שני צדדים הקימו חברה והשקיעו בחברה 500,000 ₪ ונקבע שכל השקעה ביתר של כספים מעבר לסכום זה תהיה כפופה למנגנון דילול. אחד המייסדים השקיע יותר כספים בחברה וטען שמדובר בהלוואות בעלים שניתנו ביתר, אשר מקימות לו שיפוי מהמייסד השני.
בית המשפט דחה את התביעה וקבע, כי הכספים שהושקעו ביתר אינם הלוואת בעלים. הלוואת בעלים היא הלוואה הניתנת מאחד או יותר מבעלי המניות לחברה, בתנאי ריבית ותשלומים הנקבעים מראש תוך שמירת מצבת האחזקות בחברה, להבדיל מהזרמת כסף לחברה כנגד רכישת מניות. השאלה האם עסקה מסוימת נחשבת להלוואת בעלים נבחנת על פי המהות ולא על פי הניסוח. כאן, הכספים שניתנו ביתר הם חלק מההשקעה הראשונית בחברה ולא הלוואת בעלים וזאת ממספר טעמים: לא נקבעו לגביהם תנאי החזר; ההסכם קשר בין הכספים לבין המניות שהוקצו לכל אחד והצדדים הפרידו בין ההשקעה הראשונית לבין הלוואות עתידיות, לגביהן לא נקבע סכום. לפיכך, המייסד זכאי רק לדלול אחזקותיו של המייסד השני.