שני קונים רכשו נכס בפלורידה כאשר בהסכם הרכישה נקבע כי "הצדדים מסכימים כי תנאי הסכם זה יחולו ויפורשו בהתאם לחוקי ארה"ב וכי כל הסכסוכים והמחלוקות שיתעוררו ביניהם הנוגעים להסכם זה ולביצועו, ייושבו בבית המשפט המוסמך והמתאים לעניינים אלה, בארה"ב, ובהתאם לכלליו."
בית המשפט קבע כי ניתן לנהל את ההליך המשפט בישראל. בישראל, במקרים בהם קיימת הפניה לשיפוט זר, ההפניה בהסכם חייבת להיות ברורה, מנוסחת באופן פעיל, וקובעת באופן מפורש את מקום השיפוט כבלעדית במדינה הזרה. ואולם, גם לו יימצא שמדובר בתניית שיפוט ייחודית ולא מקבילה, בחוזים צרכניים (business to consumer) כאשר קיים קיפוח של הצרכן, לא תמיד בית המשפט יכבד תניית שיפוט, להבדיל מתניות שיפוט הכלולות בחוזים עסקיים (business to business), באופן דומה לפסיקות של בתי משפט באיחוד האירופי. כאן, מדובר בהסכם צרכני כאשר ניסוח תניית השיפוט מעורפל, מתייחס לחוקי ארצות הברית ובתי משפט בארצות הברית, למרות שזו פדרציה ובה מדינות רבות עם חוקים שונים, ובכל מקרה מדובר בחוזה שנוסח על ידי המוכר בלי יכולת לרוכשים לבצע בו שינויים. מצב זה מקנה יתרון יחסי לא הוגן למוכר לבחירת מיקום השיפוט, ולכן יש לפרש את תניית השיפוט כמקבילה וניתן לנהל את הדיון בישראל.