בית משפט השלום בירושלים
ת"א 2111-07-14 עירית ירושלים נ' ברדע אורנשטיין ואח'
תיק חיצוני:
לפני
כבוד השופטת אורנה סנדלר-איתן
התובעת עירית ירושלים
נגד
הנתבעים 1. א.מ.כ. מועדוני כושר בע"מ (ניתן פסק דין)
2. אגו – מכון כושר בע"מ (ניתן פסק דין)
3. שושנה ברדע אורנשטיין
4. שאול רונן ברדע
באי-כוח התובעת: עו"ד אפרת דבוש ינקלביץ ממשרד י. שפירא ושות', עורכי דין
בא-כוח הנתבעים: עו"ד בתיה קאופמן
פסק דין בעניין הנתבעים 3-4
1. הנתבעים 3-4, בני זוג לשעבר, הם בעלי שליטה בנתבעות 1-2, שהן חברות פרטיות: הנתבעת 3 היא בעלת השליטה הרשומה בנתבעת 1 (להלן - 'אמכ)' ואילו הנתבע 4 הוא בעל השליטה הרשום בנתבעת 2 (להלן - 'אגו').
הנתבעים הפעילו באמצעות אמכ ואגו מכוני כושר בתחום שיפוטה של התובעת: אמכ החזיקה בנכס מס' 301290134010277, הרשום בחשבון מס' 7612492001, המצוי ברחוב האומן 9 ירושלים, ואילו אגו החזיקה בנכס מס' 302411160000045, הרשום בחשבון מס' 6732432001, המצוי ברחוב קרית המדע 11 ירושלים.
לטענת התובעת הותירה אמכ חובות ארנונה בסך 620,673.65 ₪ בגין תקופת ההחזקה בנכס מיום 1.1.2007 ועד ליום 31.3.2009, ואילו אגו הותירה אחריה חובות ארנונה בסך 1,164,225.28 ₪ בגין תקופת ההחזקה בנכס מיום 1.1.2007 ועד ליום 31.7.2011.
סכום חובן המצטבר של אמכ ואגו עומד על סך של 1,784,898.93 ₪, נכון ליום 28.1.2015.
2. תחילה הוגשה התביעה כנגד אמכ בלבד בגין חוב שנוצר בגין חלק מתקופת ההחזקה שפורטה לעיל. לאחר שנמסר כתב התביעה, התעורר חשש אצל התובעת שהמדובר בחברה שאינה פעילה. מחקירה כלכלית שנערכה מטעמה למדה התובעת על זיקה בין אמכ לאגו, וביקשה לתקן את כתב התביעה כמפורט לעיל.
3. אגו הפסיקה את פעילותה בשנת 2005, ואילו אמכ חדלה מלפעול בשנת 2011. פסקי הדין ניתנו כנגד נתבעות אלה בהעדר הגנה.
4. התביעה כנגד הנתבעים 3-4 (להלן - 'הנתבעים') באופן אישי הוגשה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, תוך שהתובעת הפנתה בכתב התביעה המתוקן לחלופה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, הקובעת כי –
"היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה שבו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".
יצוין כבר עתה כי בסיכומים מטעמה טוענת התובעת לראשונה, שמתקיימות בענייננו חלופות נוספות בהוראת סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (ראו פרק ו' לסיכומי התובעת, בסעיפים 137 ואילך). להרחבת חזית זו מצד התובעת אין מקום, ולפיכך לא אדרש לטענות אלה לגופן (השוו: רע"א 4532/19 מריאן רמוס נ' עיריית תל אביב יפו (31.10.2019), בפיסקה 27 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז).
5. התובעת טוענת עוד, כי בנסיבות העניין יש לחייב את הנתבעים באופן אישי בחוב הנטען גם מכוח הוראתו של סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן - 'חוק החברות'), וזאת מאחר שלטענתה ניצלו השניים לרעה את מסך ההתאגדות לצורך שלשול רווחים לכיסם הפרטי, תוך יצירת מצג שווא בכוונת רמייה כלפי התובעת, כאילו אמכ ואגו מסוגלות לפרוע את חובן.
בהקשר האחרון טוענת התובעת כי לא זו בלבד שהנתבעים לא טרחו למסור לתובעת הודעה על הפסקת פעילותה של אגו בסוף שנת 2005, אלא שהם אף טרחו לערוך "הסדר תשלומים" לאגו במהלך חודש יוני 2008, אותו הפרו לקראת סוף שנת 2009 משהפסיקו לשלם את התשלומים שנקבעו בו.
