שני יזמים, חברים טובים, הקימו מיזם סטארטאפ וסיכמו ביניהם בעל פה את חלוקת הזכויות העתידית ביניהם. כשנתיים לאחר מכן, בעת עריכת הסכם מייסדים, אחד מהם חזר בו מהסכמות והקים בעצמו חברה לטובת מימוש המיזם.
בית המשפט קבע, כי נכרת הסכם מחייב בעל פה והיזם שנושל זכאי ל10% ממניות החברה. לפי החוק באין הוראה חוקית או הסכם בין הצדדים הקובע אחרת, אין דרך צורנית בלעדית לכריתת חוזה. כדי לבחון את שאלת קיומו של חוזה בעל-פה, יש לבחון האם התנהגות הצדדים בפועל מעידה על קיומם של גמירות דעת ומסוימות - האם המתקשר הסביר שהיה נחשף להתנהגות של הצד האחר להסכם היה מגיע למסקנה שהוא גמר בדעתו להתקשר בחוזה. כאן, מדובר בשני חברים ולכן, היה זה הגיוני כי לא יפעלו בצורה פורמלית בשלבים ראשוניים של הסטרטאפ. במהלך השנים היזם שנושל השקיע את זמנו ומרצו במיזם ועבד בתפקיד משמעותי מבלי שקיבל תמורה וזאת בניגוד לעובדים אחרים, מה שמלמד על כוונה לקבל תמורה עתידית של זכויות בעלות בחברה. בנוסף, היזם שנושל הוצג לצדדים שלישיים כ"שותף מייסד" וכמנהל התפעול של המיזם בדומה לטיוטת הסכם המייסדים. העובדה כי הוחלפה טיוטה לפיה היזם שנושל יחזיק ב-9.99% מהמניות גם היא מעידה על כך שהצדדים ראו את יחסיהם כיחסים משפטיים עוד קודם לעריכתה, וכי עוד לפני ניסוחה היה ביניהם דין ודברים ביחס לזכויות. לכן, היזם שנושל זכאי ל10% ממניות החברה.