בשנת 2006 חברה שכרה את שירותיו של עורך דין כדי שייצגה אל מול רשויות המס במסגרת עסקת מקרקעין, אלא שהחברה ביקשה לשלם לעורך הדין רק על חוות הדעת ששימשה כבסיס לחיסכון במס, ולא על החיסכון הסופי במס. בשנת 2014 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה במסגרתו סוכם, כי החברה תשלם לעורך הדין תשלום בעד החיסכון הסופי במס, אלא שהמונח "חיסכון במס" לא הוגדר בהסכם.
בית המשפט קיבל את התביעה וקבע, כי על החברה לשלם לעורך הדין שכר טרחה בגובה 10.5 מיליון ש"ח. נקודת המוצא בפרשנות הסכם היא התחקות אחר תכליתו הסובייקטיבית של החוזה, אשר נגזרת מאומד דעתם של הצדדים והנלמדת מבחינה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. רק במקרים שבהם אין כל אפשרות לאתר את התכלית הסובייקטיבית, ניתן לפנות תכלית האובייקטיבית של החוזה, המושפעת בין היתר מעקרון תום הלב ומשיקולי היגיון, יעילות עסקית ושכל ישר. כאן, הצדדים ניסחו את החוזה בתמציתית ובלשון סתומה, ובאופן שאינו נותן מענה לשאלה כיצד ייקבע החיסכון במס. אולם, ניתן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה באמצעות ההסכם הקודם שנכרת בין הצדדים בשנת 2006, אשר כן כולל הגדרה למה הוא "חיסכון במס". לפיכך, בהתאם להגדרת המונח בהסכם הראשון על החברה לשלם לעורך הדין שכר טרחה בגובה 10.5 מיליון ש"ח.