התובעת מוסיפה ומציינת כי הנתבעים אף צירפו את אגו כעותרת לבג"ץ בשנת 2009, כלומר, בחלוף מספר שנים מאז חדלה אגו מלפעול. המדובר בעתירה שהגישו מספר חברות בנושא סבירותם של תעריפי הארנונה המושתים על עסקי חדרי כושר כדוגמת אלה שהעתירה הוגשה בשמם (בג"ץ 5806/09 אגו מכון כושר בע"מ ואח' נ' שר הפנים ואח'; העתירה נמחקה בסופו של דבר בהסכמה ביום 8.5.2011, תוך שהוסכם בין בעלי הדין שם, בין היתר, כי "העיריה והעותרות יפעלו כדי להגיע להסדר מוסכם בכל הנוגע לחובות הארנונה של העותרות זאת תוך התחשבות בנסיבותיו הייחודיות של הליך זה ובנסיבותיו האישיות של כל עותר ועותר").
לטענת התובעת, התנהלותם זו של הנתבעים עולה כדי תרמית כלפיה, המצדיקה כשלעצמה את חיובם בחובות הארנונה שהותירו אחריהן אגו ואמכ (ראו סעיפים 227-243 לסיכומי התובעת).
6. הנתבעים טענו בבקשת הרשות להתגונן מטעמם כי תביעה זו "נפלה עליהם כרעם ביום בהיר", לאחר שמפעל חייהם קרס ואילו הם מתפרנסים בדוחק: הנתבעת כמורה בתיכון והנתבע כמדריך בחדר כושר. לטענת הנתבעים לא קיבלו הם לידיהם כל נכס של אמכ או של אגו, וודאי שלא בהעדר בתמורה או בתמורה חלקית. הנתבעים טענו כי נכסיהן של אגו ואמכ נמכרו לצד ג' (חברת ר.ש.מ. ספורט בע"מ) בתמורה מלאה, וכי אמכ ואגו נותרו חייבות להם כמיליון ₪ בגין הלוואות בעלים שהוזרמו על ידם על מנת לנסות ולהצילן מקריסה, ללא הועיל.
עוד טענו הנתבעים בבקשת הרשות להתגונן להתיישנות התביעה ולשיהוי בהגשתה, וזאת בשים לב לעיתוי הגשת התביעה ולמועדים בהם חדלו אגו ואמכ מלפעול.
7. משא ומתן ממושך שנוהל בין בעלי הדין לא צלח למרבה הצער, ולפיכך אין מנוס ממתן פסק הדין.
התיישנות?
8. חרף טענותיהם של הנתבעים לא מצאתי לנכון לקבוע כי התביעה כנגדם התיישנה:
מתוך הראיות שהוצגו לי עולה כי הלכה למעשה נודע לתובעת לראשונה שאגו ואמכ חדלו מלפעול סמוך לפני הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, היינו, בסוף שנת 2014.
טענת הנתבעים (בסעיף 234 לסיכומים מטעמם), כאילו גב' צידון העידה שבמסגרת ההליך בבג"ץ כבר ידעה התובעת על כך שאגו פסקה מלפעול, מוציאה את דבריה של גב' צידון בעדותה מהקשרם: אדרבא, גב' צידון העידה מטעם התובעת כי למיטב ידיעתה אגו לא מסרה הודעה מטעמה במסגרת אותו הליך שהיא חדלה מלפעול. גב' צידון העידה כי הדבר נודע לתובעת רק בעקבות דוח החקירה שקיבלה סמוך לפני הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה (ראו עמ' 8 ש' 7-11). ראיה אחרת מצד הנתבעים - לא הוצגה.
9. בהתאם לפסיקה המנחה, העילה כנגד בעל השליטה מתגבשת במועד בו מתקיימים כלל יסודותיה של העילה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (ראו ע"א (מחוזי י-ם) 9899-05-20 הרי נ' עירית ירושלים (6.8.20); בקשת רשות ערעור נדחתה: רע"א 6967/20 הרי נ' עירית ירושלים (11.11.20), וכן ע"א (מחוזי י-ם) 5777-09-17 עירית ירושלים נ' אלי בצלאל זיו (26.11.2017); בקשת רשות ערעור נדחתה משנקבע כי משניתן פסק דין כנגד החברה בכל מקרה לא התיישנה התביעה כנגד המבקש: רע"א 10216/17 אלי בצלאל זיו נ' עירית ירושלים (10.10.18)).
בהעדר ראיה לכך שהתובעת יכולה הייתה בזהירות סבירה לגלות במועד מוקדם יותר שאגו חדלה מפעול (השוו: תא"ק (י-ם) 64253-05-16 עירית ירושלים נ' ב.ג.ד. תעשיות מזון ואח' (10.5.22), אין לומר שהתביעה כנגד הנתבעים או חלק מתביעה זו התיישנו אך משום שאגו חדלה מלפעול בסוף שנת 2005.
אני דוחה אפוא את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים כלפי התביעה כנגדם.
