הסכם פשרה לתשלום חוב במאות אלפי שקלים שנחתם בין חברה לספק שלה לא כובד על ידי החברה. הספק דרש את תשלום החוב באופן אישי ממי ששימש כבעל המניות והמנהל בחברה, למרות שלא חתם על ההסכם באופן אישי ולא היה ערב באופן אישי לקיומו.
בית המשפט קבע, כי בעל המניות והמנהל של החברה חב בחובות החברה הן מכוח עקרון הרמת מסך והן מכוח אחריות אישית. לפי החוק ניתן לייחס חוב חברה לבעל מניות במקרים חריגים בהם נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. כמו כן, ניתן גם להטיל אחריות אישית על אורגן של החברה גם במקרים בהם ניהל משא ומתן בשם החברה בחוסר תום לב. במקרה זה, התנהלו נגד החברה הליכי גבייה בהוצאה לפועל בגין החוב. בעל המניות ומנהל החברה ניהל משא ומתן לפשרה שבו התחייבה החברה לפרוע את החוב בתשלומים כאשר סוכם כי בכפוף לתשלום הראשון יעוכבו ההליכים בתיק, אך לאחר התשלום הראשון ועיכוב ההליכים לא שולמו תשלומים נוספים. בעת ניהול המשא ומתן בעל המניות ידע, כי החברה מצויה בקשיים כלכליים ואין באפשרותה לעמוד בהתחייבויותיה, אך למרות זאת הציג מצג שווא כי החוב ייפרע בתשלומים. בכך, פעל בעל המניות בתכסיסנות ובחוסר תום לב כדי לנסות ולזכות ביתרון כלכלי - חילוץ החברה מהליכי הוצאה לפועל - באופן המצדיק הרמת מסך וחיובו האישי בחוב החברה.