בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1318-03-21 ביוטי מינרל קוסמטיקה מים המלח בע"מ ואח' נ' נרקיס פתרונות אריזה בע"מ
לפני כבוד השופטת עמיתה שרה דותן
מערער
יוסף דן
ע"י ב"כ עו"ד גונן קסטנבאום ואח'
נגד
משיבות 1.נרקיס פתרונות אריזה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד איתי ברדה
2.ביוטי מינרל קוסמטיקה מים המלח בע"מ
פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת פ' נויבירט) מיום 28.1.2021, ב-ת"א 49622-05-17 לפיו חויב המערער בחובות חברה שבניהולו, היא המשיבה 2 בערעור (להלן: "ביוטי מינרל").
הרקע העובדתי
במהלך שנת 2014 הזמינה ביוטי מינרל מהמשיבה צנצנות זכוכית עבורן אמורה היתה לשלם כ- 230,000 ₪. למרות שהצנצנות סופקו, תמורתן לא שולמה.
לאחר משא ומתן שלא צלח והסכם פשרה שנחתם, שבמסגרתו שולמו 5,000 ₪ לפירעון החוב, הוגשה התביעה מושא הדיון.
בהליך בבית משפט השלום, ביוטי מינרל לא חלקה למעשה, על יתרת החוב הנטענת (למעט תשלום של 5,000 ₪), אך טענה שעסקיה קרסו בשל כך שלקוח גדול מאוסטרליה נעלם ולא שילם את חובו.
אשר למערער, מנהלה ובעל מניותיה של ביוטי מינרל, נטען כי לא התחייב אישית לפרוע את החוב, וכי לא הובאו ראיות להתנהלות חסרת תום-לב מצדו, או ניצול לרעה של מסך ההתאגדות, המצדיקים חיובו האישי לחובות החברה.
בפסק דין מפורט ומנומק קבעה כב' השופטת קמא, כי התקיימו בעניינו של המערער עילות להרמת מסך בשל התנהלותו התכסיסנית, והוא חויב בפירעון חובה של ביוטי מינרל.
הערעור – דיון והכרעה
בהודעת הערעור מלין המערער באריכות על הקביעה, לפיה ספק אם החברה היתה פעילה לפני מועד החתימה על הסכם הפשרה, באוקטובר 2016, ואשר להשקפתו מהווה עילה לחיובו באופן אישי.
המערער טוען, כי במועד חתימת הסכם הפשרה, והרבה לאחריו, ביוטי מינרל היתה פעילה וקיימה מחזורי הכנסות של מאות אלפי ₪ בשנה, כעולה מדוחות מע"מ של ביוטי מינרל לשנים 2014 עד 2017.
יוער, כי דוחות אלה לא הוגשו לבית משפט השלום למרות שהיו בחזקת החברה ומנהלה במועדים הרלוונטיים, ובקשה להגשתם בערעור נדחתה על ידי בהחלטה מיום 14.6.2021.
כן חולק המערער על ממצאים עובדתיים של בית משפט השלום וטוען, כי אלה נקבעו על סמך תשובות חלקיות בעדותו.
עוד מפנה המערער לתשלומים שבוצעו בשנת 2014, על מנת להוכיח את תום לבה של החברה ומנהלה.
בטענותיו המופנות בעיקר לקביעות המתייחסות לפעילות החברה, שלא הוכחה כאמור, מתעלם המערער מעיקרי פסק הדין המצביעים על התנהלות מניפולטיבית וחסרת תום לב בתקופה שלאחר קבלת הסחורה ואי תשלום תמורתה במועד החוזי.
הקביעה המתייחסת לאי פעילות החברה מהווה רק חלק מהעובדות עליהן סמך בית המשפט קמא את מסקנותיו.
אפתח בבחינת טענת הערעור לפיה החברה היתה פעילה, וכי במועדים הרלוונטיים, היו לחברה מחזורים של מאות אלפי ₪, וזאת בהסתמך על הראיות החדשות אותן ביקש להגיש.