10. בנסיבות שתוארו מעלה אף לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים לשיהוי בהגשת התביעה האישית כנגדם, שהרי אין לדבר על "השתהות" בהגשתה של תביעה זו שעה שעצם הצורך בהגשתה נודע לתובעת אך סמוך לפני שהוגשה.
האם עלה ביד הנתבעים לסתור את חזקת הברחת הנכסים?
11. כידוע, הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים נועדה לאפשר לרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה שהותירה אחריה חברה פרטית שחדלה מלפעול מבעל השליטה באותה החברה. נפסק, כי מקום בו הוכיחה הרשות המקומית את התנאים המנויים בהוראות הסעיף, היינו, כי חיוב הארנונה הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים, כי החוב הוא חוב סופי, כי החברה לא פרעה את החוב, כי החברה אינה דייר מוגן בנכס, כי החברה הפסיקה את פעילותה וכי הנתבע הוא בעל השליטה באותה החברה, עובר הנטל לנתבע לסתור את החזקה הקמה נגדו ולהוכיח כי לא קיבל את נכסי החברה לידיו ללא תמורה או בתמורה חלקית (ראו למשל רע"א 4532/19 מריאן רמוס נ' עיריית תל אביב יפו (31.10.2019); רע"א 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונוסון 25.10.2012)).
בהעדר מחלוקת כי התנאים להתקיימותה של חזקת הברחת הנכסים הוכחו במקרה זה, נשאלת השאלה האם עלה ביד הנתבעים לסתור חזקה זו.
לצורך הדיון אצא מנקודת הנחה, מבלי לפסוק בדבר, שהנתבעים הם בעלי השליטה באגו ואמכ גם יחד, וזאת למרות שכל אחד מהם נרשם כבעל מניות בחברה אחרת, שכן כדברי הנתבע עצמו: "בתפיסה שלנו שתי החברות היו שלנו" (עמ' 42 ש' 5-6; וראו גם ע"א (חי') 62199-10-15 מועצה מקומית עוספיא נ' מחמוד זאהר (20.3.2016)).
אקדים ואומר כי לטעמי, המסקנה העולה מבחינתן של הראיות שהוגשו לתיק היא שהתשובה לשאלה האמורה היא חיובית.
12. התובעת הגישה כראיה מטעמה את חוות דעתו של רו"ח משה דונוביץ', וזאת בנוגע לשאלה האם לאור המסמכים שהוצגו על ידי הנתבעים - ובכלל זה אישור רו"ח על הפסקת פעילותן של החברות אמכ ואגו, דוחות כספיים של חברות אלה, תדפיסי חשבונות הבנק של הנתבעים ושל החברות, תדפיס רשם החברות ו"טופס יא" (טופס פחת) של אמכ - נסתרה חזקת הברחת הנכסים הקבועה בדין לחובתם של הנתבעים.
חוות הדעת ערוכה בשני פרקים, שכל אחד מהם מתייחס לחברה אחרת, ומסקנה המומחה ביחס לכל אחת מהן היא אחת, והיא שחזקת הברחת הנכסים לא נסתרת מניתוח המסמכים שהוצגו למומחה.
חוות הדעת ממקדת את סימני השאלה שעלו לדידה של התובעת מהמסמכים שהועברו לידיה בנוגע לשאלה מה נעשה בנכסיהן של החברות אגו ואמכ במועד בו הופסקה פעילותן.
13. כך, בחוות דעתו (בסעיף 6.2 שבה, בעמ' 7 לקובץ הסרוק) מציין רו"ח דונביץ' כי קיים סימן שאלה בנוגע לסכום מרכזי בסך של כ - 912,000 ₪, אשר נזכר בדוח הכספי של אגו לשנת 2005 כסכום החוב של אמכ כלפיה. רו"ח דונביץ' מציין כי קיימת אפשרות שסכום זה שולם לבעלי המניות של החברה (וכלשון חוות הדעת: "מאחר וחוב החברה הקשורה סולק ומאחר ולכאורה החוב לא נמחק כי לא נרשמה בגינו הכנסה, נותרה האפשרות כי החוב שולם לבעלי מניותיה ו/או תשלום התחייבויות בשם החברה הזכאית").
14. מנגד, בחקירתו הנגדית אישר רו"ח דונביץ', כי אין הוא יכול לשלול את האפשרות ולפיה נטלה אמכ על עצמה את חובה של אגו לבנק, בדרך של כיסוי ההלוואה שנטלה אגו ונטילת הלוואה חדשה שהוזרמה לאמכ, ואף אישר כי האמור בדוח הכספי של אמכ לשנת 2006 עשוי להתיישב עם ההסבר האמור של הנתבעים.
