מנהל בחברה זרה סירב להיות צד להליך בישראל שנפתח נגדו, לאור תניית שיפוט ייחודית בהסכם מול החברה בה הוא מנהל, אשר קובעת כי רק בתי משפט בבלגיה יהיו מוסמכים לדון בכל מחלוקת הנובעת מההסכם.
בית המשפט העליון קבע, כי לא ניתן לקיים הליך משפטי נגד מנהל החברה הזרה בישראל מכיוון שהצדדים הסכימה לדון בכל מחלוקת הנובעת מההסכם בבלגיה. ללשון ההסכם חשיבות מיוחדת במיוחד כשמדובר בחוזה בין שני צדדים עסקיים מתוחכמים ובמיוחד כשמדובר בפרשנות של תניות שיפוט זר וזאת במטרה לכונן וודאות בענייני מסחר בינלאומי. כשקיימת תנייה בהסכם הקובעת סמכות בינלאומית, צד שמעוניין לשלול מן הצד השני זכות של התדיינות בפורום מוסמך, צריך לבטא זאת באופן ברור בהסכם. כאן, לשון ההסכם עם החברה הזרה העניקה סמכות שיפוט בלעדית לבתי המשפט שבאנטוורפן, בלגיה, ותניית השיפוט חלה ביחס לכל שירות שניתן על ידי החברה הזרה ולכל סכסוך שעתיד לנבוע מההסכם מבלי שצוין כי אינו חל על אורגני החברה. לכן, המשמעות היא שכל מחלוקת שמקורה בהסכם, במישרין או בעקיפין, צריכה להתברר בבלגיה והיא חלה הן ביחס לצדדים הישירים להסכם והן ביחס למנהל שאינו צד ישיר להסכם.