טענה זו עומדת בניגוד לעדות המערער עצמו, אשר במענה לשאלות בחקירה נגדית, השיב כי בעת שביצע הזמנה נוספת אצל המשיבה בשנת 2015, פעל כך מתוך רצון להחיות את החברה.
כך השיב גם לשאלה ביחס לנסיבות החתימה על הסכם הפשרה "עשיתי כל מה שביכולתי כדי להחיות את החברה ולשלם את החובות לשמעון (מנהל המשיבה – ש.ד.) ולספקים אחרים."
הגיונם של דברים מחייב, כי חברה פעילה בעלת היקף עסקאות של מאות אלפי ₪ אינה נזקקת להחייאה.
יתרה מכך, דוחות המע"מ שביקש המערער להגיש, אינם משקפים את מצבה של החברה במלואו. כפי שציינה כב' השופטת נויבירט, במסגרת דיון ההוכחות לא הוצגו הדוחות הכספיים של החברה. דהיינו, דוחות רווח והפסד ומאזנים שהיה בהם ללמד על מצבה הכספי המלא של החברה.
מכאן, שהטענות בהודעת הערעור הנסמכות על ראיות שלא הוגשו במועד, דינן להידחות הן מנימוקים דיוניים והן לגופן.
אשר להתנהלות המערער במשא ומתן עם המשיבה. כמצוין לעיל, ההזמנה בוצעה בשנת 2014 בתמורה מסרה ביוטי מינרל למשיבה שני שיקים דחויים ע"ס 30,000 ₪ כל אחד שמועד פירעונם 30.3.2014 ו- 28.3.2015 אשר סורבו מסיבה אכ"מ וחשבון מוגבל.
בהמשך לסירוב השיקים נוהל בין המערער למנהל המשיבה משא ומתן להסדרת החוב.
לטענת המשיבה, במסגרת המשא ומתן הוכנה טיוטת הסכם הבנות לפירעון החוב בתשלומים, טיוטה אשר לא הבשילה לכלל הסכם חתום. כב' השופטת קמא קיבלה את טענת המשיבה בסוגיה זו, מאחר שהמערער לא שלל אפשרות כי אכן גובשה טיוטה כאמור, ומכל מקום, לא זו בלבד שהמשא ומתן לא הסתיים בהסכם, ביוטי מינרל לא שילמה דבר על חשבון חובה.
במרץ 2016 פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל נגד ביוטי מינרל. במסגרת הליך ההוצאה לפועל, חתמו הצדדים במהלך שנת 2016 על הסכם פשרה, אשר אינו נושא תאריך, במסגרתו סוכם בין הצדדים כי ביוטי מינרל תשלם למשיבה 231,000 ₪. אולם, בסופו של יום, החוב לא נפרע למעט תשלום ראשון של 5,000 ₪.
בניסיונו להוכיח את תום לבו במסגרת המשא ומתן לפשרה, הדגיש המערער, הן בערכאה הדיונית והן בערעור את העובדה שבוצע התשלום הראשון על חשבון התשלומים העתידיים על פי הסכם הפשרה, אלא שמשום מה נשמטה מטיעונו העובדה שהתשלום שבוצע על חשבון חוב של 231,000 ₪ היה בסך 5,000 ₪ בלבד, והיווה תנאי לעיכוב ההליכים בהוצאה לפועל וכלשון ההסכם: "סך של 5,000 ₪ ישולם עד ולא יאוחר מיום 30.10.16 וכנגד תשלום זה בלבד יעוכבו כל ההליכים כנגד החייבת." (ההדגשה שלי – ש.ד.)
לאחר עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, לא חשו החברה והמערער כל צורך להמשיך ולכבד את הסכם הפשרה, והתשלום השני שנועד ליום 30.11.16 לא שולם.
נראה שאין מדובר בתשלום ששולם מתוך רצון כן לעמוד בהתחייבויות, אלא בתשלום שנועד להביא לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.
טיעוני המערער אשר למצב החברה והנסיבות בהן נקלעה לקשיים, נטענו ללא כל תימוכין.
