לדרוש ולעמוד על יישומו (לשיטתה) ויש בדבר להיזקף לחובתה.
71. בנוסף, מצאתי לדחות גם את העילה החלופית/משלימה של התובעת לפיצוי מכח עשיית עושר ולא במשפט על רקע הטענה שהתובעת שכנגד התעשרה שלא כדין עקב ביטול ההסכם, בכך שקיבלה את "טובת ההנאה" של המוניטין ושל שוק הלקוחות שבנתה התובעת במהלך תקופת ההתקשרות והרווחים הנגזרים מכך.
הפסיקה עמדה לא אחת על אופיו של הסכם הפצה ובתוך כך הובהר כי מדובר בהסכם בין מפיץ לזכיין ולא בהסכם המבטיח נתח רווחים מסוים, כשהמפיץ המתקשר בהסכם נוטל על עצמו סיכון להפסד. גם אם אצא מנקודת הנחה שהתובעת שכנגד הגדילה את שיעור הרווח כתוצאה ממכירה ישירה של מוצרי אס. פי (אותם כאמור היא מייבאת) לאחר סיום ההתקשרות – המדובר ב"התעשרות" שנעדרת את היסוד ההכרחי לביסוס העילה "שלא על פי זכות שבדין". עמד על כך בית המשפט ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2), 309, 332: