אדם ביקש להירשם לרשימת התפוצה ולניוזלטר של בית עסק משבע כתובות דואר אלקטרוני שונות רק כדי לבקש הסרה ולבחון האם בקשתו מיושמת לפי החוק.
בית המשפט דחה את התביעה וקבע, כי יש לחייב בתשלום הוצאות גבוהות נוכח חוסר תום הלב וניצול החוק לרעה. הרציונל העומד בבסיסו של "חוק הספאם" נועד להרתיע חברות מסחריות מלשלוח הודעות פרסומיות/מיילים לאזרחים מבלי שביקשו זאת. כאן, התהפכו היוצרות והאדם המטריד את בית העסק הוא הצרכן. הצרכן פעל בחוסר תום לב ב"תקווה" שבית העסק יפספס את אחת מהודעות ההסרה שהגיש דרך אחת מכתובות המייל הרבות אותן מחזיק באמתחתו ובאמצעותן נרשם מיוזמתו לקבלת דיוור אלקטרוני, וכך יהא באפשרותו להגיש תביעה ולדרוש פיצוי בגין 26 הודעות "ספאם" שנשלחו אליו. מאחר ומטרת החוק אינה להכשיר את הצרכן להיות "משטרת דואר הספאם" או לעסוק באכיפה מטעם עצמו או לוודא הפנמה של החוק בצורת הרשמה מגמתית לרשימת תפוצה במצג שווא שהינו מבקש להימנות מבין לקוחותיו של בית העסק, רק כדי לבדוק אם בית העסק מסיר אותו ממספר כתובות דואר אלקטרוני בהתאם לחוק ברגע שמבקש זאת, הוצאות משמעותיות ישולמו לטובת בית העסק.