סכסוך ידון בישראל גם אם הדין האוסטרלי אוסר על כך בהסכם זיכיון באוסטרליה

חברה אוסטרלית, שמנהליה ישראלים, חתמה על הסכם זכיינות עם יצרנית מזון אירופאית להפצת מוצריה באוסטרליה. בהסכם נקבע כי הדין החל על ההסכם הוא הדין הישראלי וכי כל סכסוך בין הצדדים יתברר בבוררות בישראל. כשביקשה החברה האירופאית לפתוח בבוררות בישראל השיבה החברה האוסטרלית, כי החוק האוסטרלי החל על כל הסכם זיכיון בתחום אוסטרליה, אוסר לכלול בהסכמי זכיון המבוצעים באוסטרליה תנייה המחייבת את הזכיין לנהל התדיינות משפטית עם מעניק הזיכיון מחוץ לאוסטרליה.
בית המשפט העליון קבע שתניית הבוררות בישראל תקפה גם אם פסק הבורר לא יהיה אכיף באוסטרליה. לתוקפה של תניית הבוררות בדין האוסטרלי אין השפעה על הדין הישראלי, שהוא הדין שנקבע בין הצדדים כי יחול בקשר להסכם ויש לתת משקל גבוה להסכמת הצדדים. יתרה מזה, עצם העלאה על ידי צד להסכם טענה לאי אכיפה בשל אי חוקיות מהווה התנהלות בחוסר תום לב. בנוסף, שאלת יכולת האכיפה של פסק הבורר מאוחר יותר במדינה זרה היא שאלה תיאורטית בלבד בשלב זה ואין לשקול אותה במסגרת מכלול השיקולים הנוגעים לבקשה למינוי בורר, מכיוון שנקודת המוצא היא כי הצדדים להליך בוררות יקיימו את פסק הבוררות אף ללא נקיטת אמצעי אכיפה בערכאה שיפוטית.