חברה שכרה שטח כדי להקים עליו תחנת דלק וחתמה על מסמך עקרונות עם מפעילת תחנות דלק, כשבמסמך נרשם שהוא מחייב רק עד חתימת הסכם וכי ההתקשרות בין הצדדים כפופה לאישור הממונה על ההגבלים העסקיים, ככל שיידרש. לאחר משא ומתן של שנה נסוגה המפעילה מההסכם וטענה שהוטעתה לגבי מיקום השטח וכי לא התקבל אישור הממונה על ההגבלים העסקיים.
בית המשפט קבע שאישור הממונה על ההגבלים העסקיים שלא התקבל לעסקה אינו מהווה עילה ליציאה מההסכם מכיוון שהמפעילה מעולם לא פנתה לממונה לקבלת אישור. גם טענת ההטעיה נדחתה.
בית המשפט קבע, כי מסמך עקרונות עשוי להיות מחייב אם ניתן לראות בו גמירות דעת לחתום הסכם מחייב והוא כולל את את כל הפרטים המהותיים והחיוניים לעסקה (מבחן המסויימות). את גמירות הדעת למדים לא רק מנוסח המסמך אלא גם מנסיבות חיצוניות. במקרה זה אין גמירות דעת, כי החברה הסתמכה על מסמך העקרונות והוציאה הוצאות רבות על בסיסו אך המדובר במסמך קצר שנחתם תוך שבועיים ולא מכסה את כל מה שנדרש להסכם בן 20 שנה והוא נחתם על ידי מנהל זוטר יחסית במפעילה שלא היה מורשה חתימה. החברה צריכה היתה בהסכם מסוג זה לוודא קיום זכויות חתימה ויכלה בקלות לבדוק זאת. בנוסף, לאחר חתימת מסמך העקרונות נערך משא ומתן ארוך על תנאים רבים שלא הופיעו בהסכם העקרונות. המפעילה פעלה בחוסר תום לב עת פרשה מהמשא ומתן מסיבות שנקבעו כלא מוצדקות אך אין מדובר במקרה בו ניתן בשל כך לזכות בפיצוי והתביעה נדחתה.