בשנת 1960 חתם אדם על ייפוי כח בלתי חוזר במסגרתו התחייב להעביר מקרקעין לטובת חמשת בניו וחמשת נכדיו ובמהלך עשרות השנים לאחר מכן התנהלו הצדדים כאילו כל אחד קיבל עשירית מהשטח. שניים מהנכדים טענו שלפי ייפוי הכוח מגיע להם חלק גדול יותר.
בית המשפט דחה את התביעה בשל הגשתה עשרות שנים לאחר מתן יפוי הכוח, אולם קבע גם כי אף למהות העניין יש לחלק את המקרקעין שווה בשווה בין הילדים והנכדים. כאשר ניתן ייפוי כח "להבטחת זכותו של אדם אחר" מדובר ב"יפוי-כוח בלתי חוזר" שהינו ספציפי ומתייחס לצד שלישי מוגדר ביחס לנכס ספציפי. ייפוי כח בלתי חוזר מקרקעין שניתן לטובת אדם בקשר לנכס, אינו ניתן לביטול אלא בהחלטת בית משפט ואינו פוקע בפטירתו של נותן ייפוי הכוח. פרשנות ייפוי כוח תהיה כפי שמפרשים חוזה וכאשר לא ניתן לפרש את הכתוב מתוך הטקסט יש לבחון את הנסיבות של כתיבתו כדי להבין מה הייתה כוונתו של נותן ייפוי הכוח. התנהלותם של הצדדים לאחר כריתת הסכם יכולה גם היא להעיד כיצד פירשו הצדדים את המסמך בזמן אמת. כאן, הצדדים כולם התנהלו במהלך השנים כאילו שהמקרקעין חולקו שווה בשווה בין כולם ולכן זו הפרשנות הנכונה.