יוער, כי טענות המערער וביוטי מינרל לפגם במוצר שסופק, לא נטענו בערעור מאחר שלא הוכחו בערכאה הדיונית כאמור בפסק הדין.
בתצהירו התומך בבקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להגן, טען המערער (סעיף 13) כי, בשנת 2014, השנה בה הוזמנו הצנצנות המשיבה, נקלעה ביוטי מינרל לקושי כספי רציני עקב חוב המגיע לה מלקוח מאוסטרליה, אשר נעלם ולא שילם לה את חובו, דבר שיצר תגובת "דומינו" וחסרון כיס גדול אצל ביוטי מינרל, כתוצאה מכך לא יכלה ביוטי מינרל לשלם חובות לספקים.
דא עקא, שמעבר לאמירה סתמית לא סופקו ראיות כלשהן, המתייחסות להיקף החוב, מועד היווצרותו ופרטים נוספים, לא הובהר האם המצב הכספי הקשה אליו נקלעה ביוטי מינרל נוצר לפני או אחרי ההזמנה מהמשיבה, גם במסגרת ההליך העיקרי לא השלים המערער את התמונה והותיר שלאלות אלה ללא מענה.
למותר לציין, ששמו של הלקוח כמו גם היקף חובו נותרו עלומים.
טענה עובדתית, מהותית נוספת שנותרה מעורפלת, מתייחסת למצב בריאותו של המערער בסוף שנת 2016, תחילת 2017.
מעבר לאמירה על התדרדרות במצבו הבריאותי, נמנע המערער להציג מסמכים רפואיים מהם ניתן ללמוד על טיב הבעיה הרפואית והמועדים בהם היה מנוע, לגרסתו, מלטפל בעיניני החברה.
לאחר שהטענות העיקריות המתייחסות להסתבכות ביוטי מינרל ומצבו הבריאותי של המערער קרסו, לא נותר אלא לברר את העובדות האובייקטיביות.
החוב נוצר עקב הזמנה שבוצעה בשנת 2014 ותמורתה לא שולמה.
שיקים שמסרה ביוטי מינרל סורבו.
על מנת להיחלץ מהליכי ההוצאה לפועל, חתם המערער בשם החברה על הסכם שהופר מיד לאחר שעוכבו הליכי ההוצאה לפועל. העובדה שכבר בשנת 2014 נקלעה החברה לקשיים, לגרסת המערער עצמו, וכי שיקים שמועד פירעונם מרץ 2014 ומרץ 2015, חוללו מלמדת שבמהלך כל המו"מ בין המערער למשיבה, מצבה של החברה היה בכי רע והמערער ידע זאת. למרות האמור לעיל, סמוך לחודש אוקטובר 2016, חתם המערער על הסכם הפשרה.
המסקנה היחידה המתבקשת מהתנהלות זו, היא חוסר תום לב ומצגי שווא שהוצגו על ידי המערער על מנת לזכות ביתרון כלכלי – עיכוב הליכי ההוצאה לפועל.
העילה לחיובו האישי של המערער
כאמור לעיל, את עיקר חיציו נגד מסקנות בית המשפט לחיובו האישי מפנה המערער לאמירה, לפיה "ספק אם ביוטי מינרל היתה פעילה בעת ביצוע ההזמנה ובעת כריתת הסכם הפשרה."
סבורה אני, כי ההתייחסות לפעילות החברה אינה מהות הענין. גם בהנחה שמבחינה פורמלית החברה עדיין ביצעה עסקאות שבגינן נדרשה לשלם מע"מ, אינה משליכה על העיקר והוא שהחברה לא היתה סולבנטית ולא היה ביכולתה ובכוונתה לפרוע את חובה למשיבה במועד ההתקשרות בהסכם הפשרה.
כאמור, בפסק הדין המערער לא טרח להציג את ספרי החברה, כך שלא ניתן לקבוע את היקף התחייבויותיה של החברה לספקים, או מלווים במועד ההתקשרות.
בהחלט יתכן שהחברה ביצעה עסקאות במסגרתן מכרה מוצרים שתמורתם לא שולמה כמו מוצרי המשיבה, ואכן נדרשה לשלם מע"מ. אולם, מול אותן עסקאות נפער בור תקציבי שבלע את כל נכסיה כפי שתיאר המערער בעדותו.
