חבר מועצת העיר שנשא דברים בישיבת מועצת העיר שיש בהם משום לשון הרע על אחד מחברי המועצה טען כי מדובר בפרסום מותר המעניק לו חסינות מוחלטת משום שנעשה במסגרת היתר של רשות המוסמכת.
בית המשפט העליון קבע, כי הדברים שנאמרו אינם זוכים לחסינות מאחר שלא נעשו על פי הוראה של רשות מוסמכת או על פי היתר, אך יש לבחון הגנות אפשריות אחרות כגון: הגנת תום הלב. לשון הרע הוא דבר שפרסומו, בין היתר, עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לבזות את האדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. עם זאת, החוק מעניק הגנה למפרסם לשון הרע, בין היתר, כאשר הפרסום נעשה על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין (לרבות ישיבות דירקטוריון חברה מסוימות, אך לא אם הדברים חורגים במובהק מ"סדר היום" של הדיון ולא נאמרו בקשר לנושא שנמצא על הפרק, שאז תישלל הגנת תום הלב). כאן, לא ניתנה "הוראה" או "היתר" ספציפיים לומר את הדברים הפוגעניים שנאמרו, למעט רשות הדיבור הכללית בעניין שעל סדר היום ונגע למועמדות חבר המועצה לתפקיד מסוים. דברים הנאמרים על ידי חברי מועצה או עובדי ציבור במסגרת ישיבת מועצה אינם מקנים חסיון מוחלט על "כל דבר" שנאמר בישיבה ביחס לאותו נושא, אך עשויים לזכות להגנה אם נעשו בתום לב לשם הגנה על אינטרס שהוא בגדר "ענין אישי כשר" שלהם, בתור מי שנדרשו להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות בנושא.