חברת ניהול דרשה מבעלי יחידות במבנה מסחרי שנרשם כבית משותף לשלם לה דמי ניהול בהתאם להסכמי הניהול הפרטניים שנחתמו מולה, בעוד שתקנון הבית המשותף שנרשם לאחר חתימת הסכמי הניהול נרשם שדמי הניהול משולמים באופן יחסי בהתאם לגודל היחידה ביחס לכלל היחידות בבניין.
בית המשפט קבע, כי שיטת חישוב דמי הניהול הקבועה בתקנון גוברת על השיטה הקבועה בהסכמי הניהול. ניתן לדמות בית משותף למבנה חוקתי של מדינה כאשר תקנון הבית המשותף הוא החוקה, האסיפה הכללית של בעלי הדירות היא הרשות מחוקקת ונציגות הדיירים היא הרשות המבצעת. בית משותף מתנהל על פי התקנון המסדיר את היחסים בין בעלי הדירות ואת זכויותיהם וחובותיהם בקשר לבית משותף. התקנון תקף גם כלפי מי שרכש יחידה לאחר שהתקנון נרשם. רישום הבית המשותף מבטל התחייבויות חוזיות שקדמו לרישום במידה והתחייבויות אלו עומדות בניגוד לרישום והתקנון גובר על הסכמות חוזיות שקדמו לרישום הבניין כבית משותף. כאן, חברת הניהול היא גם זו שביצעה את רישום הבית המשותף והתקנון ועל כן הוראות התקנון גוברות על מבנה שילום דמי הניהול שהופיע בהסכמי הניהול שקדמו לרישומו.