המומחה ציין אמנם בחקירתו שלדעתו המקצועית, האופן שבו נרשמו הדברים בדוחות הכספיים של שתי החברות איננו מקובל (עמ' 21 ש' 17), אך אישר כי גרסת הנתבעים עשויה להיות הסבר אפשרי לרישומים אלה. כדברי העד (בעמ' 22 ש' 1-3):
"אני לא יודע מה זה נטילת חובות על ידי אמכ, אמכ נותרו לה הלוואות חדשות ואגו אני מניח שנפרעו הלוואות. מדובר בשתי ישויות שונות. אני מקבל את מה שאתם אומרים. זה לא נסתר מהרישומים. לשאלת בית המשפט זה לא נסתר מהרישומים".
ובהמשך (ש' 29-31):
"ש. למעשה הגענו להסברים ל - 800,000 ₪ ועוד 100,000 ועוד 10,000 ₪, ובסך הכל זה מתכנס למספר הנעלם 912,000 ₪
ת. נכון".
15. הנתבע מסר (בסעיפים 98-107 לתצהירו) גרסה מפורטת בנוגע לסימן השאלה שהציבה התובעת בקשר לסך של 912,000 ₪ הנ"ל. הנתבע העיד, בקצרה, כי אמכ נטלה על עצמה את חובותיה של אגו לבנקים בסך של כ - 803,000 ₪, ואילו הנתבעים הוסיפו והזרימו לה מכיסם סך של כ- 110,000 ₪ נוספים. בדרך זו "התאפס" חובה של אמכ לאגו בסכום הנ"ל. הנתבע אמנם לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית את האופן שבו נרשמו המספרים בדוחות הכספיים של החברות, תוך שציין כי הוא "אינו מבין בזה" (עמ' 45 ש' 12), אך העיד כי "חברת אמכ רכשה את אגו בצורה מסודרת", והוסיף: "קיווינו שביחד נוכל לשפר את המצב. כמו שפותחים רשתות בעוד מקום ועוד מקום. קיווינו שבזכות זה נוכל להתרומם. עשינו טעות" (עמ' 39 ש' 31-32; ראו גם עמ' 44 ש' 15-17).
16. הנתבעת, שעסקה בהנהלת החשבונות של החברות, העידה אף היא כי אמכ רכשה את הפעילות של אגו כנגד כיסוי חובותיה של אגו, בעיקר לבנקים.
הנתבעת פירטה בתצהירה כי במועד העברת הפעילות של אגו לאמכ הייתה אגו חייבת לנתבע סך של 236,000 ₪, שניתנו על ידו כהלוואת בעלים. נקודה זו אושרה גם בעדותו של המומחה מטעם התובעת, רו"ח דונביץ' (עמ' 13 ש' 20-27).
עוד העידה הנתבעת כי היא והנתבע נאלצו להזרים מכיסם 110,000 ₪ נוספים על מנת לכסות את חובותיה של אגו (סעיף 27 לתצהיר הנתבעת).
הנתבעת הוסיפה והעידה בתצהירה כי עיקר הסכום של כ - 912,000 ₪ המופיע בדוח של אגו כ"חוב של חברה קשורה אמכ" הוא "כיסוי של חברת אמכ לחובות חברת אגו" בדרך של נטילת חובותיה של אגו לבנקים על ידי אמכ בצירוף כספים נוספים שהזרימו הנתבעים מכיסם לאמכ, סכום שהועבר לכיסוי חובותיה של אגו (סעיף 111 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת הסבירה בחקירתה הנגדית כי מטרת הפעולה האמורה הייתה לחסוך בעלויות הכרוכות בהפעלתן של שתי חברות במקביל (עמ' 67 ש' 27-28).
17. הנתבעים תמכו את עדותיהם בחוות דעת נגדית מטעמם, שנערכה על ידי רו"ח שלמה רז. רו"ח רז, שעיין באותם המסמכים בהם עיין רו"ח דונוביץ'. רו"ח רז ציין בחוות דעתו (בסעיף 3.ג שכותרתו "סעיף חייבים שונים" ובסעיף 3.ה. שכותרתו "לסיכום"), כי מדוחותיה הכספיים של אמכ לשנת 2006 עולה שחברה זו סיימה את פעילותה לשנה זו בהפסד של כ - 14,000 ₪, וכי מה שהשתנה הוא הסיווג הפנימי של הנכסים וההתחייבויות, תוך איפוס החוב של 912,000 ₪. לדברי רו"ח רז, ההסבר הסביר העולה מהמסמכים בנוגע לסגירת החוב הוא צירוף הסכומים הבא:
א. הסבת הלוואות לזמן ארוך מאגו לאמכ (621,000 ₪);
ב. סגירת משיכת יתר של אגו על ידי אמכ (182,000 ₪);
ג. גידול בהלוואת בעלים באמכ (110,000 ₪).
סה"כ: 913,000 ₪
רו"ח רז נחקר נגדית ארוכות על חלק זה של חוות דעתו ולא סטה ממנה כלל (ראו בעמ' 62 ש' 4 - עמ' 63 ש' 8).