שתי חברות שהפעילו מכוני כושר בירושלים נקלעו לקשיים כלכליים והפסיקו את פעילותן. החברות הותירו אחריהן חובות בסכום מצטבר של כשני מיליון ש"ח ועיריית ירושלים דרשה מבעלי המניות והמנהלים שישלמו את החוב באופן אישי.
בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי אין לחייב את בעלי המניות והמנהלים בחוב הארנונה של החברות. הסעד של הרמת מסך הוא סעד קיצוני ומרחיק לכת שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים בלבד. לצד זאת, החוק מאפשר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה של חברה מבעלי המניות אם: א. חיוב הארנונה הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים; ב. החוב הוא חוב סופי; ג. החברה לא פרעה את החוב; ד. החברה אינה דייר מוגן בנכס; ה. החברה הפסיקה את פעילותה והנתבע הוא בעל השליטה באותה החברה; וגם ו. נכסי החברה הועברו לבעל המניות ללא תמורה או בתמורה חלקית. במקרה זה, חרף העובדה כי החברות הפסיקו פעילותן לאחר שהותירו אחריהן חוב ארנונה של כשני מיליון ש"ח, בעלי המניות לא שלשלו לכיסם כספים כלשהם מנכסיהן של החברות והם נותרו בחסרון כיס משמעותי לאחר קריסת החברות. בעלי החברות עשו מאמצים על מנת להפעיל את עסקם ולפרוע את חובותיהן של החברות ככל שיכלו. לא מדובר במקרה חריג שבו למשל, נעשה שימוש לרעה בישות המשפטית הנפרדת כדי להונות נושה החברה. משכך, הנסיבות אינן מצדיקות שימוש בסעד הקיצוני והמרחיק לכת של הרמת מסך ואין לחייב את בעלי המניות בחוב החברה.