מן המקובץ עולה, כי המערער הציג למשיבה מצג שווא, לפיו החוב בסך 231,000 ₪ ייפרע בתשלומים כמפורט בהסכם הפשרה, ומשהוסר איום הליכי ההוצאה לפועל בעקבות התשלום הראשון בסך 5,000 ₪, הופר הסכם הפשרה.
נשאלת השאלה האם חיובו האישי של המערער הינו מכוח הרמת מסך או בשל התנהלותו בחוסר תום לב במסגרת המשא ומתן.
ב-ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ ואח' נגד שמעון ואח' (ניתן ביום 22.1.2015), (להלן: "ענין מרכז העיר אשדוד"), מבהיר כב' השופט י' דנציגר את האבחנה בין הרמת מסך בהסתמך על סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (ולאחר תיקון מס' 3 לחוק), בין הטלת אחריות אישית על אורגן של החברה בשל פעולותיו.
להשקפתי, שתי האפשרויות ישימות בענייננו:
"ודוק, סעיף 6 לחוק החברות בנוסחו כיום קובע כי בית המשפט רשאי להרים מסך בין החברה לבעלי מניותיה, אם מצא כי בנסיבות הענין 'צודק ונכון לעשות כן', רק 'במקרים חריגים' שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (סעיף 6(א)(1) לחוק החברות). כמו כן, התווספה לסעיף 6 לאחר תיקון מס' 3 דרישה ליסוד נפשי של בעל המניות, לפיה נדרשת מודעותו לשימוש כאמור לעיל, ונקבע כי גם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר קיום אפשרות בירור הנסיבות תוך הימנעות מבירורן, ולמעט אם מדובר ברשלנות בלבד, ייחשב כמודעות (סעיף 6(א)(2) לחוק החברות."
כפי שהוכח בבית המשפט קמא המערער ידע כי החברה מצויה על פי תהום ולהשקפתו, הוא פעל 'להחייאתה' אלא שפעולות אלה נעשו תוך קבלת אשראי, שעה שהיה מודע לכך שאין באפשרותה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה.
אשר לאפשרות של הטלת חבות אישית בשל פעולותיו, התנהלותו של המערער מצדיקה חיובו גם במסלול זה.
ראו לענין זה ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מ"ח (5). 661, 700, 1994).
"אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו... הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה... ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעתים אורגן הוא בעל מניות. לעיתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה.
...
מבחינה עיונית, יש להדגיש כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת' (א' חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת-המסך" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 197, 214). האחריות האישית מוטלת על האורגן על פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים. הרמת המסך – לעומת זאת, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיות המשפטית של החברה... הסרת המחיצה האופפת את אישיות החברה עלולה לחייב את בעלי המניות באחריות בהיקף עצום, ללא בחינה מדויקת של אחריותם האישית בהתאם למכשירים המקובלים במשפטנו האזרחי".
וניתן לסיים הדיון בסוגיית החבות האישית בדברי כב' השופט דנציגר בענין מרכז העיר אשדוד: "לצד זה התפתח בפסיקת בית משפט זה מסלול נוסף, אותו ניתן לכנות 'המסלול החוזי' – ואולי יהיה זה מדויק יותר לכנותו 'מסלול תום הלב' שבמסגרתו נקבע כי החובה לנהל משא ומתן בתום לב בטרם כריתת החוזה בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים אינה חלה רק על החברה אלא חלה גם על האורגן המנהל את המשא ומתן בשם החברה, וכי הפרת חובה זו עשויה להביא בנסיבות מסוימות להטלת אחריות אישית על האורגן לפצות את הצד הנפגע..."
לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות הערעור.
המערער ישלם הוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪.
סכום זה ישולם מתוך העירבון והיתרה, אם ישנה, תושב למערער באמצעות בא כוחו.
ניתן בלשכתי היום, י"ט אדר ב' תשפ"ב, 22 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.
עמיתה שרה דותן